מאמרים - המהות הנשית והכוח הגברי הדפסה מאתר מאמרים

המהות הנשית והכוח הגברי

נכתב על ידי יוסי אפללו

[ הדפסת המאמר ]

מתוך סדרת מאמרים בנושא זוגיות

הנוכחות הנשית לאורך ההיסטוריה של המין האנושי לעולם לא הייתה פלקטית או חד-מימדית.
נשים בכל העולם הוערצו, סגדו להן, שנאו אותן, פחדו מהן, העלו אותן על המוקד, אנסו אותן, נפלו לרגליהן, הפכו אותן למשרתות, רדפו אותן ואחריהן, הפכו אותן לאלילות ומה לא? האמת היא, שניסו כמעט הכול, מלבד אולי דבר אחד - להכיל את מהותן.

כל ההתייחסות המבוהלת הזו כלפי העולם הנקבי נוהלה תמיד ע"י הפן הזכרי, זה אשר רוב הזמן עמד מבועת מול המעמקים שאת סופם לא ראה, מהרבדים הרבים שפגש במהות הנקבית ומהעוצמה הנשית - וכל זה כשמעל לפני השטח הכול נראה שקט, חלק, רגוע, רך, יפה ועגול.
ההבדל בין השקט החיצוני של אימא אדמה לבין ההתרחשויות הוולקניות הפנימיות שלה הוא עצום. כשתופעה זו (ההבדל בין הפנים לחוץ) באה לידי ביטוי במעברים קיצוניים אצל האישה - בין הופעתה החמה והרכה מבחוץ לבין העוצמה הפנימית (המנותקת משהו מהדימוי החיצוני) שהיא מפגינה - תמיד יהיה קושי אמיתי לזכר להכיל זאת.

במשך הדורות יכלה האישה מבחינת הזכר מקסימום להיות מכשפה, בזמן שהגבר היה מאג, מורה, קוסם, שאמן ובקיצור - דמות חיובית, נוכחות מדריכה, מרפאה ומלמדת. נשים, לעומת זאת, היו שבט, היו כת, וכשהגנו על עצמן נקראו אמזונות, כשחקרו במהות החיים כונו סוגדות לשטן ועוד. עם הזמן, כאשר החל גם העולם הגברי לחקור את מהות החיים (ומובן שהעניין נחקר מבחוץ, קרי בספרים - לעומת חקירה נקבית שהיא חוויה פנימית) הפכה האישה בכתבים אלו לחווה המפתה והמדיחה, זו אשר כרתה ברית עם הנחש (הוא שליח השטן) על מנת להפיל בפח את אדם הזך והטהור. בכתבים המתקדמים יותר כבר מוציאים את האישה אל מחוץ למחנה האנושי - אל מחוץ לגדר, ומוקיעים אותה כלילית - משתפת הפעולה, גייס חמישי, אשת השטן.
המקרים היחידים שבהם מקבל העולם הגברי את האישה ונותן לה לגיטימציה הם כשהאישה מעניקה שירות כלשהו לגבר, או לפחות מתנהגת כמוהו: ראה יעל אשת חבר הקיני שרצחה את סיסרא שר הצבא של מלך חצור, או מריה הבתולה שהפכה לקדושה כי נתנה לעולם משיח, ועיישה שהייתה אישה נהדרת, אבל למוחמד.

יש שיאמרו כי האונס, הביזה, השעבוד והרמיסה של הפן הנקבי בהיסטוריה האנושית באים מאהבת הגבר לכבוש ו/או לשלוט, אולם אני טוען שהסיבה להתנהלות הנוראית הזו לאורך השנים היא פשוט פחד.
הפחד מפני הלא ידוע, הפחד מפני מה שמתחת לפני השטח, הפחד מפני העוצמות הסמויות שאפשר לחוש אותן לעומת הכוח הגברי הברור, הסופי והמזדקר. הפחד ללכת לאיבוד בכור ההיתוך הנקבי, להיבלע בו ולהתאחד עם האינסוף והפחד מפני איבוד שליטה ונטישה - וכך אנו מוצאים לא פעם את הזכר האבוד והמפוחד ממלמל לעצמו "אם אין לי את עצמי לפחות יהיה לי אותה, אותה ואותה - כי אם ארפה, לא יהיה לי דבר..."
הרמן הסה כותב זאת נפלא בספרו נרקיס וגולד מון ב: "קריאתה המפתה של האישה מוליכה אל הבלתי ידוע, אל הסבך, אל המצוקה ואולי אל המוות. לא רק כל המלבב, כל הנאה היה מצוי באם, לא רק אושר אהבה מתוק, בת צחוק חביבה, הבטחת אושר ונחמה מלטפת בלבד; אי שם מתחת לצעיפים הנאים הסתתר גם כל הנורא והקודר, כל תשוקה, כל חטא, כל אסון, כל לידה וכל הכרח למות".

