מאמרים - בלשי הפרא , רוברטו בולניו, ספריה לעם, מתרגמים משה רון ואדם רון בלומנטל הדפסה מאתר מאמרים

בלשי הפרא , רוברטו בולניו, ספריה לעם, מתרגמים משה רון ואדם רון בלומנטל

נכתב על ידי אלדד שידלובסקי

[ הדפסת המאמר ]

הספר מתאר קבוצה של משוררים שמכנה עצמה ויסר-ריאליזם שמנהיגיה הם שני משוררים ארטורו בלאנו ואוליסס לימה. זוהי קבוצה מהפכנית שיוצאת נגד הזרם המסורתי, הדור הקודם להם בשירה, שאחד ממיצגיה הבולטים הוא המשורר המקסיקני חתן פרס הנובל, אוקטאביו פאס. השם ויסר-ריאליזם הוא מחווה לקבוצה אוונגרדית שפעלה בשנות החמישים שחבריה נקראו ראל ויסרליטים שאבדו אי שם במדבר סונורה. מנהיגת הקבוצה היא ססאראה טינחרו.



החלק הראשון נכתב כיומן על ידי גרסיה מדרו שהוא משורר צעיר ואירועיו מתרחשים בין 21 בנובמבר 1975 לסוף דצמבר 1975.



החלק השני מתרחש בין השנים 1996-1976. בחלק זה מגוון רחב של דמויות שהכירו, בצורה זו או אחרת, את ארטורו בלאנו ואוליסס לימה. אנו קוראים קטעי עדות, כמעט במתכונת של תחקיר ביוגרפי על הגיבורים (בלאנו ולימה) ועל הקבוצה הספרותית שהקימו. העדויות נשמעות כמו חומר גלם לכתיבה היסטורית ביוגרפית. יש כאן גם מימד של "רשומון" בו מספר רב של דמויות מתארות את הגיבורים ואת הקבוצה הספרותית מנקודת מבט אישית המבטאת את תחושותיו ותפישותיו של מוסר העדות. "האמת" בספר היא סובייקטיבית וחמקמקה.



החלק השלישי המשתרע על פני חודשיים בלבד (ינואר פברואר 1976), הוא המשך היומן של גרסיה מדרו שמתאר את המסע שלו, של לופה (זונה שבורחת מהסרסור שלה) ושל ארטורו בלאנו ואוליסס לימה במדבריות סונורה לחיפוש העקבות של ססאראה ושיריה האבודים (כאמור מייסדת הקבוצה בעבר שנות ה-50 שעל שמה נקראת הקבוצה הנוכחית).



בתום הקריאה נשאלת השאלה מיהם גיבורי הספר העיקריים? האם בלאנו ולימה הם הגיבורים? אם כך הספר מספק רק מידע חלקי לגביהם, ובמידה רבה מתעתע. לחילופין אולי הגיבור של הספר הוא הקבוצה הספרותית, על רקע רוח התקופה. ייתכן שאין גיבור עיקרי אלא אוסף של גיבורי משנה, שמכלול הסיפורים שלהם מתאר אותם ואת הקבוצה הספרותית. זוהי שאלה מהותית לכל מחקר היסטורי השואף ליצור " סיפור" מאוסף עדויות. ברור שכל עדות מוטה על ידי התפישות והתחושות של נותן העדות. יתר על כן, הידע שלנו על שהתרחש במהלך החיפוש אחר ססאראה (כאמור תחילת שנת 76) נודע לנו רק בסופו של הספר, ובמידה רבה יכול לתת פרספקטיבה נוספת להבנת העדויות באשר להתנהגות הגיבורים בשנים 96-76. ניתן גם כאן למצוא אנלוגיה למחקר היסטורי בו נשמעות עדויות כאשר ברשות החוקר מידע חלקי בלבד. רק לאחר שמיעת העדויות ייוודע דבר אירוע מסוים, אשר יאפשר לו לבחון את העדויות מפרספקטיבה שונה. באנלוגיה לספר הקורא יידרש למעשה לקרוא קריאה חוזרת של הספר לאחר שמלוא העדויות נפרשו בפניו.

