פרשת אמור - חשיבותה של מצות ספירת העומר
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

פרשת אמור - חשיבותה של מצות ספירת העומר 

מאת   25/08/2010 |  נצפה 3330 פעמים
פרשת אמור - חשיבותה של מצות ספירת העומר מבוא: בפרשת אמור הנקראת תמיד בימי ספירת העומר, עם ישראל נצטוו על מצות קרבן העומר ועל מצות ספירת העומר, שנאמר: "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כ"ג, י', ט"ו). מצות מנחת העומר הבאה מן השעורים מלמדת כי ה' חפץ ביקרם של עם ישראל, משום שביצועה של מצות מנחת העומר גורם לירושת הארץ, לשלום, להצלה, לנצחונות בקרב ולברכה בתבואות השדה, למרות שערכה הכספי הוא נמוך ביותר (עשרה קינטינרין=2 גרם כסף=1 דולר בערך). כלומר, ה' יתברך ציוה על עם ישראל להביא רק עומר שעורים, בכדי שתהיה לו סיבה להשפיע על עם ישראל שפע של ברכות גשמיות. גם מצות ספירת העומר הקשורה בטבורה למצות מנחת העומר, נועדה להשפיע על עם ישראל שפע רוחני, לפיכך מפאת חשיבותן של מצוות מנחת העומר וספירת העומר הן נכתבו בתורה באמצע פרשת המועדים: בין חג הפסח לבין חג השבועות. כלומר, גם מצות ספירת העומר היא מצוה חגיגית אשר יש לעשותה מתוך שמחה, משום שספירת העומר מקשרת בין חג הפסח לבין חג השבועות, ותכליתה היא: להעלות את עם ישראל במדרגות הקדושה, כפי שמבאר בעל "ספר החינוך" (מצוה שו): "נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". כלומר, ספירת העומר מסמלת את העליה ממדרגת חג הפסח המסמל את חרות הגוף, למדרגת חג השבועות המסמל את חרות הנשמה. לפיכך ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה רוחנית לקראת קבלת התורה, על כן בימים הללו מוסיפים בשיפור המעשים והמידות הטובות, ומרבים בלימוד התורה הקדושה בשמחה, בכדי להיות ראויים לקבלתה בחג השבועות ב"נעשה ונשמע", וע"י כך לזרז את בואה של הגאולה השלמה. כלומר, מאחר ומיום שחרב בית המקדש אין עם ישראל יכולים לקיים את מצוות העומר כהלכתן, לפיכך גם העיון במצוות קרבן העומר וספירת העומר בימינו, הם בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג'). על כן עם ישראל מבקשים לאחר הספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", משום שספירת העומר קשורה לקרבן העומר לדעת רוב הראשונים, על כן לפי דעה זו, מצות ספירת העומר בזמן הזה היא רק מדרבנן, משום שעם ישראל אינם יכולים להקריב את קרבן העומר בבית המקדש. אולם מאחר ומצות ספירת העומר היא בעלת סגולות תמידיות, לפיכך מצות ספירת העומר אינה נפסקת לעולם, כפי שפסק הרמב"ם: "מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ד). חשיבותן וסגולותיהן של מצוות קרבן העומר וספירת העומר, מבוארות להלן בהרחבה: א. זמן קרבן העומר - למחרת חגיגת הנס הגלוי של יציאת מצרים חוגגים את הנס הטבעי של התבואה החדשה. ב. מנחת העומר - מרמזת לעם ישראל כי ניתן להתרומם מן המדרגה הבהמית למדרגת הקדושה בקלות. ג. סגולת מנחת העומר - הבאת מנחת העומר בפסח גורמת ברכה לתבואה שבשדות. ד. סגולת מצות העומר - בזכות מצות העומר עם ישראל זכו לנצח את אוייביהם במשך הדורות. ה. הקשר בין העומר לירושת הארץ - ארבעה קשרים בין מצוות העומר לירושת הארץ. ו. "וספרתם לכם" - הדגשת חשיבות הזמן בחיי האדם מישראל. ז. שמחת ימי ספירת העומר - מהולה בעצבות בגין המאורעות של הגלות המתמשכת. ח. הבדלי נוסח בספירת העומר - מחלוקת בגודל חשיבותה של מצות ספירת העומר. ט. אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר - משום היותה מצות הכנה לחג השבועות. זמן קרבן העומר: התורה מצווה להביא את קרבן העומר, בראשית קציר השעורים ביום ט"ז בניסן, שנאמר: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו לעלה לה'" (ויקרא, כ"ג, י'-י"ב). כלומר, קציר השעורים לצורך קרבן העומר "מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת" (רמב"ם, תמידים ומוספים, פ"ז, ו). אך הקרבת מנחת העומר מתבצעת "ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן, מקריבין בנוסף על מוסף של כל יום: כבש לעולה עם עומר התנופה והיא מנחה של צבור" (הרמב"ם, תמידין ומוספין, פ"ז, ה"ג), "וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות, ואימתי קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים" (רמב"ם, תמידים ומוספים, פ"ז, י"ב). לפיכך קרבן העומר הוא קרבן תודה של הצבור אשר זמנו קבוע, שנאמר: "לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן". וכן מובא במדרש: "הבריות ישנין על מטותיהן, והקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה עננים, ומגדל צמחים, ומדשן את הפירות, ואין נותנים לו אלא שכר העומר, שנאמר: 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (מד"ר, ויקרא, כ"ח). כלומר, באמצעות קרבן העומר כלל הציבור של עם ישראל מודים לה' יתברך על פעולותיו, אשר הם גרמו להם לאכל מן התבואה החדשה של ארץ ישראל. קרבן התודה של מנחת העומר הוא שונה מכל יתר קרבנות התודה, משום שאין הוא בא על נס גלוי, אלא הוא מובא כתודה על קיומו של הטבע הקבוע. וכן בעל "ספר החינוך" כתב (מצוה שו): "והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו". לפיכך קרבן העומר נועד ללמד כי עם ישראל נדרשים להיות במדרגה גבוהה של אמונה, ע"מ שהם יוכלו להודות לה' יתברך אף על דבר הבא בדרך הטבע כביכול. וכן מצאנו שספירת העומר מתחילה רק "ממחרת השבת" ולא מיום השבת, משום