מאמרים - פרשת בראשית-שכר ועונש ובחירה חופשית הדפסה מאתר מאמרים

פרשת בראשית-שכר ועונש ובחירה חופשית

נכתב על ידי רפאל ב"ר אשר חגבי

[ הדפסת המאמר ]

בס"ד כ"ו תשרי התשס"ו
בראשית-שכר ועונש ומצוות יסוד הדת
מבוא:
ספר התורה נפתח בחומש בראשית אשר בתחילתו התורה פותחת בתיאור בריאת העולם בששה ימים בעשרה מאמרות של הקב"ה. סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, והתפתחות ראשית האנושות, משמשים כתפאורת רקע לקביעת ה' את יסוד השכר והעונש, וכהכנה למתן מצוות הדת היסודיות. וכן מצאנו שמיד עם בריאתו של האדם ה' ציוהו את מצות עשה הראשונה: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), ומבואר בגמ': "תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתיב בתריה: 'ואתם פרו ורבו'. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', וכתיב בתריה: 'ואתם פרו"' (יבמות, סג:). בהמשך לכך התורה הכינה את הרקע למצות שמירת השבת כבסיס לאמונה בבורא העולם, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', א'-ג'). לאחר מכן התורה קבעה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). בסיום פרשת בראשית התורה ממחישה את יסוד השכר ועונש, ומבהירה את מגבלות יסוד הבחירה החופשית, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין התורה לא ניתנה, ואף על פי שבני האדם עדין לא נצטוו על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת אנשי דור אנוש ודור המבול נענשו בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. מצוות הדת היסודיות האמורות בפרשת בראשית על רקע תהליך יצירת העולם, מבוארות להלן בהרחבה:
א. יסוד שכר ועונש - עד לקבלת התורה הונחל יסוד השכר והעונש לאנושות באמצעות סיפורי המקרא.
ב. מצות הנישואין - קשר הנישואין קודם אף לקשר עם ההורים.
ג. מצות הדבקות - מצוות הדבקות בחיי הנשואין בנחלת הארץ ובעבודת ה' יתברך.
ד. עזר כנגדו - אפשרות בחירה בין קבלת החסד של "עזר כנגדו" לבין קבלת העונש של "כנגדו".
ה. מעשה בבת מלך שהתכערה - מעלת ההסתכלות פנים בפנים בין בני זוג ובין בעלי ברית.
ו. מצות שמירת שבת - מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות.
ז. הגבלת זכות הבחירה החופשית - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה, טז:).
ח. יסוד הבחירה החופשית והתכנית האלהית - תכניות האל מתגשמות במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם.
יסוד שכר ועונש:
רש"י פותח את פירושו על התורה באומרו: "בראשית', אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים, קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". לכאורה קשה על פירושו זה של הרש"י: הלא מצוות פרו ורבו (בראשית, א', כ"ח), שבע מצוות בני נח, מילה (בראשית, י"ז, י"ב), וגיד הנשה (בראשית, ל"ב, ל"ב) קדמו למצות 'החודש הזה לכם'? ועוד, וכי אומות העולם יסתלקו מארצותיהם בגלל שהתורה פתחה בבראשית? ועוד וכי ישראל צריכים להתחשב בדברי אומות העולם בעת קיימם את מצות כיבוש הארץ? ועוד, הרש"י מסתמך על הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו", אך לפי פירושו היה צריך לומר "כח מעשיו הגיד לאומות"? ועוד, לפי טעמו של הרש"י כל יתר סיפורי המקרא בענין גרוש האדם מגן העדן, תולדות האומות, המבול, דור הפלגה, סדום, וכו', מיותרים לכאורה משום שכביכול התורה היא רק ספר מצוות ה' לישראל?
אלא נלענ"ד שכוונת הרש"י לומר שסיפורי המקרא עד מצות 'החודש הזה לכם' נועדו להבהיר לישראל ולאומות העולם את יסוד השכר והעונש האלהי. כלומר, מהשכר שקבלו ישראל לקבוע את החודש, אמורים אומות העולם להבין בהגיון "צלם האלהים" שבו הם נעשו, כי ה' בחר בישראל מכל האומות, שנאמר: "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות, י"ב, ב'), דהיינו, ראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים, ולרגלים של ישראל. כלומר, הקב"ה קידש את ישראל, ומכח קדושה זו ישראל הם הקובעים מתי יחולו מועדי ה', כמובא בגמ': "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות, מט.), בניגוד לשבת בראשית שהיא "שבת קביעא וקיימא" (חולין, קא:), דהיינו, הקב"ה נתן בידי ישראל גם שותפות בשליטה הרוחנית על הזמן, וגם שותפות במעשה הבריאה. וכן מובא בגמ': "תנו רבנן בארבעה שבילין חמה מהלכת: ניסן, אייר, וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין" (פסחים, צד:). כלומר, ישראל קובעים לחמה את שביליה משום שישראל הופקדו על שמירת חודש האביב, וממילא הם גם הקובעים לבריאה מתי חל ראש חודש ניסן. נמצאנו למדים כי במצות קידוש ראש חודש ניסן ישראל קובעים שתי תקופות שמחות: תקופת קדושת המועדים לישראל, ותקופת התחדשות האביב והטבע בארץ ישראל ולכלל האנושות. לפיכך סבר רבי יצחק כי די היה להתחיל את התורה במצות "החודש הזה לכם" ע"מ להוכיח לאומות העולם כי ה' בחר בישראל. אולם בכדי שאומות העולם לא יטענו "מי ה' אשר אשמע בקולו?...