לגבי קבוצת המשוררים המתוארת. זוהי קבוצה שעבורם השירה והספרות היא צורך קיומי כמו מזון או מין, ואמנם הספר שזור תיאורים מיניים רבים. השירה אינה נחלת עלית אינטלקטואלית קטנה ומצומצמת אלא משהו בסיסי ביותר, יצרי ולעיתים כמעט אובססיבי. לדוגמא מדרו מגלה שיר של אפאן רבוידו. לאחר קריאת השיר נכתב "כשקראתי אותו לראשונה (לפני כמה שעות) לא יכולתי להימנע מלהסתגר נעול בחדרי ולאונן בעודי מדקלם אותו פעם, פעמיים, שלוש אפילו עשר או חמש עשרה פעמים......" (עמ' 20).


אי אפשר שלא לעמוד על הדיסוננס שבין קטע מיני בוטה לשירה. הפער הוא בתפישה שלנו. אצל בולניו הרואה בשירה צורך בסיסי הדיסוננס לא קיים. השירה אצל בולניו אינה נחלתם של מעטים.

אני חושב על השירה בארץ שהיא כיום נחלתם של מעטים. אני תמה האם משטר צבאי אלים ואכזרי כפי ששרר באמריקה הלטינית בשנות ה-70 הביא לפופולריות של השירה? גם בארץ היו תקופות שהשירה הייתה נחלת חלקים נרחבים יותר מהציבור בניגוד למציאות הנוכחית. האם לא תיתכן שירה וספרות שבאה על רקע נינוח - על כך משיב בולניו בעדות של חואקין פונט (עמ, 215-214) : "יש ספרות לזמנים שאתה משועמם. המון. יש ספרות לזמנים שאתה רגוע. זאת הספרות הטובה ביותר, לדעתי. יש גם ספרות לזמנים שאתה עצוב. ויש ספרות לזמנים שאתה שמח. יש ספרות לזמנים שאתה צמא לידע. ויש ספרות לזמנים שאתה מיואש. וזאת הספרות שרצו ליצור אוליסס לימה ובלאנו. טעות מרה, כפי שייראה בהמשך". ובהמשך בקטע אחר "עכשיו ניקח את הקורא המיואש, זה שלו מיועדת לכאורה הספרות של המיואשים. במה ניתן להבחין? ראשית: מדובר בקורא בגיל ההתבגרות או במבוגר לא בוגר בעל עצבים רופפים. זהו הטמבל הטיפוסי (תסלחו לי על הביטוי) שמתאבד אחרי שהוא קורא את ייסורי ורתר הצעיר. שנית: זה קורא מוגבל. למה מוגבל? מובן מאליו, כי הוא מסוגל לקרוא רק ספרות מיואשת או ספרות למיואשים, אותה גברת בשינוי אדרת, טיפוס תימהוני שלא מסוגל לקרוא בהינף אחד את בעקבות הזמן האבוד, לדוגמא, או את הר הקסמים (לעניות דעתי מופת של ספרות רגועה, שלווה, שלמה), או לצורך העניין את עלובי החיים או מלחמה ושלום"


יש בכך אירוניה מסוימת שאת הדברים האלה שם בולניו בפיו של חואקין פונט, שמאושפז באותו זמן בבית חולים לחולי נפש.



קבוצת המשוררים מתאפיינת לא רק בהתנהגות שונה מהסטריאוטיפ של המשורר, אלא גם בהתנהגות לא נורמטיבית של גניבת ספרים. המשוררים הם קבוצה רדיקלית, אנרכיסטית שעוסקת לעיתים גם בסחר סמים. הספר מציב ניגודיות מעניינת לתפישה שלנו של המשורר. כתב העת הספרותי של הקבוצה נקרא "לי הארווי אוסוואלד" (מטפורה בוטה ואנרכיסטית לכך שהמשוררים מעוניינים לשנות את הסדר החברתי). את המגזין לפי עדות אחד המשוררים (פאנצ'ו) מימן לימה ממכירת גראס.



הקשרים של חברי הקבוצה הם ארעיים, לעיתים עם נשים מרקע סוציו אקונומי נמוך. חוסר היציבות מתבטא גם בנדודים של ארטורו בלאנו ואוליסס לימה בשנים 96-76 ממקום למקום ( בין השאר מקסיקו, ברצלונה, פריז ואפילו תל אביב).



מה בסופו של דבר אנו יודעים על הקבוצה הספרותית והעומדים בראשה? כמו בחיים לא הרבה והידע הוא מפוצל.



