מאמרים - שלוש תובנות על אושר הדפסה מאתר מאמרים

שלוש תובנות על אושר

נכתב על ידי שלמה אגמי

[ הדפסת המאמר ]

שלוש תובנות על אושר




תחושת אושר, כמו כל רגש אחר, נחשבת לבלתי ניתנת למדידה ולכימות בכלים מדויקים ולפיכך מעולם לא נעשה נסיון למדוד אושר. בהיות האושר מושפע מאמוציות תת הכרתיות, קשה למצוא בו הגיון ואין כללים או כלים המאפשרים לנו לקבוע כמה אושר מתווסף או נגרע בעקבות חויה מוגדרת כלשהי. ארוע שניתן למדוד אותו במדויק, כגון זכיה בסכום של מליון דולר, למשל, מעלה את מפלס האושר במידה אחרת אצל כל אדם וגם אצל אותו אדם עצמו מקבל משקל שונה בזמנים שונים ומאבד כל פעם מעט מערכו כאשר הוא חוזר על עצמו.

על אף היות האושר בלתי רציונלי והאמצעים להשגתו בלתי מדידים ובלתי כמיתים, ניתן למצוא בתוך כל חוסר הרציונליות שברגש זה חוקיות מסוימת ותובנות עקרוניות שיאפשרו לנו להכיר ולהבין יותר רגש זה.


א. "צוואר הבקבוק של האושר"


מידת האושר שיש לכל אדם ברגע מסוים נקבעת ע"י גורמים ונתונים רבים מאוד, מהם קבועים וארוכי טווח, כגון נתוניו האישיים, אופיו ומצבו הכלכלי והחברתי, וגורמים זמניים וקצרי טווח, שהן חוויות והתנסויות בהווה או בעבר הקרוב. כל אלה יוצרים ומכוננים מעין "מאגר אושר" אצל כל אדם ולמאגר זה יש מפלס תנודתי.

ע"מ לקבל מושג מוחשי לגבי אופן העליה והירידה של מפלס האושר ננסה להשוות את כמות האושר של אדם לכמות מים האגורה במיכל. נדמה לעצמנו 3 צורות של מיכל, האחד בצורת קונוס, הרחב בבסיסו והולך וצר כלפי מעלה ומקבל צורה של צוואר בקבוק, השני בצורת גליל שרוחבו בבסיסו ובגובה פני המים זהים והשלישי בצורת קונוס הפוך, הצר בבסיסו והולך ומתרחב כלפי מעלה. תוספת של אותה כמות מים בכל אחד משלושת סוגי המיכלים תעלה את המפלס בכל אחד מהם באופן שונה. מפלס האושר דומה יותר למפלס של מים הנמצאים בקונוס שבסיסו רחב והוא הולך וצר עד שמקבל צורה של צוואר בקבוק בגובה המפלס. ארועים, חוויות והתנסויות בני חלוף שמשקלם ונפחם היחסי נמוך יחסית לכל גורמי האושר הקבועים וארוכי הטווח, מעלים ומורידים באורח יומיומי את מפלס האושר שלנו באופן תנודתי, כפי שהדבר נשקף בצוואר בקבוק של מיכל מים, ולא בפרופורציה הנכונה.

המבנה הקונוסי הזה של האושר ניכר יותר בילדים, שאצלם תנודות האושר מעלה ומטה הינן יותר מהירות ותזזיתיות ומושפעות מכל ארוע, שלנו נראה שולי וזניח. ככל שאנו הולכים ומתבגרים אנו מסתכלים על הארועים המשפיעים על אושרנו בפרספקטיבה יותר מרוחקת. "צוואר הבקבוק" של האושר (The happiness bottleneck) הולך ומתרחב עם הגיל וכל תוספת חיובית או שלילית מעלה או מורידה את המפלס באופן פחות מהיר. עם זאת המבנה הקונוסי נותר קיים. יתכן שעם התארכות תוחלת החיים, כאשר יתווספו לבני האדם בעתיד הרחוק יותר עוד עשרות שנות חיים ויווצר מעין "גיל רביעי", צוואר הבקבוק יתרחב עוד יותר ויתקרב לרוחב של בסיסו.