לא ידעתי את ה" (שמות, ה', ב'), לכן התורה הרחיבה ופירטה את בריאת העולם ע"י הקב"ה, ואת קיומו של השכר והעונש האלהי למען יראו ויראו מן השכר והעונש הן אומות העולם והן ישראל, וכן מצאנו שהאדם הראשון נטרד מגן עדן בעקבות החטא, ואף קין נענש בגין רצח אחיו, וכן נענשו בגין חטאיהם גם דור אנוש "שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם" (רש"י-בראשית, ו', ד), ואף דור המבול, דור הפלגה, סדום, ארבעת המלכים, מצרים, וכו', ולעומת זאת התורה מבארת בהרחבה את שכרם של הצדיקים: נח, אברהם, יצחק יעקב, וכו'. לפיכך ממכלול סיפורי המקרא עד מצות 'החודש הזה לכם', אמורים אומות העולם להבין כי "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", ובכך יסלקו את ידם מארץ ישראל מרצונם (כגרגשי) או שיענשו כקודמיהם. באותה המידה הזהיר ה' גם את ישראל, שנאמר: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא, י"ח, כ"ח), "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא, כ', כ"ב), דהיינו, בעת שישראל חוטאים נמצא צידוק לטענת "אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", לפיכך נאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו" ע"מ ללמדנו שכל הבטחות ה' מותנות בהתנהגותם של ישראל ולא במעשיהם של אומות העולם. לפיכך בעלותם של עם ישראל על ארץ ישראל אינה נובעת מהחלטות האו"ם אלא היא נובעת מתוקף רישומה ב"טאבו" האלהי הכתוב בתנ"ך.
וכן מצאנו שהרש"י מציין בפירושו השני: "בראשית ברא', אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר): בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי, ח, כ"ב), ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה" (ירמיה, ב', ג'). כלומר, הקב"ה ברא את העולם ע"מ שישמש לישראל דירה ללמוד תורה, עד כדי כך שאף השמש והירח והכוכבים נועדו לשמש כמנורה בדירתם של ישראל, שנאמר: "והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ" (בראשית, א', ט"ו).
מצות הנישואין:
"ספר מצוות השם" (ר' ברוך בן צבי הירש היילפרין, תרל"ו) מונה את מצות 'פרו ורבו' כמצוה הראשונה: "מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: 'ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח). בהמשך הפרשה התורה מפרטת את מהות קשר הנישואין באומרה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב', כ"ד), ופירש הרש"י: "רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח העריות", וכתב הרמב"ן: "הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". כלומר, מצות הנישואין מחייבת התדבקות כפולה: גם התדבקות פנימית שאינה משתקפת כלפי חוץ כדוגמת החיבור בין העצמות הפנמיות, שנאמר: "עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה" (בראשית, ב', כ"ג), ואף התדבקות חיצונית המשתקפת כלפי חוץ כדוגמת החיבור בין שני גופים חיצוניים, שנאמר: "והיו לבשר אחד" (בראשית, ב', כ"ד), לפיכך מצות הנישואין הינה למעשה מצות דבקות רוחנית ופיסית בחיי הנישואין, ומכן נובע טעם האיסור על גילוי עריות באשת איש, על כן התורה ציינה כי קשר הנישואין קודם אף לקשר עם ההורים, שנאמר: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב', כ"ד).
מצות הדבקות :
מצות הדבקות נאמרה בתורה לגבי שלש מצוות: בנישואין נאמר: "ודבק באשתו" (בראשית, ב', כ"ד), בנחלת ארץ ישראל נאמר: "בנחלת מטה אבותיו ידבקו" (במדבר, ל"ו, ז', ט'), ובעבודת ה' יתברך נאמר: "אותו תעבד ובו תדבק...אותו תעבדו ובו תדבקון" (דברים, י', כ': י"ג, ה': ד', ד': י"א, כ"ב: ל', כ': יהושע, כ"ב, ה'). הרש"י והרמב"ם פירשו את מצוות הדבקות בה' כך: "הידבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכל ולשתות עם תלמידי חכמים" (הרמב"ם, דעות, ו', ב', כתובות קי"א:, רש"י- דברים, י"א, כ"ב). וכן פירש הרש"י (דברים, י"ג, ה'): "הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה", דהיינו, למרות שמצוה זו כבר נאמרה בתורה במילים "והלכת בדרכיו", בא הכתוב ללמדנו שמצות הדבקות מצריכה גם דבקות פיסית וגם דבקות רוחנית. כלומר, התדבקות ללא סתירה בין המעשה למחשבה, משום שהמחשבה היא המרוממת ומקדשת את מעשה הדבקות. דוגמאות לפירוש זה של מילת דבקות ניתן למצוא במספר מקומות בתנ"ך, כגון: "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה" (בראשית, ל"ד, ג'), "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל" (ירמיהו, י"ג, י"א), "כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם" (יהושע, כ"ג, י"ב), "ורות דבקה בה" (רות, א', י"ד , וכו'.