ש"השבת" האמורה במצות העומר מכוונת לחג הפסח, אשר כולו התייחד להזכרת הנס הגדול של יציאת מצרים, שהוא היה נס גלוי אשר נעשה באותות ומופתים לעיני כל העמים, לפיכך אין מערבים בשמחת חג הפסח שמחה אחרת. על כן עם ישראל נצטוו להתחיל את חשבון ספירת העומר ביום ט"ז בניסן, אשר הוא היום הראשון שלאחר חג הפסח, ולסיימה בערב חג השבועות אשר הוא יום מתן תורה. כלומר, למחרת חגיגת הנס הגלוי של יציאת מצרים, חוגגים את הנס הטבעי של התבואה החדשה, ומתעלים בקדושה של מצות ספירת העומר עד ליום מתן תורה בחג השבועות. מנחת העומר: מנחת העומר נקראת ע"ש מידת נפח התבואה המוקרבת שהיא "עומר" (עומר=עשרון=43.2 ביצים=נפח קוביה בעלת צלע של 13.55 ס"מ), כמו כן מנחת העומר נקראת גם בשם "עומר התנופה" על שם מצות הנפתה ע"י הכהן בבית המקדש. מצות מנחת העומר אשר היא נהגה בזמן שבית המקדש היה קיים, היא היתה מנחת תודה של הציבור אשר הובאה מן השעורים, מנחה זו היא הקרבן היחידי של ציבור אשר היה מובא מן השעורים, משום שהשעורים הם מאכל בהמה בדרך כלל, דהיינו, דבר זול מאוד. וכן מובא בגמ' לגבי קרבנה של אשה סוטה אשר אף הוא הובא מן השעורים: "ר"ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה תביא מאכל בהמה" (סוטא, יד.). כלומר, אם התורה ציותה להביא קרבן תודה של ציבור בעל ערך כל כך זול, לצורך הקטרת "קומץ" (רמב"ם, תמידים ומוספים, פ"ז, י"ב) ממנו לה' יתברך בבית המקדש, יש לדבר טעם עליון. ע"פ הפשט הטעם לכך שהתורה ציותה להקריב את קרבן העומר משעורים הוא: משום שביום הקרבת קרבן העומר למחרת חג הפסח, החיטה החדשה עדיין לא בשלה, כי רק בחג השבועות נגמר גידולה. לפיכך על פי הפשט הסיבה להבאת קרבן הצבור מן השעורים היא: משום שהשעורים כבר בשלים וניתן להביא אותם לבית המקדש, על מנת להתיר את התבואה החדשה. אולם בעיון מעמיק ניתן להבחין כי התורה ציותה להביא דווקא קרבן זעיר ממאכל בהמה, משום סגולותיה ורמזיה של מצוה זו, כמבואר במדרש (פסיקתא רבתי, פרשה י"ח, מד"ר, ויקרא, כ"ח): "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך' על מנת 'ואתה את בריתי תשמור', ואיזה זה?, מצות העומר. ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר: בזכות קמח שעורים. אמר רבי אבהו, ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי: היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר: 'ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים', מהו צליל לחם שעורים?, רבנן אמרי: על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה ניצולו?, בזכות לחם שעורים, ואיזו?, זו מצות העומר". כלומר, מצות מנחת העומר הבאה מן השעורים מלמדת כי ה' חפץ ביקרם של עם ישראל, לפיכך למרות ערכה הכספי הנמוך ביותר של מצות מנחת העומר, ביצועה גורם לירושת הארץ, לשלום ולהצלה, דהיינו, ה' יתברך ציוה על עם ישראל להביא רק עומר שעורים, בכדי שתהיה לו סיבה להשפיע על עם ישראל שפע של ברכות, "דהא ברכאן דלעילא לא שריין על פתורא ריקניא ולא באתר ריקניא" (זוהר, בראשית, פח.). וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פר'ה, ב): "רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו". על כן מנחת העומר המובאת מן השעורים בחול המועד של חג הפסח, מרמזת לעם ישראל בסגולתיה, כי עם ישראל יכולים להתעלות מן הדרגה הבהמית הנמוכה לרוממות הקדושה בקלות, ע"י בירור הפסולת מן הנפש הבהמית שבתוכם. לאחר מכן בחג השבועות עם ישראל מביאים לבית מקדש את שתי הלחם מן החטים, אשר הן מסמלות את המדרגה השכלית אשר היא מסוגלת להעלות את עם ישראל לרוממות הקדושה העליונה ביתר קלות, ע"י התבטלות שכלו של האדם מישראל בפני הקב"ה. כלומר, מנחת העומר מרמזת לעם ישראל שמכל מדרגה ניתן לעלות ולהתרומם, עד ההגעה למדרגת הקדושה העליונה, וזאת מבלי לשלם מחיר יקר. סגולת מנחת העומר: מצות מנחת העומר מבטאת את עומק אמונתו של האדם מישראל בכך שרק ה' יתברך הוא הנותן לעם ישראל את מזונותיו, לפיכך עם ישראל מקריבים את ראשית הקציר לה' יתברך, וכן "אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח?, מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (ר"ה, ט"ז.). כלומר, ה' ציוה על עם ישראל להביא רק עומר שעורים, בכדי שתהא לו סיבה להשפיע על עם ישראל גם שפע של ברכה בתבואת השדות של ארץ ישראל, לפיכך ה' הבטיח לעם ישראל שבזכות הבאת העומר בפסח, גם תבואת השדות תבורך בעבורם ע"י ה' יתברך, וכן מובא בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח): "א"ר בנאה: אמר הקב"ה לישראל: בני, כשהייתי נותן לכם את העומר הייתי נותן לכל אחד ואחד מכם: 'עומר לגלגולת מספר נפשותיכם לאשר באהלו תקחו' (שמות, ט"ז, ט"ז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד משל כולכם, ולא עוד אלא שאינו של חיטין אלא של שעורין. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם (ויקרא, כ"ג, י'): 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". כלומר, כפי שה' יתברך נתן לכל עם ישראל את המן מן השמים ללא שום טורח, משום שבעת שעם ישראל יצאו ממצרים אל המדבר הם בטחו בה' יתברך שהוא יפרנסם, כך גם בכל דור ודור ה' יתברך זן ומפרנס את כל עם ישראל הבוטחים והמאמינים כי מזונותיהם באים להם מאת ה' יתברך. לפיכך עם ישראל נצטוו להביא את מנחת העומר לאחר חג יציאת מצרים, הן בכדי להודות לה' על חסדיו והן בכדי לזכור בהבאת העומר את נס העומר של ה"מן" שעם ישראל קבלו מן שמים. נמצאנו למדים כי מצות העומר היא גם סגולה להבאת ברכת ה' יתברך לתבואות השדה, משום שבמצות מנחת העומר עם ישראל מבטאים את עומק האמונה בקב"ה, אשר הוא הנותן להם את התבואה והשפע בארץ ישראל בדרך של נס סמוי, כדרך שה' יתברך הוריד לעם ישראל את ה"מן" מן השמים בדרך של נס גלוי, דהיינו, התנהגותם של עם ישראל קובעת גם את טיב תוצרת הארץ, שנאמר: "תמיד עיני ה' אלהיך בה" (דברים, י"א, י"ב), ופירש הרש"י: "לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות (ר"ה, יז:): 'עתים לטובה ועתים לרעה". וכן מובא במדרש (סיפרי, פרשת עקב, פיסקא לז): "נחלת צבי' (ירמיה, ג', י"ט), מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה, כך פירות א"י קלים לבוא מכל פירות של שאר ארצות. דבר אחר: מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו, כך א"י אינה מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה". כלומר, כשם שקיים קשר גשמי בין גוף ה"אדם" לעפר ה"אדמה", כך גם ישנה זיקה בין רוחניותו של האדם לתנובת הארץ, שנאמר: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי... ושברתי את גאון עזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ג'-ד', ט"ו, י"ט-כ). כלומר, התנהגותו של האדם מישראל יכולה לקבוע גם את טיב תוצרת האדמה. לפיכך "אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (ר"ה, ט"ז.), דהיינו, שפע היבול אינו המטרה המיוחלת, אלא השפע הוא אמצעי שמאפשר לעם ישראל להגיע למטרה האמיתית של החיים, אשר היא: קיום התורה והמצוות ללא דאגות הפרנסה. סגולת מצות העומר: מצות העומר כוללת בתוכה סגולה נוספת, אשר היא: הבטחון והאמונה כי ה' יתברך הוא אשר נלחם בעבור עם ישראל את מלחמותיהם כנגד אוייביהם וצריהם. כלומר, קרבן לחם ראשית הקציר המובא מן שעורים בכדי להתיר את התבואה החדשה, מרמז על כך שעם ישראל מבקשים מה' יתברך שהוא ילחם (מלשון לחם) באוייביהם (השעורים), בכדי שיתאפשר לעם ישראל לאכל בשלווה מן התבואה החדשה, ע"מ שהם יוכלו לעסוק בתורה ללא הדאגות מן האוייבים, וכן נאמר בדברי ה' לירמיהו הנביא: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'" (ירמיה, ב', ג'), וכן שלמה המלך אמר: "לכו לחמו בלחמי" (משלי, ט', ה') "אין לחם אלא תורה" (אליהו זוטא, פרשה יד). וכן מצאנו במדרש ארבע דוגמאות לכך שבזכות מצות העומר עם ישראל זכו לרשת את הארץ ולנצח את אוייביהם, כמובא בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח): ראשית - ירושת הארץ בימי אברהם: "ר' יוחנן אמר: לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען, שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך', וגו' (בראשית, י"ז, ח'), על מנת 'ואתה את בריתי תשמר' (בראשית, י"ז, ט'), ואיזה?, מצות העומר". לכאורה המדרש תמוה: הלא אברהם אבינו לא היה יכול לקיים את מצוות העומר בלא בית מקדש?. אלא נלענ"ד להשיב כי ה' רמז לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, על אפשרות הקרבת הקרבנות גם כשאין בית מקדש, כמובא בגמ': "אמר לפניו: רבש"ע, הודיעני 'במה אירשנה'?, א"ל: 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת' (בראשית, ט"ו, ח'). אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?, אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית, דף כז:, מגילה, לא:). לפיכך אברהם אבינו קרא לפני ה' את מצות קרבנות העומר, וה' יתברך העלה עליו כאילו הוא הקריבם לפניו, ומכל שכן למדנו שה' יתברך הבטיח לאברהם כי עם ישראל יזכו לרשת את הארץ בזכות שמירת מצות העומר, על כן נאמר במדרש: "שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען". מתוך הסבר זה ניתן להבין גם את הנאמר במשנה (קידושין, פ"ד, י"ד): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה'): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". שנית - הניצחון בימי גדעון: "רבי יהושע בן לוי אמר: היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר: 'ויבא גדעון והנה איש מספר חלום, ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, ויבא עד האהל ויכהו ויהפכו למעלה ויפל האהל' (שופטים, ז', י"ג). מהו צליל לחם שעורים?, רבנן אמרי: על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים (כלומר, לא נשארו צדיקים בדור ההוא). ובזכות מה ניצלו?, בזכות לחם שעורים, ואיזו זו?, מצות העומר". שלישית - הניצחון בימי חזקיהו: "ר' שמואל בר נחמן אמר: היא שעמדה להם בימי חזקיה, 'והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים בכנרות ובמלחמות תנופה נלחם בם' (ישעיה, ל' ,ל"ב). וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור?, הוי אומר: זו מצות העומר". וכן מצאנו שמפלת את סנחריב בימי חזקיהו היתה בליל פסח, כמובא במדרש: "והיו ישראל וחזקיהו יושבין ואומרין את ההלל, שהיה ליל של פסח, והיו מתייראים לומר עכשיו ירושלים מתכבשת בידו, כיון שהשכימו בבקר לעמוד ולקרות ק"ש ולהתפלל, מצאו אויביהם פגרים מתים" (מד"ר, שמות, פר' י"ח, ה), לפיכך גם הנצחון בימי חזקיהו נקשר למצות העומר המובאת ביום ט"ז בניסן. רביעית - הניצחון בימי המן: "רבי לוי אמר: היא שעמדה להם בימי המן, בזמן שראה מרדכי להמן שבא לקראתו והסוס בידו, אמר: דומה אני שרשע זה להרגני בא, ואמר לתלמידיו: בירחו לכם שלא תכוו בגחלתי. אמרו: בין לחיים בין למות עמך אנו. מה