העובדה שאנו מסתכלים על חוויות ההווה לא בפרספקטיבה הנכונה, אלא "דרך זכוכית מגדלת" הינה ככל הנראה חלק מתהליך הישרדותי שכיום אינו מחוייב המציאות. אופן התיחסות זה ניתן לשינוי באופן הכרתי ומודע ע"י התאמנות והתרגלות, כשם שניתן, למשל, לעבור מצורת חשיבה והשקפת עולם פטליסטית לצורת חשיבה הישגית, או להיפך.



ב. "אין עליה ללא ירידה"



מפלס האושר עולה כאשר יש חוויה או ארוע שיש בו עליית מדרגה יחסית למצב קודם, שאנו רגילים אליו והוא יורד כאשר מצבנו נהיה יותר גרוע. כאשר המצב אינו עולה ואינו יורד יש נטיה למפלס האושר לרדת עם הזמן. אדם שעולה עליית מדרגה ברצף מתרגל לרמה כזו של עליה ומבחינתו, האטת קצב העליה, מהווה ירידה יחסית למצב קודם (למרות שהוא נמצא בעליה). ע"מ שמפלס האושר שלו יעלה, לא מספיק שתהיה עליה קבועה, צריך שיהיו קפיצות בקצב העליה, אך גם לקפיצות בקצב העליה אפשר להתרגל ולהתייחס כאל מצב קבוע, שבו אין עליה במפלס האושר, אלא אף ירידה, בשל היות התהליך שגרתי. בהעדר ירידה לא יווצר מספיק פער שההתגברות עליו יוצרת תחושת אושר.

העקרון לפיו ללא ירידה אין עליה ניתן להדגמה גם באופן פיסי. אם ניקח כדוגמא, אדם שנוסע בדרך, כאשר על מנת לחוות תחושות אושר הוא צריך לעלות כל הזמן ביחס למצבו הקודם, ונניח שהוא נוסע בדרך שיש בה רק עליות ללא ירידות. כאשר הדרך תהפוך לפתע ממישורית לתלולה בשעור 10 מעלות, למשל, לא יהא מאושר ממנו. עד מהרה הוא יתרגל לזוית עליה כזו. כל פעם שזוית העליה שלו תעלה שוב ב- 10 מעלות הוא יהא מאושר, אך עד מהרה יתרגל לעליה בזוית עליה כזו וע"מ להשיג אותה תחושה של אושר או להגיע לאותו מפלס של אושר ראשוני שחווה בעת שעבר ממישור לעליה, זוית העליה צריכה לקפוץ עוד ועוד, וכל פעם הוא יתרגל אליה מחדש. בהעדר כל ירידות בסופו של דבר יחסר לו אותו פער בין 2 הרמות. ע"מ לחוש עליה יש צורך שתהיה לפני כן ירידה. אם נבין עקרון זה נוכל להבין שכל "הירידות" שיש לנו בחיים הן המאפשרות לנו את העליות ואת תחושת האושר, כשם שלא נוכל להנות מארוחה טובה, אם לא נהיה רעבים לפניה. כל הירידות שיש לנו בחיים, כגון הפסדים, כשלים, מפלות, מכות, אכזבות, עלבונות, מפחי נפש, יסורים וכאבים, מורידות אמנם מרמת האושר הכללית שלנו, אך הן אלה שיוצרות את ההזדמנויות לחוות כל פעם מחדש את עליית מפלס האושר.

אין משמעות הדבר שאחרי כל ירידה תופיע עליה באופן אוטומטי. יתכנו מצבים של ירידות רצופות או קשות שיובילו לדכאון שממנו קשה יותר להשתחרר ואולם העליה המוחשית ביותר במפלס האושר מורגשת דווקא לאחר ירידה קשה.