הטעם שדוקא לגבי מצוות אלה התורה השתמשה בפועל דבק (דבק=נצמד ללא חציצות), משום שמצוות אלה הוקנו לאדם מידי שמים בטרם לידתו, לפיכך קיים בהם הצורך בהתדבקות פיסית ורוחנית גם יחד. וכן מצאנו שבנישואין נאמר: "אמר רב יהודה: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה, ב.), "ואמר שמואל: בכל יום ויום יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (מועד קטן, יח:). אף בנחלת ארץ ישראל נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית, ט"ו, י"ח), וגם בעבודת ה' יתברך נאמר: "לא אתכם לבדכם אני כרת את הברית הזאת...ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים, כ"ט, י"ג-י"ד), דהיינו, הנשמה האלהית שה' נתן לאדם בעת לידתו נטעה באותו אדם מלכתחילה גם את הבחירה החיובית של אשה, ארץ ותורה, אך יחד עם זאת ה' הותיר ביד נפש האדם גם את יכולת הבחירה השלילית. מטעם זה נענשו אנשי דור המבול בגין בחירתם בדרך הרעה, שנאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית, ו', ב').
המכנה המשותף לשלש המצוות הללו הוא: שלא ניתן לקיימן ללא "גילויי האהבה שהם דבקות" (הרמח"ל, מסילת ישרים, פי"ט), יען כי התוצאות של קיום מצוות אלה גורם ליצירת חיים חדשים, כפי שנאמר בנישואין: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), דהיינו, ציווי על יצירת חיים חדשים, לפיכך גם האדה"ר קרא את שם אשתו "חוה כי הוא היתה אם כל חי" (בראשית, ג', כ'). אף בנחלת ארץ ישראל נאמר: "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים, ח', א'), ומובא בגמ': "אמרו ליה לרבי יוחנן: "איכא סבי בבבל!, תמה ואמר: 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה' כתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו" (ברכות, ח.), דהיינו, רבי יוחנן תמה ואמר: וכי אפשר הדבר שיש זקנים בבבל? הלא כתוב: "למען ירבו ימיכם וימי בנכם על האדמה" (דברים, י"א, כ"א), דהיינו, התורה הבטיחה לישראל אריכות ימים רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, אך שכאמרו לרבי יוחנן שזקני בבל מקדימים ומחשיכים לבתי הכנסת, אמר: כי רק בזכות עבודת ה' הם זכו לאריכות ימים. וכן מצאנו שגם בעבודת ה' יתברך נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים, ד, ד'), ומובא במדרש (רבינו בחיי, במדבר, ט"ו): "משל לאדם שטבע במים, מה עשה הקברניט? הושיט לו את החבל, אמר לו: הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים, שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", דהיינו, הדבקות בתורה היא החיות. העולה מכאן הוא: שיצירת חיים חדשים היא תוצאה של אהבה והתדבקות יומיומית הן בקב"ה, הן בקדושת א"י והן בקדושת חיי הנישואין.
פרט לעבותות האהבה הנ"ל, דבוקות שלשת המצוות הללו גם בקשר של אירוסין, וכן מצאנו שבנישואין נאמר: "נערה בתולה מארשה לאיש" (דברים, כ"ב, כ"ג), ואף בנחלת ארץ ישראל נאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו', ח'), וגם בעבודת ה' יתברך נאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים, ל"ג, ד'), ומפורש בגמ': "אל תקרי 'מורשה' אלא מאורשה" (ברכות, נז.). מתוך קשר הדבקות האמור בשלש המצוות הנ"ל ניתן לתרץ גם את מחלוקת הגמרא (ב"ב, ק"ט:): האם ארץ ישראל היא רק ירושה (דבר הבא מאליו ללא צורך בקנין) ואינה מורשה (זכיה המצריכה מעשה קנין), או שהיא גם ירושה וגם מורשה? והתירוץ הוא: שארץ ישראל, הנישואין, והתורה הם מורשה ולפיכך נדרש בהם מעשה קנין.
הקשר בין שלש מצוות אלה מובא גם בהלכה הפסוקה בגמרא: "ת"ר: הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות...היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה" (כתובות קי:, הרמב"ם, אישות, פי"ג, כ, שו"ע אה"ע, סי' ע"ה, ד), דהיינו, הקשר בין שלשת מצוות הדבקות נפרם במצב אשר בו מונחות על כף המאזניים שתי מצוות דבקות: ישוב ארץ ישראל, וקיום המצוות התלויות בארץ ישראל, אל מול מצוה אחת של הדבקות בנישואין ושלום בית. וכן נאמר בהמשך הגמ' שם (כתובות, קי:): "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא, כ"ה, ל"ח).
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי כל אדם שחפץ בחיים שלמים ואמיתיים עליו להדבק בשכינה, בארץ ישראל ובקדושת חיי הנשואין הן במעשה והן במחשבה, משום שדבקות זו נותנת לחייו החומריים של האדם משמעות רוחנית, כי ע"י הדבקת הנשמה הרוחנית לגוף החומרי הופכים חיי האדם לחיים מושלמים. לפיכך התורה מצאה לנכון להתחיל את התורה בתיאור מעשה בראשית המקנה לישראל את הזכות על ארץ ישראל, ומיד בסמוך ציותה התורה על מצות הנישואין כמצוה ראשונה האמורה בתורה, ובהמשך התורה לימדה כי הדבק בה' זוכה להצלה ולאריכות ימים, שנאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ז').