עשה?, התעטף בטליתו ועמד לו להתפלל. בא המן וישב אצלם, אמר להם: במה אתם עוסקים?, אמרו לו: במצות העומר שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש... אמר להם: וכמה הוא שווה?, אמרו לו: עשרה קינטינרין! (2 גרם כסף=1 דולר בערך). אמר להם המן: ניצחו עשרה שלכם עשרת אלפים ככר כסף שלי (288 טון כסף)". וכן מצאנו שמעשה זה היה בזמן חג הפסח שבו עם ישראל צמו שלושת ימים (מד"ר, אסתר, פרשה ח), ומרדכי קרא עם תלמידיו את מצות העומר, בכדי שיעלה עליהם כאילו הם הקריבו את קרבן העומר, משום שבית המקדש היה חרב בזמנם, לפיכך נאמר במדרש כי בזכות מצות העומר זכו אותו הדור לישועה ולהצלה. נמצאנו למדים כי ערכה הכספי הנמוך ביותר של מצות מנחת העומר, מלמדת על סגולת מצות העומר אשר היא גורמת לעם ישראל לרשת את הארץ ולנצח את אוייביהם, בזכות הבטחון והאמונה כי ה' יתברך הוא אשר נלחם בעבור עם ישראל את מלחמותיהם כנגד אוייביהם וצריהם, כפי שנאמר: "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל-א, י"ד, ו'). הקשר בין העומר לירושת הארץ: שורשי סגולות מצות העומר טמונים בעומקו של הקשר שבין עם ישראל לבין ארץ ישראל, וכן מצאנו שמצוות העומר וירושת הארץ קשורים בינהם בארבעה קשרים, כמבואר להלן: קשר ראשון: על ידי מצות העומר אברהם אע"ה זכה לרשת את ארץ כנען לו ולזרעו, כמובא בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח): "ר' יוחנן אמר: לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען, שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' וגו' (בראשית, י"ז, ח'), על מנת 'ואתה את בריתי תשמר' (בראשית, י"ז, ט'), ואיזה?, מצות העומר". קשר שני: בגוף המצוה נאמר: "כי תבאו אל הארץ... והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא, כ"ג, י'). כלומר, עם ישראל התבשרו כי יהיה עליהם לקיים את מצות הבאת העומר רק מיום ירושת הארץ. וכן מצאנו כי המצוות התלויות בארץ מקדשות את פירות הארץ, ומשמשות להמחשת הקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לבין ארץ ישראל. על כן אף לוח השנה היהודי והמועדים בכל העולם היהודי, תלויים בעונות השנה הנהוגות בארץ ישראל. לפיכך עם ישראל הנמצאים בארצות הגלות, מתחילים לספור את ספירת העומר ביום טוב השני של פסח הנוהג במקומותיהם, למרות האמור בתורה "ממחרת השבת", דהיינו, במוצאי חג הפסח, משום שזמנה של "השבת" הקובעת לענין מצות העומר, היא זמנה של השבת שבארץ ישראל בלבד. כמו כן, עם ישראל הנמצאים בארצות הגלות חוגגים את חג השבועות יומיים משום "ספיקא דיומא", למרות שחג השבועות מן התורה הוא רק יום אחד. לפיכך נאמר במדרש (מד"ר, ויקרא, כח, ג): "תני רבי חייא: 'שבע שבתות תמימות תהיינה', אימתי הן תמימות?, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", דהיינו, רק כשעם ישראל מתגוררים בארץ ישראל הם מקיימים את הנאמר במצות ספירת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו). קשר שלישי: את קרבן העומר מביאים רק מארץ ישראל המובטחת, משום שמצות העומר קשורה בטבורה לארץ ישראל, כמובא במשנה (כלים, פ"א, משנה ו'): "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה?, שמביאים ממנה: העומר, והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות". כלומר, מתוך כל המצוות התלויות בארץ, המשנה מציינת רק את מצוות העומר, והבכורים ושתי הלחם, ולא את מצוות תרומות ומעשרות או שביעית, וכו'. הטעם לכך הוא משום שמצוות תרומות, מעשרות ושביעית, נוהגות גם מחוץ לגבולות ההבטחה אם כבש מלך ישראל בכבוש רבים, מה שאין כן במצוות העומר והבכורים ושתי הלחם, המובאים רק מארץ ישראל המובטחת. קשר רביעי: עם ישראל קיימו את מצות העומר מיד עם כניסתם לארץ ישראל בזמן יהושע, רק לאחר מכן הם אכלו מעבור הארץ. לפיכך ענין זה הודגש בנביא במפורש, ע"מ ללמדנו על הקשר שבין מצות העומר לבין ירושת הארץ, שנאמר: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח... ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע, ה', י"א-י"ב), דהיינו, "דאקריבו עומר והדר אכלי" (ר"ה, יג.). כלומר, הואיל וקרבן העומר מתיר את התבואה החדשה שממנה עושים את הלחם אשר הוא עיקר מזונו של האדם, לפיכך לא היתה לעם ישראל אפשרות הלכתית לרשת את ארץ ישראל מבלי שהם יקריבו את קרבן העומר במועדו. על כן רק לאחר הקרבת העומר בארץ ישראל, עם ישראל סיימו גם את תקופת הגלות במדבר ואף את תקופת נס ה"מן", ומכאן ואילך החלה תקופת מימוש ירושת הארץ בדרך הטבע כביכול. "וספרתם לכם": "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות', ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמשים יום', ומתחילת היום מונין, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ב). כלומר, גם ספירת העומר ואף קציר השעורים לצורך קרבן העומר, זמן מצוותם היא: "בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת" (רמב"ם, תמידים ומוספים, פ"ז, ו), כמובא בגמ': "קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום" (מנחות, סו.). אולם זמן הקרבת מנחת העומר הוא: "ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן, מקריבין בנוסף על מוסף של כל יום: כבש לעולה עם עומר התנופה והיא מנחה של צבור" (הרמב"ם, תמידין ומוספין, פ"ז, ה"ג). כלומר, תחילת ספירת העומר היא בכל שנה "בלילה מליל ט"ז בניסן" למחרת חג הפסח, ומליל זה ואילך סופרים את מ"ט