לא מעט שאלות עולות ביחס לעניין לאחר ראייה ראשונית זו; למשל, האם יש תוקף ממשי לחששות הזכריים, או שמא תפיסה זו היא רק יציר חרדתו של הזכר ואין לה ממשות ואחיזה במציאות? מה טמון במעמקיה שהופך אותנו הגברים לא פעם לילדים חורגים לחיים? ומה יש באישה פנימה שמקצין את האגו הגברי עד זוב דם?
ובכן האם הקוסמית, המהות הנקבית כמו שאומר א. יעקוב לייב, היא אב טיפוס - ארכיטיפ של חיים ומוות. כפי שהיא קורנת חום וחיים, אהבת אם רחומה, כך היא אוצרת בחובה את כל המאיים, המייסר והממית. זהו דיוקנה של אמא אדמה המעניקה חיים לאין ספור יצורים, והיא גם זו הקולטת ומשיבה אותם אל חיקה בנשיקה אחת ממיתה. בתוך האם הגדולה, בנקביות, חברו יחדיו הן יצר החיים והן יצר המוות.
במהות הנקבית, באמא אדמה ובאם הקוסמית עובד הטבע ללא הפוגה; הפריחה נמהלת בבליה וכמישה, וכל חי נדון למוות. מורכבות זו של אהבה, לידה ומוות היא חוקיות היקום, והאם הגדולה מניבה מרחמה חיים בעוד שעל חזה מתנוססת לה מחרוזת של גולגלות. היא המולידה ונותנת חיים, ובד בבד היא גם טורפת את ולדותיה. כל זה מתרחש בדממה עמוקה, שבה הרעש היחידי הוא חרדתו הפנימית של הזכר - זה שעומד מנגד, חרד ומאובן אל מול אמת מופלאה ועצומה זו - הקוראת לו להרפות מאחיזתו במוכר ובידוע ולתת לה להיות, ולא רק זאת אלא גם להיבלע בתוכה ולהיעלם, להתמזג עם הנצח והאינסוף הזה רק על מנת שאולי, מאוחר יותר, ייוולד שוב - מחדש.