עזר כנגדו:
בפרשת בראשית התורה מלמדת כי בריאתם של אדם וחוה כללה שלשה שלבים: בשלב הראשון עלתה במחשבתו של הקב"ה לברוא גבר ואשה נפרדים, בשלב השני הקב"ה ברא את אדם וחוה כגוף אחד כשהם דבוקים אחור באחור, ובשלב השלישי הקב"ה ניסרם והפכם לשני גופים נפרדים. וכן מובא בגמ': "דרבי אבהו רמי, כתיב: 'זכר ונקבה ברא אתם', וכתיב: 'בצלם אלהים ברא אותו' (בראשית, א', כ"ז)? בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד" (עירובין, יח.). כלומר, בשלב הראשון הקב"ה חשב לברוא את האדם ואשתו כשני גופים ושתי נשמות נפרדות, בשלב השני הקב"ה ברא את האדם ואשתו בחיבור פיזי ורוחני שלא ניתן להפרדה, ובשלב השלישי הקב"ה החליט שטובת האדם ואשתו מחייבת הפרדה לשני גופים בעלי נשמה אחת המחולקת לשתים, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" (בראשית, ה', ב'). התוצאה הסופית של תהליך בריאת האדם מלמדת כי מטרת הקב"ה היא שההפרדה תגרום לאדם ולאשתו להתחבר מתוך הסכמה ובחירה חופשית, לצורך קיום מצוות פרו ורבו, הנישואין והדבקות, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית, ב', י"ח).
לפיכך כוונת ההפרדה היא: להטיב עם האדם נזר הבריאה באמצעות הקשר עם בת זוג קבועה אשר תעזרנו באופן מתמיד, וזאת בניגוד לאופי הקשר בין בני הזוג של יתר היצורים המבוסס על הצורך הטבעי של רביה בלבד. על כן עובדת יצירת סוג מגוון של בני אדם בעלי תכונות גשמיות ורוחניות שונות, גורמת לצורך של כל אדם לעזר תמידי ע"י בת זוג התואמת את אופיו ותכונותיו המולדות, לפיכך הטיב ה' עם האדם וברא לו את האשה להיות "עזר כנגדו", דהיינו, בכדי שהניגוד הנשי הקבוע יעזור לו לאיזון התא המשפחתי. כלומר, לאדם עצבני, פזרן, עצלן, וכו', יש צורך באשה בעלת תכונות מנוגדות, דהיינו, מרגיעה, חסכנית, ממריצה, וכו', משום שלמרות שתכונותיה של האשה הן מנוגדות לתכונות בעלה, תכונות הניגוד של בת הזוג גורמות לאותו אדם ולכל התא המשפחתי את האיזון הטוב והרצוי לחיי משפחה תקינים ומושלמים. לפיכך כאשר בני הזוג מבינים שהתכונות המנוגדות של בן זוגם הן הגורמות לשלמותם ולהשלמתם, הדבר גורם לבני הזוג להתאים את תכונות אופים המולדות או הנרכשות ע"י ויתורים הדדיים האחד למשנהו, לפיכך במקרה שכזה האדם זוכה לקבלת החסד של "עזר כנגדו". אולם במקרה שבו אחד מבני הזוג מתעקש להשליט את כל דעותיו על הזוגיות ההדדית, אז אותו אדם מקבל את הניגוד של בת זוגו כעונש העומד נגדו בכל עת הנישואין, וכן מובא בגמ': "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'אעשה לו עזר כנגדו'?, זכה עוזרתו לא זכה 'כנגדו' (רש"י-חלוקה עליו וסותרת דבריו). ואיכא דאמרי: ר' אלעזר רמי, כתיב: 'כנגדו' וקרינן כניגדו? זכה 'כנגדו' לא זכה מנגדתו (רש"י-לשון מלקות). אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר לו: כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם? אמר לו: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא!, נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" (יבמות, סג.). כלומר, האפשרות לקבלת החסד של "עזר כנגדו" או האפשרות לקבלת העונש של "כנגדו", נתונה לבחירתם החופשית של בני הזוג.
מטעם זה ההשגחה העליונה קובעת לכל אדם בטרם הולדתו את בת זוגו המתאימה להשלמתו הגשמיות והרוחניות, כמובא בגמ': "אמר רב יהודה: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה, ב.), "ואמר שמואל בכל יום ויום יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (מועד קטן, יח:). כלומר, לאדם אין שליטה אמיתית על בחירת בת זוגו, אך ניתנה בידיו האפשרות לבחור בין הזכות של קבלת החסד של "עזר כנגדו", לבין קבלת העונש של "כנגדו" מבת זוגתו, וכן מובא בגמ': "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (סוטה, ב.).