לאורה (אחת הגיבורות) טוענת בעדותה שכל התנועה הספרותית נבעה מרצון של בלאנו להרשים אותה: "ופתאום לילה אחד כשלא יכולתי להרדם, עלה בדעתי שכל זה הוא מסר שמופנה אלי. זו הייתה דרך לומר לי, אל תעזבי אותי, תראי מה אני מסוגל לעשות, תישארי אתי. ואז הבנתי שבייסוד הווייתו הבחור הזה הוא חלאה. כי זה דבר אחד להוליך שולל את עצמך, אבל להוליך שולל את הזולת זה כבר דבר אחר לגמרי. כל הריאליזם הוויסרלי היה מכתב אהבה, תצוגת חיזור בלתי שפויה של ציפור מפגרת לאור הירח, משהו וולגרי למדי וחסר חשיבות. אבל לא זה מה שרציתי לומר" (עמ' 159)


בהקשר לזה האם לא ניתן לטעון שחלק גדול מההשגים הגדולים של המין האנושי הם ניסיון להרשים אחרים (אהובה, הורים או אולי מורה שזלזל בך בילדות).



התנועה יוצאת כנגד השירה של הדור הקודם שאחד ממיצגיה הבולטים הוא המשורר המקסיקני חתן פרס הנובל אוקטאביו פאס. "אני כמובן הגנתי בלי סייג על מפעלותיו של אוקטאביו פאס. בעיניהם מצאו חן, כמובן, רק הדברים שהם עושים" (מדברי לואיס סבסטיאן רוסאדו, עמ' 164).


בקטע נוסף מעיד רוסאדו " לרגע לא אכחיש חלף במוחי הרעיון של מעשה טרור, ראיתי את הראל-ויסרליסטים מתכננים את חטיפתו של אוקטאביו פאס (עמ'182). לאחר מכן, בתקופה מאוחרת יותר, מתוארת פגישה של לימה עם המשורר אוקטאביו פאס שהיה "היריב" שלהם. התיאור הוא של מספר פגישות בפארק כאשר הם מסתובבים במעגלים וחולפים זה על פני זה. המשורר אוקטאביו פאס אומר למזכירתו שנוכחת בפגישות בפארק כי הוא מכיר את לימה כשייך לקבוצה של מטורפים מהשמאל שתכננו לחטוף אותו. ציטוט הדיאלוג בין אוקטאביו פאס למזכירתו "ולשם מה הם רצו לחטוף אותך, דון אוקטאביו? אמרתי. זו תעלומה, אמר, אולי הם נעלבו כי התעלמתי מהם. ייתכן, אמרתי, אנשים נוטים לנטור טינה בלי שום טעם. אבל ייתכן שלא בזה העניין, ייתכן שמדובר בהלצה. חתיכת הלצה, אמרתי. מכל מקום הם מעולם לא ניסו להוציא את החטיפה לפועל, אמר, אבל הכריזו עלייה בקולי קולות, וכך הגיעו הדברים לאוזני. וכשנודע לך מה עשית? אמרתי. שום דבר, קלריטה, צחקתי קצת ואחר כך שכחתי אותם לתמיד, אמר" (עמ' 534)


ולאחר מכן מפגש ושיחה בין אוקטאביו פאס לבין אוליסס לימה שעליה מדווחת המזכירה שישבה במרחק מסוים: " אבל ממקום הימצאי ניתן היה להבחין ששיחתם מיושבת, רגועה סובלנית. אחר כך קם המשורר אוליסס לימה הושיט את ידו לדון אוקטאביו והלך" (עמ' 536).


למעשה יתכן ובולניו רומז שכל ההצהרות הלוחמניות של קבוצת המשוררים היו סוג של משחק מתוך מטרה להגדיר את זהותם ולחדד את ההבדלים בינה לדור הקודם. יתכן גם שעם חלוף הזמן לאף צד לא ברור על מה היו המריבות, כאשר ההערכה הספרותית של קבוצת המשוררים לאוקטאביו פאס בו היא מרדה הייתה גדולה.



בולניו מלגלג גם על המיתוס של הסופרת אותה הם מנסים למצוא במדבריות סונורה, כאשר העדות היחידה לכתיבתה אינה שיר אלא ציור של קו ישר, קו גלי וקו משונן.


הספר יוצר פסיפס של דמויות מתוך מטרה לפתור פאזל שאינו פתיר, בהגדרה.

אודות הכותב:

מתוך הבלוג של אלדד שידלובסקי - מחשבות על ספרים


בקישור: http://eldadshidlovsky.blogspot.com

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il