העקרון הכללי לפיו אין עליה בלי ירידה (ואין ירידה בלי עליה) הוא למעשה חלק מעקרון רחב יותר ולפיו "אין טוב בלי רע" (ואין רע בלי טוב). אם ניקח עקרון אחרון זה ונרכיב עליו את מימד הזמן החולף, נקבל עקרון או תהליך שטרם הוגדר ושיקרא להלן שיבלול (SHIVLUL). ע"פ עקרון זה ככל שאדם הולך וגדל מגיל הינקות לגיל הילדות ואח"כ לגיל הנעורים, הבחרות, העמידה והזקנה, הוא נמצא כל הזמן בתהליך זרימתי, שבו הוא, מצד אחד מפסיד יתרונות או מאפיינים חיוביים מסויימים, אך מצד שני זוכה ביתרונות מסוג אחר. ישנם שלבים בהם היתרונות הנצברים פחותים מאלה האובדים. לכל אדם יש נקודות אחרות בהן, מבחינה אובייקטיבית או סובייקטיבית, יתרונות התקדמות הגיל עולים על החסרונות, או להיפך.


ג. אושר ומוות


חשיבה על המוות מעכירה את רוחנו ונחשבת לדבר שפוגם באושרנו וכולנו משתדלים להדחיק אותה. חשיבה על מוות יכולה לגרום ל"אושר" (דהיינו לעליה ממצב קודם) רק למי שמצבו עד כדי כך חמור שהמוות עדיף בעיניו, או למי שבאמצעות מוות משיג מטרה הנראית לו נעלה יותר מעצם חייו.

ככל שהדבר נשמע פרדוקסלי ובלתי הגיוני, המוות הוא תנאי בסיסי להשגת אושר ע"י כל אחד ואחד מאיתנו ובלעדיו לא היה קיים אושר כפי שהוא מוכר לנו. ע"מ להבין זאת עלינו לדמיין לעצמנו חיי נצח ללא מוות וללא סיכון למות לעולם. במצב כזה בני האדם היו חווים במהלך חייהם הבלתי נגמרים את כל סוגי החוויות שבעולם, הן החיוביות והן השליליות, לא פעם ולא פעמיים, אלא עד אין סוף. הם היו חווים עליות וירידות, עליות וירידות ללא הפסקה עד לזרא. החזרה האין סופית על חוויות, שהן בסופו של דבר סופיות, היתה מטשטשת ושוחקת לחלוטין את תחושת האושר. אם נחזור לדוגמא של הקונוס, בסופו של דבר קונוס האושר היה מהתפך כך שבסיסו היה צר יותר מגובה המפלס שלו, שהיה הולך ומתרחב עד אין סוף וכל תוספת או גריעה ממנו לא היתה משפיעה עליו.

תהליך שחיקת האושר בזמן חיי נצח לא היה מתחיל רק כעבור 100 או 150 שנות חיים. כבר מלכתחילה, מתחילת החיים, היכולת להגיע למפלסי אושר גבוהים היתה נמוכה הרבה יותר. אנו חשים עליה במפלס האושר, כאשר אנו עולים מדרגה ביחס למצבנו הקודם, העליה מתרחשת כאשר אנו מתגברים על קושי או משיגים משהו שבמצבנו הקודם לא היה קל להשיגו. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, דהיינו ככל שהקושי בהשגת הדבר גבוה יותר, כך גדול האושר. מרכיב חשוב באותו קושי בהשגת דברים (המאפשר לנו להעלות את רמת האושר) הוא קוצר הזמן של חיינו. אם אנחנו יודעים מלכתחילה שאין כל מגבלה של זמן להשגת הדברים, גם תחושת האושר שלנו, בעת השגתם, קטנה יותר.

בשל קוצר החיים נראה לנו כי אין סוף לכמות ולאיכות החוויות וההתנסויות העומדות בפנינו ואנו נמצאים כל הזמן במעין "בולמוס" להספיק לחוות כמה שיותר. אם נדמה את כמות החוויות הפוטנציאליות למעין הר הניצב לפנינו, הוא יראה לנו כהר ענק שלא ניתן לראות את שיאו ושבו התקדמנו כברת דרך קטנה יחסית. ואולם אדם שחי חיי נצח או אפילו חיים של כמה מאות שנים, יוכל לראות את ההר הזה אחרת. הוא יוכל להגיע לפסגתו ולהסתכל עליו מלמעלה ולהיווכח שיש גבול גם לכמות החוויות הטובות והרעות הניצבות בפנינו ושהן מקור אושרנו.


אודות הכותב:

בעל תואר אקדמי בתחום המשפטים ומדעי המדינה

[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il