מעשה בבת מלך שהתכערה:
מעשה בבת מלך שהיתה נאה ביותר, ויהי היום וימצאו לבת המלך שידוך הגון: נסיך בנו של מלך גדול, בא הנסיך לארמונו של אבי הנסיכה ובקש להנשא לבתו. בטרם תצא לקראת חתנה המיועד התקשטה הנסיכה והלכה להביט על השתקפות דמותה מתוך קערת המים שבחדרה, אך נדהמה לגלות כי דמותה המשתקפת מעוותת, לפי שראתה בעיניה כי שערה הפך שחור ופניה נתעוותו. נבהלה בת המלך ממראה דמותה המכוערת, ונתנה את קולה בבכי וצרחות עד שנשמע קולה בבית המלך. מיד נחפז המלך לחדרה ושאל: מה לך בתי?, אמרה לו בתו: אינך רואה כי עשו לי כשוף?, צבע שערותי נהפך לשחור ופני נעשו מעוותים, ואיך אוכל להראות כך בפני חתני המיועד? אמר לה המלך: בתי, נשבע אני לך שמעולם לא ראיתיך יפה כל כך. מאנה בת המלך להנחם מדברי אביה, ואמרה: אבי הטוב, ידעתי כי שוא תדבר אלי, בוא נא וראה בעינך. אחזה בת המלך בידו של המלך, והביאתו לקערת המים שבחדרה כדי שיראה את השתקפות צורתה במים. ראה המלך את השתקפות צורתה המכוערת מקערת המים ואמר לה: בתי, צאי לחצר המלך התאווררי מעט ולאחר מכן חזרי לחדרך, ואז ישוב מראך להיות כמראך הראשון. יצאה בת המלך לחצר בוכה וזעופה, ולאחר כשעה קרא לה המלך לבוא לחדרה. פנה המלך אל בתו ואמר: עכשיו את נראית ככלה יפיפיה. שבה הנסיכה והלכה לראות את השתקפות דמותה בקערת המים, והנה חזר שערה להיות זהוב, עיניה שבו להיות כתכלת השמים, ופניה נותרו יפות כפני תינוק. חיבקה בת המלך את אביה בשמחה ואמרה לאביה: תודה אבי הטוב שהחזרת את מראה פני לכבתחילה. אך בקשה לי אליך אבי, ספר נא לי כיצד הסרתה את הכישוף הרע מעלי כל כך מהר?, אמר לה המלך: בסך הכל שלחתי את העבד לנקות את קערת המים שבחדרך, ולהחליף את המים העכורים שהיו בתוכה למים זכים, כי המים שהיו לפני כן בקערת המים שבחדרך היו עכורים. מכאן ולהבא בתי דעי לך, כשתרצי לראות את צורת פניך האמיתיות, הביטי נא אל השתקפותם מתוך קערה נקיה המלאה במים זכים. ולא זו בלבד אלא שאף בדרך זו תנהגי בבואך לשפוט את מעשה זולתך, דהיינו, הראי לזולתך פנים שוחקות והביטי אל מעשיו כפי שהם ללא דעות קדומות, ועל ידי כך תראה לעיניך האמת שבו, כפי שאמר שלמה המלך ע"ה: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי, כ"ז, י"ט), דהיינו, כפי שלצורך עצמך את משתמשת בקערה נקיה ובמים זכים ע"מ לראות את דמותך האמיתית, כך אפשרי לזולתך להראות את דמותו לתוך קערה נקיה ובה מים זכים.
וכן מצאנו שבתחילה הקב"ה ברא את אדם וחוה מחוברים כגוף אחד, שנאמר: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם" (בראשית, ה', ב'), דהיינו, "תרוייהו כחדא הוו" (זוהר, שמות, רלא:), וכן מפורש בגמ' (ברכות, ס"א.): "דאמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר: 'אחור וקדם צרתני" (תהילים, קל"ט, ה'). כלומר, מחד גיסא רצה הקב"ה לרמוז לאדם ואשתו שהם כגוף אחד, ומאידך גיסא בראם דו פרצופין כדרך שהאדם נוהג בשעת מריבה ומפנה עורף לחברו. לפיכך בטרם שה' הפרידם נאמר: "אעשה לו עזר כנגדו", דהיינו, ע"מ שאדם וחוה יראו האחד את השני "כמים הפנים לפנים", וע"י כך יתחברו "אנפין באנפין" (זוהר, שמות, רלא:). ואם תתמה מדוע הקב"ה לא ברא את חוה "עזר כנגדו" מלכתחילה? משום שהקב"ה צפה שעתיד האדם "לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה עד שתבעה בפיו, כיון שתבעה מיד 'ויפל ה' אלהים תרדמה" (מד"ר, בראשית, פר' יז). לכן כשראה אדה"ר את פניה של חוה מיד נתקררה דעתו ובחר בחוה מכל יתר היצורים, שנאמר: "לזאת יקרא אשה", דהיינו, הראה לה פנים שוחקות כמים הפנים לפנים.
וכן מצאנו שהאדם הראשון נכשל בחטא רק בעת שחוה היתה עזר לצידו, ולא עזר כנגדו ככוונת ה' יתברך, שנאמר: "האשה אשר נתתה עמדי" (בראשית, ג', י"ב). לפיכך כינו חז"ל את אדם וחוה "כפויי טובה" (ע"ז, ה:), לפי שהקב"ה הפרידם כדי שיראו האחד לשני פנים בפנים, דהיינו, כדי ינהגו האחד עם השני באהבה וחיבה, ואילו הם סובבו את כוונת השי"ת ונעמדו זה לצד זה, כשכל אחד מהם חיפש את טובת עצמו בלבד. וכן נאמר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים, ה', ד'), דהיינו, מתוך חיבתו היתרה הקב"ה נראה לישראל פנים בפנים, ע"מ שאף ישראל יראו לפניו בכל עת פנים בפנים, לפיכך אמר דוד המלך ע"ה: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים, ט"ז, ח').
מצות שמירת שבת:
בהמשך פרשת בראשית בתום בריאת העולם בששה ימים התורה מלמדת כי מצות שמירת השבת היא הבסיס לאמונה בבורא העולם, דהיינו, סיפור בריאת העולם משמש כתפאורת רקע לקביעת ה' את מצות שמירת השבת בעשרת הדברות הראשונות, לכן נאמר בפרשת בראשית: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', ג'), ובעת הציווי "זכור את יום השבת לקדשו", נאמר טעם המצוה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, כ', י"א), דהיינו, מצות שמירת שבת איננה זכרון וחוב מוסרי של עם ישראל שנוצר עקב שעבוד מצרים, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, ל"א', י"ז). כלומר, למרות שנראה לכאורה כי בשבת בראשית לא היתה יצירה חדשה אלא רק מנוחת הבורא כביכול, בכל זאת התורה מדגישה כי מנוחתו של הקב"ה היתה מנוחה יצירתית, דהיינו, גם יום השבת הוא חלק בלתי נפרד מבריאת העולם משום שביום זה נבראה המנוחה אשר היא הכח המאפשר את קיום העולם, ובלעדיה לא היה יכול העולם להתקיים, וכן כתב הרש"י: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" (בראשית, ב', ב').