ימי ספירת העומר אשר הם מסתיימים יום לפני חג השבועות, שבו מביאים את קרבן שני לחם הביכורים העשויים מן החיטה החדשה. שני קרבנות אלה וספירת העומר שבינהם, מבטאים את עלית עם ישראל בקדושה, דהיינו, עליה ממדרגת הבהמיות המתבטאת בהנפת לחם השעורים בפסח, עד ההגעה לדרגת אדם המתבטאת בהנפת לחם החיטים בשבועות, כאשר החיטים מבטאים את קבלת הדעת שהיא התורה. כפי שמבאר בעל "ספר החינוך" (מצוה שו): "נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". כלומר, ספירת העומר היא ספירת "שבע שבתות תמימות" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), לקראת קבלת התורה של היחיד והרבים מישראל. לפיכך התורה ציותה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), דהיינו, מצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כפי שהרמב"ם פסק: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות'... מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ב, כ"ד). המקור להלכה זו מובא בגמ': "ת"ר: "וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות, סה:). לכאורה ניתן לשאול על פרשנותה של גמרא זו: וכי אם היה כתוב "וספרת לך", היינו חושבים שמצוה זו אינה לכל אחד ואחד?, ועוד, במה שונה ספירת העומר מכל המצוות שנאמרו בלשון רבים וכוונתם היא: "לכל אחד ואחד"?. אלא נלענ"ד להשיב כי אילו היה כתוב "וספרת לך", היה ניתן לחשוב שספירת מ"ט ימים לעומר היא כספירת מ"ט שנים ליובל אשר נאמר בו: "וספרת לך" (ויקרא, כ"ה, ח'), וספירת מ"ט שנות היובל סופרים רק בית הדין, לפיכך הגמ' מפרשת כי כוונת הנאמר בספירת העומר "וספרתם לכם" היא: "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" ולא רק בבית דין. כמו כן התורה הסמיכה בין ספירת העומר לקרבן העומר, שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), לפיכך ניתן היה לסבור כי מצות ספירת העומר היא כמצות קרבן העומר, אשר הוא קרבן תודה של כלל הצבור, שנאמר: "לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן" (ויקרא, כ"ג, י"א). לפיכך הגמרא מפרשת כי כוונת מצות "וספרתם לכם" היא: "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות, סה:). מצות ספירת העומר המוטלת "על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ב, כ"ד) ובכל יום מימי ספירת העומר, נועדה ללמד גם את חשיבותו של כל יום מחיי האדם מישראל, כמאמר רבי טרפון: "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות, ב', ט"ו), דהיינו, כל יום יכול לפעול לטובה או לרעה בהתאם לאופי ניצולו ע"י האדם מישראל. על כן על כל אדם מישראל מוטלת החובה לפעול גם בהתאם לנאמר במשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות, ב', י'), דהיינו, האדם מישראל אינו רשאי לאבד את תחושת הזמן ולהשלות את עצמו כי זמנו הוא בלתי מוגבל, לכן גם הלל אמר: "אל תאמר לכשאפנה אשנה" (אבות, ב', ד'). לפיכך על האדם מישראל לחשוב בכל עת על הפסד הזמן כהפסד של מצוות, כשם שאמר רבי: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות, ב', א'), דהיינו, הווי מחשב את הפסד הזמן של עשית המצוה כנגד שכרה האינסופי, וכן הווי מחשב את השכר הרגעי של העבירה כנגד עונשה האמור בתורה. לפיכך האמור במצות ספירת העומר: "וספרתם לכם" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), נועד ללמד גם כי ספירת העומר היומיומית, ממחישה לאדם מישראל את העובדה שבכל יום שעובר, האדם מתקרב בעוד יום לקץ הזמן, כך שכל יום שעובר ללא ניצולו לאגירת מצוות, הוא אינו חוזר שוב לעולם, על כן כל יום שחולף על פניו של האדם מישראל ללא מצוות, הוא בבחינת הפסד גדול. לפיכך בהלכות ספירת העומר נפסקה ההלכה: "אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה" (שו"ע, או"ח, תפט, ח), דהיינו, ע"מ ללמדנו שהשוכח לספור את ספירת העומר אפילו יום אחד, הוא הפסיד מצוה, משום שהזמן אינו חוזר אחורה, אלא מחוגי השעון זזים ללא הפסקה ונעים לקראת הסוף, הן בספירת העומר, והן בחיי הפרט והן בחיי העם. לפיכך מצות ספירת העומר היומיומית מלמדת: כי על כל אדם מישראל מוטלת החובה לנצל את הזמן, גם בכדי להתעלות בקדושה, ואף ע"מ למתק את הדינים, וגם בכדי לקרב את הגאולה השלמה במיוחד בתקופת ספירת העומר, שנאמר: "וספרתם לכם" להנאתכם ולטובתכם, כפי שפירש רש"י: "לך לך', להנאתך ולטובתך" (רש"י-בראשית, י"ב, א'). וכן מובא בזוהר (ויקרא, צז:): "וספרתם לכם', 'לכם' דייקא, כמה דאת אמר: 'וספרה לה שבעת ימים', לה לעצמה, אוף הכא 'לכם' לעצמכם. ולמה?, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין, ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה". שמחת ימי ספירת העומר: מפאת חשיבותן של מצוות מנחת העומר וספירת העומר הן נכתבו באמצע פרשת המועדים: בין חג הפסח לחג השבועות, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש" (ויקרא, כ"ג, ד')... "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו). כלומר, גם מצות ספירת העומר היא מצוה חגיגית אשר יש לעשותה מתוך שמחה, משום שספירת העומר מקשרת בין חג הפסח לחג השבועות, ותכליתה היא: להעלות את עם ישראל במדרגות הקדושה, כמובא במדרש לגבי מצוות לקט, שכחה ופאה הכתובות בין המועדים: "ובקצרכם את קציר' (ויקרא, כ"ג, כ"ב), א"ר ורדימום בר רבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנו באמצע רגלים: פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים מכאן, והלא כבר נאמר בפרשת קדושים (ויקרא, י"ט, ט')?, אלא ללמדך: שכל מי שמניח לקט, שכחה, ופאה ומעשר עני, מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנותיו בתוכו, וכל מי שאין מניח לקט, שכחה, ופאה ומעשר עני, מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים ולא הקריב קרבנותיו בתוכו" (ילק"ש, ויקרא, כ"ג, סימן תרמה). לפיכך ניתן לומר כי אף ספירת העומר האמורה באמצע הרגלים: פסח מכאן ועצרת מכאן, נועדה ללמד: כי כל המעיין במצוות קרבן העומר וספירת העומר בימינו, "מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנותיו בתוכו", משום שגם העיון במצוות קרבן העומר וספירת העומר בימינו, הם בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג'). על כן עם ישראל מבקשים לאחר הספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו". כלומר, עם ישראל מבקשים מה' יתברך גאולה שלמה בזכות מצות ספירת העומר, אשר היא זכר לתקופת המעבר שבין היציאה מעבדות לבין יום החרות שבמתן תורה, דהיינו, עם ישראל מבקשים שה' יתברך שהוא יזכרם לטובה, ויקצר את זמן גלותם אשר גם הוא תקופת מעבר בין חרבן בית שני לבין בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. נמצאנו למדים כי מצות ספירת העומר בימינו היא גם "זכר למקדש" (מנחות, סו.) שחרב, וגם תקוה ואמונה בחזונות הישועה אשר שיאם יהיה בעבודת בית המקדש העתידי. וכן מצאנו כי ביהדות קיימת מצוה לשמוח בעת קיום המצוות, כמובא במדרש: "שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה" (רבינו בחיי, דברים, כ"ח, מ"ז), שנאמר: "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהלים, ק', ב'). לפיכך מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הנוהגים בימינו, לא הוזכרו בגמרא, ואף הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו את ענין העצבות ומנהגי האבלות בימי ספירת העומר, אלא הרמב"ם כתב את כל הלכות ספירת העומר בארבעה סעיפים בלבד, וזה הוא לשונם (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ב-כ"ה): "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות', ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמשים יום', ומתחילת היום מונין, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן (כ"ב). שכח ולא מנה בלילה מונה ביום, ואין מונין אלא מעומד ואם מנה מיושב יצא (כ"ג). מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורין ממנה (כ"ד). וצריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור, מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך" (כ"ה). מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הנוהגים בימינו נכתבו לראשונה בספר "בית הבחירה" לרבנו מנחם המאירי (לפני כשבע מאות וארבעים שנה): "וקבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (של תלמידי ר"ע), ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן" (המאירי, יבמות, סב:). בעקבות זאת מרן בשו"ע (או"ח, סי' תצ"ג, סע' א') פסק להלכה: "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא". סיפור מותם של תלמידי ר"ע מובא הן בגמ' (יבמות, ס"ב:) והן במדרש (קהלת רבה, פר' י"א), לפיכך לכאורה נשאלת השאלה: מדוע מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הנוהגים בימינו, לא הוזכרו בגמ' ואף לא בהלכות הרמב"ם, וכי לא היה ידוע להם "שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע"?, אלא נלענ"ד כי מאחר ובמהלך הדורות ארעו אסונות בקרב קהילות אשכנז (מאורעות ד"א תתנ"ו, פרעות ה"א ת"ח ות"ט, וכו') בימי ספירת העומר, דהיינו, חורבן אחר חורבן, לפיכך במהלך הגלות המתמשכת חז"ל קבעו כי ימי השמחה של ספירת העומר הפכו להיות לימי דין ועצבות, בגין אי קיומה של מצות אהבת ישראל אשר היא צריכה להעשות בדרך של "ואהבת לרעך כמוך'... זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סנהדרין, ל:, פ"ט, ד), דהיינו, בבחינת "כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה, פ"ג, עט, ה"ו). לפיכך הנאמר במצות ספירת העומר: "וספרתם לכם" (ויקרא, כ"ג, ט"ו) מלמדנו: כי אופיה השמח או העצוב של תקופת ספירת העומר, תלוי במעשיהם של עם ישראל הערבים זה לזה. וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, כח, ג): "אמר ר"א: כתיב: 'ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו' (ירמיה, ה', כ"ד), יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן הדין?!, 'שבועות חקות קציר ישמור לנו' (ירמיה, ה', כ"ד), ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים, ואימתי?, באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת. תני רבי חייא: 'שבע שבתות תמימות תהיינה', אימתי הן תמימות?, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", וכן מובא במשנה (אבות, פ"ה, משנה ה): "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא נמצא פסול בעומר", דהיינו, "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", ה' יתברך עושה למענם נסים גלויים אף בימי הדין של תקופת ספירת העומר, וכן להפך ח"ו. וכן מצאנו שתלמידי ר"ע מתו דוקא בימי הדין של ימי ספירת העומר, למרות שחטאם היה בכך "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות, סב:), או "מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה" (קהלת