המהות הנקבית שהאישה אמורה להכיל מייצגת את ההמשכיות, את המעגליות שחוזרת על עצמה ואת האינסוף בזעיר אנפין. למולה ניצב זכר נקודתי, שרוצה את הרגע, את התוצאה מבחוץ, את הגלוי והזוהר, לעומת התהליך הפנימי האפל והנסתר - ואם אפשר עוד אתמול - מה שהמהות הנקבית אינה יכולה כמובן לספק.
כל עוד שולט הכוח הגברי במהות הנשית, הרי שהפן הנקבי שבתוכנו ובעולם בכלל נדון לכליה, לאונס ולברוטאליות מתמשכת רק על מנת לספק את הצרכים המידיים של הפן הזכרי, במיוחד על מנת שלא יחוש מאוים מן הנוכחות הכולית של המהות הנקבית על חייו, שהם בעלי ממד צר ופוסטרי.
האמת היא שהמהות הנקבית הנוכחת כל כך באישה אינה טובה או רעה, אינה קלה או קשה ואינה יפה או מכוערת. בפן הנקבי שמחייה וגם קוטל הכול מתמזגים יחדיו הלובן והאודם, החסד והדין וההתחלה והסוף - הם בראשית ואחרית הימים. אולם מהמקום הגס והמוחצן שלנו, קל ונוח לנו הרבה יותר לשלוט בפן הנקבי של החיים ולרמוס אותו ברגל גסה, כשאנו חיים באשליה המרדימה שהכל תקין וזורם.
הבעיה והקושי בפן הנקבי, הן אצל האישה כלפי עצמה והן כלפי הסובבים אותה, מתעוררים כאשר המעברים בין הפנים והחוץ הם חדים וקיצוניים מדי; המעבר בין רכות, חום ופתיחות לקושי, קור וסגירות הוא מעבר חד וקשה בין הקטבים השונים של המהות הנקבית, וכמוהו כמעבר שבין החיים למוות.
זהו מעבר חד בין מצב בו הכל פתוח, שופע ומקדם גדילה למצב בו הכל בבת אחת קפוא, סגור ויוצר קמילה. אין בטבע (באמא אדמה) מעברים חדים כאלה, אצלה הכל זורם והמעברים השונים בין מצבים (חילופי העונות, המעבר בין יום ולילה ועוד) מתרחשים באיטיות בריאה, כאילו חופפים ומשיקים זה את זה, כאילו כל מצב, כל עונה או תקופה מכבדים את אלה שקדמו להם (ביחס לכך, ראה מאמר שלי בשם 'מעבר לגלי אלפא'). אם מתרחשת תופעה קשה של מעבר קיצוני ממצב למצב, הרי שאנו מכנים זאת 'אסון טבע' או 'שואה אקולוגית'. עוצמתה, קסמה ויופייה של האם הגדולה אינם באים לידי ביטוי רק בעדינות המרובה שלה או בחן המיוחד שלה, בכוחה הרב או באכזריותה. סודה העמוק, כפי שאומר זאת ה. הסה "הוא בכך שהסתירות והניגודים הגדולים ביותר בעולם, שבשום מקום אחר אינם מאוחדים, כרתו כאן ברית שלום ושוכנים יחדיו; לידה ומיתה, חסד ואכזריות, חיים וכליון".
דרכה והתנהלותה של האם הגדולה אמורות להיות עמוד האש שהולך לפני מחנה הנשים בעולמנו, מחנה שאיבד זה שנים רבות את החיבור הפנימי לעצמו ולאלוהיו ונוהג במה שניתן לו כבתוך שלו. כל עוד תתנהל האישה בממלכתה ע"פ אמות מידה של "מתאים לי, לא מתאים לי", "בא לי, לא בא לי" - אמות מידה המנוהלות ע"י אגו צר ואטום, לעולם לא תוכל לחוות גם היא את הכוליות של מהותה הנקבית. מהות אשר נכללים בה החיים והמוות מתוך הערכה וכבוד אינרטיים זה כלפי זה. בעצם אנו מדברים כאן על קושי כפול לזכר במצב זה: האחד כשהאישה מחוברת לעצמה ואז עליו להרפות ולהיבלע במעמקיה האינסופיים על מנת שאולי ייוולד מחדש, והקושי השני הוא כשהאישה אינה מחוברת למהותה הפנימית ולעצמה - מה שגורם לזכר לחוש כי אין באישה דבר יציב וקבוע שלתוכו יוכל להרפות ולהתמוסס, משהו שיוכל לסמוך כי יהיה שם גם מחר.

ברור שלצורך התפתחות של עולם בריא יותר, יצטרכו גם הזכר וגם הנקבה לקחת על עצמם אחריות גדולה בהרבה: האישה לעולמה הפנימי העצום ולחיבור יציב וקבוע איתו, שיאפשר התנהלות אסרטיבית וחמה בעולמנו, והגבר להרפיה המבורכת שתאפשר לו להיעלם בתוך העוצמה הנשית, ולחזור ממנה כאביר.
בעצם, רק אם ישנה האדם את הקוטביות הפנימית שלו ויהפוך בתוכו מגולה לצליין יוכל לחוות באופן כולי את כפל הפנים של המהות הנקבית - אז יידע שאף אם יפה היא עד מאוד, הרי שאין כולה רק תענוגות...




יוסי אפללו. 2003

אודות הכותב:
יוסי אפללו הינו מטפל בהילינג בכל סוגי ההתמכרויות ומורה (קואצינג) להתפתחות ומודעות אישית.
טל:037311655
d36@walla.com


[ הדפסת המאמר ]

מתוך אתר מאמרים, ספריית מאמרים לשימוש חופשי.
http://www.articles.co.il