המדרש מוסיף על כך ומבאר כי השבת היא גם התכלית שלמענה נברא העולם, כמובא במדרש: "גניבא ורבנן, גניבא אמר: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה? כלה (כלה מלשון "ויכולו") שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר? שבת. רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה? חותם, כך מה היה העולם חסר? שבת" (מד"ר, בראשית, פרשה י').
לפיכך נפסק להלכה: "משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל, וזהו שכתב: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך', ואין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה אדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה ואין לך עונג גדול מזה" (טור, או"ח, סימן שו, או"ח, שו, ט'). כלומר, למרות ההפסד והחסרון של יום עבודה מתוך שבוע ימים, מלאכת המנוחה בשבת והבטחון בה' גורמים לאדם להתדמות לבורא עולם, ובכך נעשית מלאכת האדם מושלמת בדרך נס. מתוך כך ניתן להבין גם את דברי הגמ': "אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם" (שבת, י:), דהיינו, השלמת חסרון יום העבודה בשבת ניתנה לישראל כמתנה מהקב"ה, לפיכך "עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר: 'ויום ולילה לא ישבותו" (סנהדרין, נח:). כלומר, משום שכאשר העכו"ם שובת בשבת נחשב לו הדבר כגונב מישראל את מתנתו של בורא עולם, לפיכך אף דינו של ישראל המחלל שבת הוא מיתה משום זילזולו במתנת מלך מלכי המלכים הקב"ה.
יתרה מזאת מובא בגמ': "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: 'ויכולו', אל תקרי ויכולו אלא ויכלו... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בע"ש ואומר 'ויכולו', שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: 'וסר עונך וחטאתך תכופר" (שבת, קיט:). הטעם לכך הוא משום שמטרת בריאת העולם היא הכרת טובו של בורא העולם וקבלת מרותו באמצעות קיום כל מצוותיו ובמיוחד ע"י קיום מצות שמירת שבת בשלמותה, וכן מובא במשנה: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה, מ"ג, ז'): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" (אבות, פ"ו, י"א), ומובא בגמ': "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר: 'אשרי אנוש יעשה זאת' וגו',...שמר שבת מחללו' (ישעיה, נ"ו, ב'), אל תקרי 'מחללו' אלא מחול לו" (שבת, קיח:). וכן מובא בזוה"ק: "זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהון לאתדבקא בהו מכל שאר עמין דעלמא, ומגו רחימותא דלהון קריב לון לגביה ויהב לון אורייתא, ויהב לון שבת דאיהו קדישא מכל שאר יומין, ונייחא מכלא, וחדוה דכלא, ושקיל שבת לקבל אורייתא כלא, ומאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלא" (זוה"ק, שמות, מז.).
על כן הרמב"ם (הל' שבת, פ"ל, ט"ו) קבע בנחרצות: "השבת ועבודת כוכבים ומזלות, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות, ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר: 'אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו' וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר: 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".
הגבלת זכות הבחירה החופשית:
פרשת בראשית מלמדת על הגבלת זכות הבחירה החופשית של ברואי האל באמצעות סיפור מעשיהם ומחדליהם של יצורי ה' יתברך. כלומר, הקב"ה הציב אתגר בפני ברואיו ע"י שברא שני יצורים השווים בערכם, ונתן להם שליטה מוגבלת בעולם עם אפשרות בחירה חופשית בלתי מוגבלת, אך בחירת הנבראים להשתמש בזכות הבחירה החופשית לרעה, גרמה לכך שה' הגביל להם את זכות הבחירה החופשית, ואף החיש את עונשם שנקבע מראש ע"י ההשגחה העליונה.
הזוג הראשון שנבראו שווים היו השמש והירח, אך הירח חמדה לשלוט על החמה בניגוד לרצון ה' ונענשה, כמובא בגמ': "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע: הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?" (חולין, ס:). לכן ה' בטל לחמה וללבנה את אפשרות הבחירה החופשית וקבע ללבנה את עונש הפחתת מאורה וקבלתו מן השמש, ובמקביל פייס את הלבנה בזה שנתן לה את הכוכבים המאירים על הארץ במאור יותר קטן, ובכך הרגישה הלבנה כי היא גדולה מן השמש כביכול.