רבה, פר' י"א), דהיינו, נראה כי חטאם נמשך זמן רב קודם לכן. כמו כן ניתן לומר כי מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הנוהגים בימינו, נובעים מן העובדה שימי ספירת העומר הם ימי הכנה לדין בחג השבועות, כפי שניתן הסיק מדברי הגמ': "עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן" (מגילה, לא:). על כן הלכה קובעת לנהוג בימי ספירת העומר בימינו מקצת מנהגי אבלות, כגון: איסור נישואין, איסור תספורת ומנהג שלא לעשות מלאכה משקיעת החמה, "מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע" (שו"ע, או"ח, תצג, א), דהיינו, הצער על מיתתם של י"ב (או כ"ד) אלף תלמידי ר"ע ("והיה העולם שמם", "שמם - שנשתכחה תורה", רש"-יבמות, ס"ב:), הוא הבעת צער "על ביטול תורה" (חגיגה, ה:), וזמן להפקת לקחים לפני יום מתן תורה. לפיכך "שושנת המלך" (ר' יחיא צאלח, תע"ה-תקס"ה) מעיר על דברי השו"ע (רנ"ח-שמ"ה), כי מנהג תימן הוא: "מי שעדין לא קיים (התחתן)... מותר לישא... מנהגינו הקדום להסתפר בימי העומר בערב שבת לכבוד שבת". כמו כן נהגו לקרוא בשבתות של ספירת העומר את ספר משלי ופרקי אבות שעיקרם הוא דברי מוסר, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". נמצאנו למדים כי שמחת ימי ספירת העומר מהולה בעצבות, בגין המאורעות של הגלות המתמשכת. לפיכך השמחה בימי ספירת העומר מיועדת לכל אדם מישראל, אשר הוא מסוגל להכיל בתוכו את שתי התכונות המנוגדות של שמחה ויראה, כפי שנאמר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים, ב', י"א), "מאי 'וגילו ברעדה'?, אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה" (יומא, ד:). הבדלי נוסח בספירת העומר: התורה ציוותה על מצות ספירת העומר בשני נוסחים, בנוסח הראשון נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות' (ויקרא, כ"ג, ט"ו), "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" (דברים, ט"ז, ט')., דהיינו, מצות עשה לספור את שבעת השבועות השלמים של ספירת ימי ספירת העומר. בנוסח השני נאמר: "תספרו חמשים יום" (ויקרא, כ"ג, ט"ז). דהיינו, מצות עשה לספור את הימים בספירת ספירת העומר. לפיכך בתקופת התלמוד חז"ל נחלקו בשאלה: כיצד מונים את הימים והשבועות בספירת העומר, בזמן שבית המקדש חרב?, "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא" (מנחות, סו.). הרמב"ם פסק כדברי אביי (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ב): "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות', ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמשים יום". כלומר, מצות ספירת העומר היא מצוה אחת המורכבת משני חלקים: ימים ושבועות, לפיכך בכל לילה מלילות ימי ספירת העומר מברכים ברכה אחת, ולאחר מכן מונים גם את הימים וגם את השבועות, בשיטה זו לכ"ע יוצאים ידי חובת ספירת העומר, בזמן שבית המקדש חרב. וכן מצאנו כי קיימת מחלוקת בין הפוסקים בענין חיוב מצות ספירת העומר, בזמן שבית המקדש חרב: לדעת הרמב"ם ספירת העומר היא מצוה נפרדת ואין היא קשורה לקרבן העומר, לפיכך מצות ספירת העומר בזה הזמן היא מדאוריתא, לפיכך פסק הרמב"ם: "וצריך לברך בכל לילה (20 דקות לאחר השקיעה) בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר קודם שיספור, מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ה). לעומת זאת לדעת רוב הראשונים ספירת העומר היא מצות עשה הקשורה לקרבן העומר, לפיכך מצות ספירת העומר בזמן הזה היא רק מדרבנן, משום שעם ישראל אינם יכולים להקריב את קרבן העומר בזמן שבית המקדש חרב, על כן מברכים: "בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר", כשם שמברכים בנוסח כזה על הדלקת נרות חנוכה, על נטילת ידים, ועל יתר מצות דרבנן. לאחר הספירה נוהגים לומר: "יה"ר מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", דהיינו, בכדי שאז תהא חובה מדאוריתא לברך על מצות ספירת העומר. בנוסך לכך, ישנן שתי נוסחאות בספירת העומר: לפי הרמ"א יש לספור "היום... ימים בעומר", ולפי ר"ע מברטנורא (ה'"א, ר-ר"ס) יש לספור "היום... ימים לעומר", וכן מצאנו שבניגוד לרמ"א השו"ע מדייק לומר "ל"ג לעומר" (שו"ע, או"ח, תכח, א, תצג, א, ב). ולא "ל"ג בעומר". משמעות ההבדל היא: שכאשר אומרים באיזה שלב אנו נמצאים בתוך תהליך יש לומר 'ב', לעומת זאת כאשר מונים כמה ימים עברו מאירוע מסויים יש לומר 'ל'. דוגמא לכך היא בנוסח שיר של יום אומרים: "היום יום שלישי בשבת" (שבת פירושו שבוע), דהיינו, אנו מונים באיזה יום אנו נמצאים בתוך שבוע זה. לעומת זאת כשאומרים "שלישי לחודש ניסן", משמעות הדבר היא כמה ימים עברו מראש החודש ניסן. הטעם של המונים בנוסח: "היום... ימים בעומר" הוא: משום שהמנין הוא כדי לדעת באיזה שלב אנו נמצאים בתוך תהליך המעבר מחרות הגוף לחרות הנשמה, דהיינו, מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני, לפיכך המונים בנוסח "ימים בעומר", מכוונים לומר: כי כך וכך ימים אנו מצויים בתוך התהליך של מ"ט ימי של ספירת העומר. לעומת זאת, הטעם של המונים בנוסח: "היום... ימים לעומר" הוא: משום שע"פ הפשט בספירת העומר אנו מונים כמה ימים עברו מיום הקרבת קרבן העומר, לפיכך יש לומר: "היום... ימים לעומר". גם לפי הדרש ניתן להבין את הלשון "לעומר", דהיינו, עם ישראל סופרים כמה ימים עברו מיום יציאתם של עם ישראל ממ"ט שערי הטומאה של מצרים, דהיינו, כמה