הזוג השני שנבראו שווים היו אדם וחוה שה' נתן לשליטתם את כל העולם פרט לעץ "הדעת טוב ורע" הגורם לתשוקה כוזבת, משום שהאוכל ממנו מפתח בתוכו את הרצון לחטוא מתוך שכנוע עצמי כי המעשה הרע הוא טוב, ובכך הוא מונע מעצמו את חסד החזרה בתשובה. אך האשה חטאה לאחר שהוסטה ע"י הנחש להפר את האיזון האלהי ולמרוד במצות ה' שלא לאכול מעץ הדעת "טוב ורע", בנוסף לכך חוה השליטה את תאוותה לחטא על האדה"ר, כך שבסופו של דבר אכלו שניהם מעץ הדעת בניגוד למצות ה', ובעקבות זאת נגרר האדם לכפור בטובה, כמובא בגמ': "בני כפויי טובה, דכתיב: 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ע"ז, ה:). לפיכך האשה נענשה בכך שה' הגביר לה את צער העיבור והלידה ואף הגביל את תשוקתה ונתנה לשליטת בעלה, ואילו האדם נענש בצער השגת המזון, ושניהם יחד נענשו בגירוש מגן עדן ובהגבלת חופש הבחירה החופשית של האדם למצב של "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה, טז:), שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו" (בראשית, ג', כ"ב). כלומר, אדם וחוה קיבלו אומנם עונשים נפרדים לדורות עולם, אך הדבקות במצות הנישואין גורמת להם הקלה בנשיאת מכלול עונשיהם ולחלוקתו על גבי שני בני הזוג, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית, ב', י"ח). לעומת זאת הנחש שהסית את חוה בשקרים ואמר לה"ר על בוראו, ה' הענישו בכריתת רגלים ואף בודדו מיתר בעלי החיים בכך שמאכלו החד גווני ינתן לו מבלי שיזכה לבקשו מה' כדרך כל החי, כפי שנאמר: "כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו" (תהלים, ק"ד, כ"ז), משום שה' אינו חפץ לקבל את השקרן, שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים, ק"א, ז'). וכן מובא בגמ': "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים, כת מספרי לשון הרע" (סנהדרין, קג.), לפיכך גם "רגלים היו לו ונקצצו" (רש"י, בראשית, ג', י"ד) משום שלשקר "אין רגלים" (הרמב"ן, שבת, קג:).
הזוג השלישי שנבראו שווים היו קין והבל, אך במקום לחיות בשלווה מתוך יראת שמים הם בחרו בדרך המריבה מתוך תחושת בעלות על העולם, וכן מובא במדרש שהיו בינהם שלושה סוגי מריבות: ריב כלכלי, "אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין" (מד"ר, בראשית, פרשה כב), וריב דתי, "זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש וזה אומר בתחומי יבנה" (ילק"ש, בראשית, ד, סימן לח), וריב על אשה: "תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך 'ויקם קין". בסוף מריבותיהם קין הרג את הבל אחיו ואף הוא אבד מן העולם בשל כך, משום שהריגת הבל הוכיחה כי הרוע שלט בנפשו של קין מלכתחילה, לפיכך אף יוזמתו להקריב קרבן לה' לא הועילה לו משום שאף היא נבעה ממניעים שליליים ועל כן גם מנחתו שהובאה "מן הגרוע" (רש"י-בראשית, ד', ג') לא נתקבלה. כמו כן ה' לא הציל את הבל מידיו של קין משום שהבל לא יזם את הבאת המנחה לה' אלא הביאה מצד הקנאה בקין, שנאמר: "והבל הביא גם הוא" (בראשית, ד', ד'). כלומר, יסוד חטאם של קין והבל נבע מאי קבלתם את הגבלת חופש הבחירה החופשית של האדם למצב של "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה, טז:). נמצאנו למדים מכאן שבחירת הנבראים לפעול נגד רצון ה' מדעתם, היא אשר גרמה להקדמת העונש האלהי אשר נגזר עליהם מראש.
יסוד הבחירה החופשית והתכנית האלהית:
התאור הכללי של בריאת העולם הכתוב בפרשת בראשית נועד ללמד את עם ישראל כי תכלית הבריאה היא: קיום מצוות התורה בעוה"ז וקבלת שכרה בעוה"ב, וכן אמר "רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, לב:). על כן ה' יתברך נתן לאדם נזר הבריאה את יתרון התבונה ואת יכולת הבחירה החופשית, ובכך הרים את מעלתו מעל לכל הנבראים, כדברי הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב", דהיינו, הרשות להרע היא אשר מקנה לאדם את הזכות לקבלת שכר בגין נצחונו מרצון על הרע אשר הנברא בתוכו. לפיכך גם הבחירה החופשית מבדילה את האדם מיתר הנבראים ע"י קבלת הרשות מאת בורא העולם לבחור: או בדרך הטובה ולהיות צדיק כמשה רע"ה, או לבחור בדרך הרעה ולהיות רשע כירבעם בן נבט, או לבחור בדרך ביניים כל שהיא, שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו" (בראשית, ג', כ"ב). "כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא 'פן ישלח ידו" (הלכות תשובה, פ"ה, א). בהמשך לכך הרמב"ם קובע בהלכותיו כי יסוד הבחירה החופשית "עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה...שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם" (הלכות תשובה, פ"ה, ג). לעומת זאת, מקראות מפורשים קובעים כי כל בחירותיו של האדם נצפים מראש ע"י הקב"ה, שנאמר: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (ישעיה, מ"ו, י'), "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא" (ישעיה, מ"א, ד'), "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהמות" (תהילים, קל"ה, ו'), וכן מובא במשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, ט"ו). כלומר, מקראות אלה סותרים לכאורה את יסוד הבחירה החופשית, ומלמדים כביכול שהבחירה החופשית של האדם אינה קיימת כלל ועיקר, משום שהכל נקבע מראש על פי התכנית האלהית.
תשובת הרמב"ם לסתירה פנימית זו היא: "דע, שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו" (הלכות תשובה, פ"ה, ד'), "...אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך" (הלכות תשובה, פ"ה, ה'). כלומר, לדעת הרמב"ם: מאחר ואין האדם מסוגל להבין בשיכלו את העתיד אשר נקבע לו מראש, לפיכך מבחינתו של האדם הבחירה החופשית נותרה על כנה, דהיינו, הרמב"ם "הניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה", כך השיג עליו הראב"ד. הראב"ד פותר את הסתירה באומרו: "ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה", דהיינו, לדעת הראב"ד ידיעת ה' את בחירתו העתידית של האדם, אינה מהוה מכשול או סיוע לבחירתו החופשית של האדם.
נלענ"ד לתרץ את הסתירה כך: הנקבע מראש בתכנית האלהית אינו עומדת בסתירה לזכות הבחירה החופשית המוגבלת שניתנה לאדם, משום שמחד גיסא התכנית האלהית כוללת מספר אינסופי של חלופות ועת ביצוען פתוח לשינויים, וכן נאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה, נ"ה, ח'-ט'), ומובא בגמ': "כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה" (יבמות, צח.), וכן מצאנו שה' משנה את החלטותיו ומוחל על כבודו ע"מ להטיב עם בריותיו, שנאמר: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. ועתה אמר נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם לאמר כה אמר ה' הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחשב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם" (ירמיה, י"ח, ז'-י"א). וכן מובא בגמ': "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה" (שבת, נה.), ומובא במדרש (תנחומא, מסעי, ז): "לא איש אל ויכזב', בטובה. כשהוא אומר להביא טובה אף על פי שהדור חייב אינו חוזר בו, 'לא איש אל ויכזב'. וכשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר: 'ההוא אמר ולא יעשה' (במדבר, כ"ג, י"ט). תדע לך, שאמר לאברהם: 'הבט נא השמימה וספור הכוכבים' וגו' (בראשית, ט"ו, ה'), ועשה כן, שנאמר: 'ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום' וגו' (דברים, א', י'). אמר לו לאברהם: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' וגו' (בראשית, ט"ו, י"ג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי: 'לא איש אל ויכזב' בטובה, אבל ברעה: 'ההוא אמר ולא יעשה'. אמר לישראל: 'כי אתם לא עמי' (הושע, א', ט'), וחזר ואמר: 'ואמרתי ללא עמי עמי אתה" (הושע, ב', כ"ה). וכן מצאנו שבכוחו של הצדיק לבטל את גזרת ה', כמובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:), וכן נאמר בזוה"ק: "הקודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקודשא בריך הוא? צדיק. דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה" (זוה"ק, שמות, טו.). כלומר, התכנית האלהית כוללת מספר אינסופי של חלופות ועת ביצוען פתוח לשינויים, וכן מובא בגמ': "וא"ר יצחק: ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה" (ר"ה, טז:).
אך מאידך גיסא, הבחירה החופשית של האדם מעצם טיבעה היא זכות מוגבלת ליראת שמים בלבד, כמובא בגמ': "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו רבש"ע: טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה, טז:). כלומר, ה' אינו גוזר מראש על האדם אם הוא יהא ירא שמים אם לאו, משום שה' נתן לאדם זכות בחירה חופשית המוגבלת לבחירה ביראת שמים בלבד, לפיכך התורה קבעה עונשים בגין בחירתו הרעה של החוטא אשר נברא בצלם אלהים, וכן מצאנו שהתורה מצוה: "ובחרת בחיים" (דברים, ל', י"ט), ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, האדם צריך לבחור בטוב אך גם ניתנה לו היכולת לבחור ברע.
נמצאנו למדים מכאן שבמקביל לחופש הבחירה שניתנה לאדם, מתקיימת בעולם גם ההשגחה האלהית אשר גורמת לכך שכל תכניות האל תתגשמנה במלואן במוקדם או במאוחר, כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם. בדרך זו מתקיימות יחד גם גזרות ההשגחה העליונה וגם זכות הבחירה החופשית של האדם, כמובא בגמ': "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.), כלומר, האתגר שניצב בפני האדם הוא התגברות על יצר הרע ובחירה חופשית בקיום מצוות התורה, כתנאי לקבלת שכרו או עונשו בעתיד. לפיכך הבחירה החופשית שניתנה לאדם הינה מוגבלת בזמן, כמאמר הרמב"ן: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (הרמב"ן, ל', ו').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, קיומו של השכר והעונש אלהי, ומגבלות הבחירה החופשית הכתובים בפרשת בראשית, נועדו להבהיר לכלל האנושות את אפסיותם ולהזהירם לקיים את מצוות ה' ולהמנע מן החטא, משום שבורא העולם חי וקיים לנצח ומחדש בכל יום מעשה בראשית. בנוסף לכך פרשת בראשית מגבירה את האמונה בכך שה' הוא "בעל העולם" (מד"ר, בראשית, פרשה לט) ומנהיג הבירה, וידיעה זו מחזקת את האדם לדבוק במצוותיו של האל. לפיכך נדרשו ישראל לבחור תמיד בדרך התורה גם ע"י קיום מצות הנישואין, ואף ע"י שמירת השבת, וגם ע"י העליה במדרגות צלם אלהים ע"י קיום מרצון את כלל מצוות האל, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט), דהיינו, הבחירה ברע הינה בחירה במוות, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים, ל', ט"ו), ונאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו. הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (ישעיה, ס"ה, י"ג-י"ד).
יה"ר שנזכה לראות בימינו בהתגלותו שמו של המשיח אשר נברא "קודם שנברא העולם" (פסחים, נד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה" (ישעיה, ס"ה, י"ז-י"ט).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, אשר תקראו, ומצמרת הארז

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il