ימים אנו מרוחקים מן הטומאה. לפיכך מנהגינו הוא לספור בשמחה לאחר "עלינו לשבח" ולומר: "היום... ימים לעומר". וכן כתב בעל "ספר החינוך (מצוה שו): "זהו שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים?, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו". נלענ"ד כי הטעם לכך שאין מונים כך וכך ימים נותרו עד לסיום ספירת העומר הוא: משום שספירה בשיטה זו מורה על רצונו של הסופר להגיע אל הסיום הספירה, כדרכו של אדם שהובטח לו חמישים מליון זהובים רק בתום הספירה, אך התורה אמרה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), דהיינו, בספירת העומר יש להתיחס ליומה הראשון של הספירה, אשר הוא יום הקרבת העומר, ומיום זה ואילך להתעלות בכל יום עד לחג השבועות, דהיינו, כאדם שמובטח לו בכל יום של ספירה מליון זהובים, כך שבכל יום נוסף האדם מתקדם לעבר המטרה של קבלת חמישים מליון הזהובים, לפיכך ספירת העומר היא כדרך שהאדם מונה בשמחה את בנית נדבכי הבנין שהוא כבר בנה, ואין הוא מונה את חסרונם של הנדבכים הנדרשים להשלמת הבנין. נמצאנו למדים כי עיקר הבדלי החיוב והנוסחאות של מצות ספירת העומר, נובעים מן המחלוקת בדבר גודל חשיבותה של מצות ספירת העומר בימינו. אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר: חז"ל קבעו שאין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר, הטעמים לכך משתנים בהתאם לגישת הפוסקים בענין חובת ספירת העומר בזמן הזה. לדעת "בעל המאור" (הר"ן בסוף מסכת פסחים) ספירת העומר בימינו היא מנהג הבא לשמר את זכר ספירת העומר, על כן אין מברכים שהחינו על דבר שהוא לזכר בעלמא. גם לדעת הסוברים (שם) שספירת העומר שבימינו היא חיוב מדרבנן, אשר נועד להזכיר לעם ישראל שבית המקדש בית מאווינו חרב, ואין אנו יכולים להקריב את העומר, לכן אין מברכים שהחינו, משום שאין מברכים שהחינו אלא על מצוה שיש בה הנאה ושמחה, אפילו שהיא חובה מדרבנן, כגון: תקיעת שופר, נטילת לולב, מקרא מגילה, פדיון הבן, וכו'. כמו כן ע"פ הקבלה ימי הספירה הם כדוגמת שבעת ימי הליבון שסופרת האשה בכדי להטהר לבעלה, דהיינו, אף ספירת העומר היא ספירת שבעה שבועות נקיים, בכדי שה' יתברך יקרבנו לעבודתו וליראתו באמצעות קבלת התורה בחג השבועות. לפיכך ימי הריחוק של ספירת העומר הם ימים של צער, על כן אין מברכים שהחינו על מצוה שיש בה מן העצבות. גם לדעת הרמב"ם וסיעתו הסוברים שספירת העומר בימינו היא מצות עשה מן התורה, אין מברכים שהחינו, משום שמצות ספירת העומר היא הכנה למצוה אחרת, דהיינו, לחג השבועות, לפיכך מברך שהחיינו בחג השבועות, ועולה לו לכאן ולכאן (שו"ת הרדב"ז, אלף שכ"ז). טעם נוסף הוא: משום שזמן הספירה תלוי ביום טוב הראשון של פסח, על כן ברכת שהחיינו שנאמרת על חג הפסח, פוטרת את ברכת שהחיינו על ספירת העומר. בנוסף לכך קיים חשש שמא האדם ישכח לספור יום אחד, ואז יצא שהוא ברך ברכת שהחינו על ספירת העומר לבטלה. נמצאנו למדים כי לכ"ע אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר, עובדה זו מלמדת כי למצות ספירת העומר בימינו ישנן כוונות רוחניות רבות, אשר עיקרן הוא הכנת האדם מישראל ליום קבלת התורה מתוך שלמות המידות. לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והתעלות, משום שבעומקם הם ימים של כמיהה והכנה לקראת קבלת התורה הן בעבר והן בהווה, דהיינו, ספירת העומר מלמדת כי יציאת עם ישראל ממצרים היתה רק אמצעי להשגת המטרה, אשר היא: קבלת התורה בסיני. לפיכך ספירת העומר מעלה את עם ישראל מדרגת הבהמיות של העבדות הגופנית, לדרגת הקדושה של העבדות הרוחנית. וכן מצאנו שבתחילת הספירה עם ישראל חגגו בבית המקדש את מצות קרבן העומר, באמצעות הבאת קרבן תודה לקב"ה על תבואת השדות, למרות שהדבר נראה כדבר טבעי. לאחר שבית המקדש חרב מצות קרבן העומר בוטלה למעשה, אך העיון במצוות קרבן העומר וספירת העומר בימינו, הם בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג'). על כן עם ישראל מבקשים לאחר הספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", משום שלצורך קיום מצות ספירת העומר בשלמות, קיים תחילה הצורך של הקרבת קרבן העומר בבית המקדש. בנוסף לכך למדנו כי חשיבותה של מצות ספירת העומר אינה נפסקת לעולם, משום שהיא קשורה בטבורה למצות העומר, אשר היא בעלת סגולות לירושת הארץ, לשלום, להצלה, לברכה בשדות ולנצחון במלחמות. וכן מצאנו שבמהלך הדורות הפכו ימי השמחה של ספירת העומר לימי דין ועצבות, ואף נוהגים בהם מנהגי אבלות "מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע" (שו"ע, או"ח, תצג, א), לפיכך השמחה בימי ספירת העומר מיועדת לכל אדם מישראל, אשר הוא מסוגל להכיל בתוכו את שתי התכונות המנוגדות של שמחה ויראה. וכן מצאנו שספירת העומר בימינו מזכירה לאדם גם את חשיבות הזמן בחיי האדם מישראל, בבחינת "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות, פ"ב, ט"ו), על כן הרמב"ם פסק: "מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן" (תמידין ומוספין, פ"ז, כ"ד). יה"ר שזכות העיסוק במצוות העומר יעלה לנו כאילו הקרבנו את קרבן העומר כהלכתו, ונזכה להקריב את קרבן העומר בשמחה כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלם ומארץ בנימן ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מבאים עלה וזבח ומנחה ולבונה ומבאי תודה בית ה'" (ירמיה, י"ז, כ"ו). העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה