פרשת תצוה-שמן למאור, בגדי הכהונה והקטורת מעלים את מדרגתם של ישראל בקודש
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

פרשת תצוה-שמן למאור, בגדי הכהונה והקטורת מעלים את מדרגתם של ישראל בקודש  

מאת   25/08/2010 |  נצפה 3399 פעמים

פרשת תצוה-שמן למאור, בגדי הכהונה והקטורת מעלים את מדרגתם של ישראל בקודש

מבוא:

 

פרשת תצוה פותחת בציווי על תרומת השמן למאור, למרות שציווי זה נאמר לכאורה בראשית פרשת תרומה, בהמשך הפרשה מתוארים בגדי הקודש של הכהנים, ובסיומה של הפרשה התורה מצוה על עשיית מזבח הקטורת, למרות שלכאורה הציווי על עשיית מזבח הקטורת היה צריך להכתב בפרשת תרומה אשר בה פורטו הציווים של כל מלאכת המשכן וכליו. אלא שהתורה הנצחית רמזה בסדר כתיבת הציווי וההקמה של מרכיבי בנין המשכן ועבודתו, כי בנוסף לפשטותם יש בהם ענין רעיוני לדורות. כמובא בספר "עקידת יצחק" (ח"ב, עמ' קסא: נכתב ע"י ר"י ערמה, ממגורשי ספרד): "הזהיר אותנו שיש לדייק בכל פרטי בניית המשכן וכליו, כי אין לך בו דבר שלא תהיה בו תועלת רעיונית". לפיכך נמצא כי בציווי ה' לעם ישראל על תרומת השמן למאור, בגדי הכהונה ומזבח הקטורת האמורים בפרשת תצוה, קיימים מסרים הנדרשים לדורות עולם הן לכלל והן לפרט, יען כי גם בכל פרט מעם ישראל מובנה מקדש מעט, אותו עליו להאיר הן מבפנים באמצעות לימוד התורה בקדושה ובטהרה, והן מבחוץ ע"י שלמות הבגדים המעידים על רוחניותו. בנוסף לכך נלמד כי על הצדיקים שבחבורה מוטלת החובה להפיץ את מאור תורתם על סביבתם, בכדי לצרף ולהעלות את רשעי ישראל במדרגות הקדושה, כי בזכות מאור הצדיקים גדל ומתרחב מקום השראת השכינה בישראל. וכן מובא בגמ': "השוכן אתם בתוך טומאתם', אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עימהם" (יומא, נו:), וכי אפשר שהקב"ה ישכין שכינתו במקום טומאה?, אלא שהכתוב מלמדנו שמטרת המשכן ובגדי כהונה היא: להשרות את השכינה גם על הרבדים התחתונים שבחברה, ע"מ להעלותם במעלות הקדושה, כפי שניתן להבין מפשט המדרש: "נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז'). חשיבות העלאתם של עם ישראל במדרגות הקדושה באמצעות התורה, הבגדים וקרוב הלבבות לה' יתברך, נרמזת במלאכות המשכן האמורות בפרשת תצוה כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      תפקידה של מנורת המשכן - לשמש סמל לאור תמידי המאיר את אפלת מוסריות העולם.

ב.      ויקחו אליך - תרומת השמן למאור נועדה להאיר לדורות עם ישראל את ניצוץ נשמתם.

ג.       שמן הזית במקדש - הוא עיקר עבודתם של כלל ישראל במקדש כשם שלימוד התורה הוא עיקר עבודתם לדורות.

ד.      שמן הזית במדבר - הושג בעמל רב כסמל לכך שנדרש עמל רב להארת הניצוץ האלהי.

ה.      הביטוי שמן זית - סחיטת כל גרגיר זית בנפרד לצורך הארתם של המנורה והנשמה בטהרה.

ו.        בגדי הכהן הגדול - נועדו לכפר על עוונותיהם של עם ישראל ולהעלותם במדרגות הקדושה.

ז.        יופיים של בגדי הכהן הגדול - שילוב של בגדי מלכות אנושיים עם בגדי שרת אלוהיים.

ח.      מזבח העולה ? ה' משרה את שכינתו בכל מקום קדוש מבלי להתחשב בצורתו החיצונית של המקום.

ט.     מזבח הקטורת - שילוב הרשעים עם הצדיקים לצורך עבודת ה' מתוך אחדות.

י.        אי הזכרת שמו של משה בפרשת תצוה - נוכחותו של הצדיק ודבריו מתקיימים תמיד.

יא.   בגדי שמואל ובגדי מרדכי - צורת הבגד מסמלת גם עליה וירידה ברוחניות.

תפקידה של מנורת המשכן:

הכהן הגדול היה מדליק את שבעת נרות המנורה בכל יום לאחר שקיעת החמה, הכהן היה ממלא את גביעי המנורה בשמן זית זך בכדי שהמנורה תדלק ותאיר בכל הלילה, למרות שבכל הלילה המשכן היה סגור, ולא היה שם איש. עם שחר כיבו את נרות המנורה, והדליקו רק שתי נרות למשך כל היום. לכאורה הדבר נראה תמוה: מדוע יש צורך להדליק שבעה נרות בזמן שאין איש במקדש?, ומדוע דוקא במשך היום כשהכהנים נכנסים להקטיר על מזבח הקטורת דולקים רק שתי נרות, בכדי להאיר את חשכת פנים המשכן?, ועוד, מה הטעם שהתורה ציותה להקפיד "להעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ') בתוך המשכן?, הרי ברוב הזמן אין איש זוכה להשתמש באורה של המנורה?. אלא נלענ"ד לומר: כי תפקידה של מנורת המשכן היא לא להאיר תאורה גשמית, על כן גם אין במשכן חלונות או מנורות נוספות, ואף גביעי השמן של המנורה הם קטנים יחסית (מנחות, פ"ט, ג-מחצית לוג לכל נר=3 בצים), משום שתפקידה של מנורת שבעת הקנים במשכן היא: לשמש כסמל למהותו של העם היהודי ולתפקידו בעוה"ז, בבחינת "אור לגוים". כלומר, כאשר בכל אומות העולם סורר חושך ואפלה מוסרית, תפקידו של העם היהודי הוא: לשמש כמנורת הזהב שעיקר תאורתה נועד להאיר את חשכת הלילה במשכן ה' בעוה"ז. וכן מובא במדרש: "וכי צריכים לנר?, והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר: 'כי ענן ה' על המשכן ואש תהיה לילה בו', אם כן למה נאמר 'העדות'?, עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל" (סיפרא, אמור, פרשה יג). לפיכך תאורת עם ישראל לעולם מתבצעת בכל הדורות ובכל המקומות האפלים, ע"י קיום התורה והמצוות האלהיות, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג). כלומר, התורה מאירה את חייהם של עם ישראל, וברוב אורה עם ישראל מאירים לכל אומות העולם. על כן לצורך תאורת משכן ה' נדרשים: מנורת זהב, שמן זית זך, וקפדה על התמדת תאורתה במשכן ה'. כלומר, נצחיותם של עם ישראל נמשלה למנורת הזהב, ומעשיהם הטובים המבוססים על מצוות התורה נמשלו לשמן הזית הטהור, וכן מובא במדרש: "אין שמן אלא תורה, ואין שמן אלא מעשים טובים, וכן הוא אומר: 'לריח שמניך טובים" (מד"ר ויקרא, פר' ג'). וכן מצאנו שתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות, מ', ד') מפרש כי מיקום המנורה בדרום הוא משום שבדרום נמצאים שבילי השמש והירח, ושם גנוזה החכמה המשולה לאור, ושבעת הנרות הם כנגד שבעה כוכבי הלכת המשולים לצדיקים המאירים לעולם בזכותם. לפיכך המנורה היא הסמל הייחודי והעתיק ביותר של העם היהודי במשך אלפי שנים. על כן לאחר חורבן בית שני "האמפריה הרומית" הנציחה על גבי "שער טיטוס" ברומא את השפלת היהודים ותרבותם, דווקא בעזרת תבליט ענקי של מנורת המקדש (מנורת המשכן שקלה כיכר זהב = 42.5 ק"ג בלבד) המובלת במוט ע"ג שמונה אנשים כשלל ל"אמפריה הרומית", אשר ברבות הימים היא עצמה נכחדה כליל. מטעם זה בחרה "מדינת ישראל" לסמלה הרשמי את מנורת המקדש ע"פ הדגם המופיע על "שער טיטוס" ולא ע"פ תאור המנורה בתורה, משום שלדעתה הדבר הוא סמל לחידוש תקומתו של העם היהודי בארצו. אולם עם ישראל לדורותיו הנציח את מנורת הזהב העשויה "כולה מקשה" אחת, עם גביעיה, כפתוריה ופרחיה, במחשבה ובאומנות ע"פ תאורי המקרא ("ואם היתה חלולה כשירה"-הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פ"ג, ד), בתוספת ציור ענפי הזית אשר הם מספקים את השמן למנורה, מתוך הכוונה לממש את ייעודו של העם היהודי בעוה"ז לשמש "אור לגוים". וכן מצאנו כי המנורה היא הכלי היחיד שהונצח לדורות עולם, באמצעות מצות הדלקת נרות חנוכה בכל בית בישראל, אשר היא זכר לנס שנעשה לחשמונאים במנורת המקדש.

ויקחו אליך:

בפתיחת פרשת תצוה נאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'), לעומת זאת בפרשת תרומה נאמר: "ויקחו לי תרומה... שמן למאר" (שמות, כ"ה, ו'). נראה לכאורה כי משני פסוקים אלה מתעוררות מספר תמיהות, כגון: מדוע נכפלה כתיבת מצות תרומת השמן למשכן?, ועוד, מדוע שינתה התורה את הנוסח?, תחילה נאמר: "ויקחו לי", ולאחר מכן נאמר: "ויקחו אליך"?, בסופו של דבר, לשם מי היו עם ישראל צריכים לתרום את השמן?, ועוד, מדוע נאמר "ויקחו אליך" וכי השמן היה לשמו של משה?!, והלא השמן נתרם לשם שמים? .

נלענ"ד כי הטעם לכך שמצות תרומת השמן למנורת המשכן נכפלה הוא: משום שבפרשת "תרומה" עם ישראל נצטוו לתרום לפי שעה לצורך המשכן, לכן נאמר: "ויקחו לי". לעומת זאת בפרשת "תצוה" עם ישראל נצטוו "לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה לבד, הוא אומר: 'ואתה תצוה', שינה הלשון, לפי שכל לשון צוואה לדורות ומיד" (רשב"ם-שמות, כ"ז, כ'). על כן בתרומת השמן לדורות נאמר: "ויקחו אליך", כי "אמר משה: רבונו של עולם, הרי כבר נתרצית, מי מודיע לבאי עולם שאתה נתרצית לישראל?, אמר לו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (תנחומא, תצוה, סימן יד), "עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. וכי צריכים לנר?, והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר: 'כי ענן ה' על המשכן ואש תהיה לילה בו', אם כן למה נאמר 'העדות'?, עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל" (סיפרא, אמור, פרשה יג). לפיכך נאמר 'ויקחו אליך' ולא "לי", משום שנר התמיד מסמל את השראת השכינה בישראל בזכות "תורת משה" (יהושע, ח', ל"א) אשר ניתנה לדורות עולם, על כן נאמר: ויקחו אליך" משום שמשה רע"ה הוא סמל התורה הנצחית.

תרומת השמן לנר התמיד נעשתה בפועל לשם ה' ולא לשמו של משה, משום שההלכה קובעת כי "מצוות צריכות כוונה" (ברכות, יג., שו"ע, או"ח, ס, ד), אלא שהתורה שינתה את נוסח הציווי "ויקחו לי" ואמרה: "ויקחו אליך", בכדי ללמדנו שיוצר האור ובורא החושך רמז לישראל בתרומת השמן לדורות, כי אורה של המנורה נועד להאיר את עיניהם של ישראל, דהיינו, ב"כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך" (רש"י-במדבר, ח', ב'). וכן נאמר בתלמוד: "וכי לאורה הוא צריך"? (שבת, כב:), אלא כמאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר הקב"ה למשה: "ויקחו אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך" (מנחות, פו:). כלומר, משום שמשה רע"ה שימש במשכן בשמונת ימי המילואים, על כן נאמר: "ויקחו אליך", דהיינו, כפי שמשה רע"ה לא היה צריך לאור נרות המנורה משום שפניו היו מאירות, שנאמר: "והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (שמות, ל"ד, ד'), כל שכן שה' יתברך אינו צריך לאורה של המנורה. הטעם לכך שלדברי רבי שמואל בר נחמני דוקא במנורה ה' התייחס לדברי המלעיזים שבכל דור ודור אשר הם טוענים טענות סרק, כגון: "לאורה הוא צריך", ולכן ה' ציוה: 'ויקחו אליך', משום שניצוצות אורו של משה רע"ה מאירים בכל דור ודור, על כן השפעתו על עם ישראל היא נצחית. כלומר, משום שניצוץ מנשמת משה רע"ה מאיר בכל צדיק וחסיד המאיר לישראל את חוקי התורה ומצוותיה, על כן הציווי "ויקחו אליך" מכוון גם לכל צדיקי הדורות. ללמדנו שלמען קיום התורה שנמשלה לאור, אל לצדיקים להרתע מלהוכיח אף את המלעיזים ואת עמי הארץ. לפי שהמלעיזים בכל דור ודור טוענים בדלות שכלם שה' יתברך נתן את התורה לעם ישראל כביכול על מנת שהם ישבחוהו ויקלסוהו בלבד, דהיינו, בבחינת לאורה הוא צריך, ואין הם נותנים את דעתם כי לצורך תשבחותיו, ה' יתברך ברא לו מלאכים המוני מעלה. לפיכך על צדיקי הדור מוטלת החובה והזכות להעמיד את ליצני הדור על טעותם, ולקחתם בדברים המסברים את האוזן, בכדי שאף הם יבינו שהתורה ניתנה לישראל על מנת לזכותם, ולשמחם, ולהאיר את נשמתם המוסתרת במחיצות הגשמיות, לפיכך נאמר: "ויקחו אליך", דהיינו, משום שלגבי הרשעים נאמר: "לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו" (תהילים, פ"ב, ה'), ולגבי הצדיקים נאמר: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים, צ"ז, י"א).

ועוד נלענ"ד לפרש כי כפילות הציווי על תרומת השמן למשכן ולדורות, מרמזת על כך שעם ישראל נצטוו להקים שני סוגי בתי מקדש, האחד: משכן שהוא מקום השראת שכינה מרכזי לכלל ישראל, והשני: מקדש שהוא בלב כל אחד ואחד מישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לפיכך תרומת השמן האמורה בפרשת תרומה נועדה לצורך הדלקת המנורה במשכן, ואילו תרומת השמן האמורה בפרשת תצוה נועדה לצורך הדלקה במקדש הנמצא בנשמה של כל אחד ואחד מישראל לדורותם, כדאמר רבי יהודה: "כל נשמתין אתו מהאי גופא קדישא ואתערי בבני נשא" (זוהר, שמות, קעד.). וכן מצאנו שבזכות הארת המשכן דבורה הנביאה זכתה לעליה ברוחניות ובגשמיות, כמובא במדרש (ילק"ש, שופטים, ד', המשך סימן מב): "וכי מה טיבה של דבורה, שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם?... 'אשת לפידות', ע"ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה. והקב"ה... אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב שבטים".

לפיכך כל דורות עם ישראל נצטוו לתרום שמן זית להעלאת נר התמיד, דהיינו, להעלות את נר הנשמה שבתוכם ולהתעלות ברוחניותם תמיד, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה, כמובא במדרש: "אין שמן אלא תורה, ואין שמן אלא מעשים טובים, וכן הוא אומר: 'לריח שמניך טובים" (מד"ר, ויקרא, פר' ג'). על כן עם ישראל נצטוו להאיר את המנורה בשמן זית זך, לפי שהשמן אינו מתערבב בשאר משקים אלא הוא תמיד צף ועולה למעלה. כמו כן התורה ציוותה להדליק את המנורת המקדש דוקא בשמן זית, משום שברכתו היא "בורא פרי העץ", כדאמר ר' יוחנן: "שמן זית מברכין עליו בפה"ע" (ברכות, לה:), וגם האדם נמשל לעץ, שנאמר: "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ', י"ט), ללמדנו שגם פירותיו של האדם יכולים להעלותו בדרגות הקדושה, באמצעות הגברת האור של ניצוץ הנשמה שבתוכו ע"י התורה אשר היא משולה לשמן זית.

וכן מצאנו שה' יתברך בכבודו ובעצמו התעסק ביצירתו של האדם בצלמו, והוא לא ברא אותו במאמר פיו בלבד, כפי שה' יתברך ברא את כל יתר הנבראים, משום שגוף האדם במהותו הוא כ"תורה", על כן ה' יתברך חקק בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים המכוונים כנגד התורה ומצוותיה. בנוסף לכך ה' יתברך נפח בתוך האדם חלק אלוה ממעל בדמות הנשמה הטהורה עם כח הדיבור אשר שורשם הוא ממקום עליון, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי, כ', כ"ז). לפיכך תכלית האדם בעולם הזה היא: להסיר את המחיצות הגשמיות המחשיכות את אורה של הנשמה, וזאת ע"י לימוד התורה האלהית וקיום מצוותיה. משום שבניגוד ליתר הנבראים שורש גוף האדם הוא מן האדמה אשר מתחת לרגליו, ואילו שורשה של נשמת האדם היא מן השמים ממעל. לפיכך כאשר האדם לא מאיר את אור הנשמה שבתוכו, הוא משווה בכך את עצמו לחיות השדה, ולעומת זאת האדם אשר מסיר את המחיצות הגשמיות המסתירות את האור העליון של נשמתו, הוא זוכה להאיר תמיד ושלהבתו עולה מאליה מתוך המקדש שבתוכו.

משל למה הדבר דומה: בגן החיות בירושלים מת האריה, ולאחר שבוע מתה גם הלביאה מרוב צער. מנהל גן החיות חשש שהמבקרים לא יבואו לבקר בגן חיות שאין בו את מלך החיות, ועד שהוא יזמין ויגיעו זוג חדש של אריות מאפריקה יקח חודשים ארוכים. לפיכך המנהל החליט לשכור שני אנשים ולהלביש עליהם תחפושת של אריה ולביאה. המנהל שכר אומן של תחפושות אשר יצר עבורו העתק מדויק של תחפושת אריה ולביאה, לאחר מכן המנהל שכר שני פועלים והלבישם בתחפושת האריה והלביאה, ואמר להם שבכל יום בשעות הפתיחה של גן החיות הם יתחפשו לאריה ולביאה, ובעת שהם יראו מבקרים שייעשו את עצמם מנמנמים, ולאחר מכן יפערו את הלוע וישמיעו שאגה. שני הפועלים עשו כדברי המנהל, המבקרים נהנו מאד מן האריות ושאגותיהם, והם אף היו בטוחים שאריה ולביאה נצבים בכלוב שלפניהם. הנהלת גן החיות שיבחה את המנהל על יוזמתו החכמה ונתנה לו פרס. עד שיום אחד התפרץ לחדר המנהל אברך אחד וצרח: אלה לא אריות אמיתיים, זו תחפושת של אריות ובתוכה בני אדם המתחזים לאריות. אמר לו המנהל: וכי אינך שומע את שאגותיהם?, איך אתה מעיז לומר שאלה בני אדם?, ראית מימיך בני אדם שואגים?, ענה לו האברך: אתה משקר לי!, יען כי באוזני שמעתי את האריה שואל את הלביאה: כמה זמן נותר עד הסגירה?, והלביאה ענתה לו: שתוק!, יש כאן מבקרים, ממתי אריה ולביאה מדברים עברית!?. אמר לו המנהל: אני לא שמעתי אותם מדברים עברית, אני כל היום שומע אותם רק שואגים. אמר לו האברך בכעס: רצונך לומר כי אני שקרן?!, אמר לו המנהל: חס וחלילה, אני רק אומר לך שכל היום הם שואגים, המתן במשרדי יום שלם וישמעו אוזניך את שאגותיהם כל היום, וכי מה בכך אם מרוב שאגות יצא פיהם משפט בעברית?. הנמשל הוא לאדם המסתיר את אור הנשמה שבתוכו עד שהוא נדמה לבהמה במדויק, אבל בשלב כלשהוא בחייו ניצוץ הנשמה מתפרץ מן החושך שבו הוא שרוי, ומזכיר לאותו אדם כי אין הוא בהמה אלא הוא אדם יציר כפיו של הקב"ה, ובתוכו נמצאת נשמה המאירה כגודל אור נשמתם של גדולי הצדיקים והחסידים. לפיכך ה' יתברך נתן ביד כל אדם את האפשרות להסיר את המחיצות בפני האור הגנוז שבתוכו, ולהתעלות ברוחניות ובקדושה עד ההגעה לדרגת משה רע"ה, שנאמר: "ויקחו אליך", לפי שבכל אחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משה רע"ה, ועליו מוטל רק לגלות את האור שבתוכו.

שמן הזית במקדש:

מצות העלאת נר התמיד האמורה בתחילת פרשת תצוה, היא תכליתו של הציווי על עשיית מנורת הזהב האמור בפרשת תרומה, דהיינו, מנורת הזהב היא חלק מן הציווי על בנית כלל המשכן, כמאמר הרמב"ם: "ועשו לי מקדש', שזה מצות עשה אחת מכל המצוות, והוא שיהיה לנו בית מוכן, יבואו אליו ויחוגו בו, ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקיבוץ במועדים. ואחר כך בא (הכתוב) לתאר חלקיו (של המקדש) איך יעשה" (תחילת ספר הרמב"ם-שורש שנים עשר). כלומר, עשיית המנורה היא פרט מתוך המצוה הכללית של בנית המקדש, ואילו העלאת נר התמיד היא מצוה בפני עצמה. לעומת זאת הרמב"ן סובר כי עשיית המנורה איננה נכללת במצות בנית הבית, אלא היא 'הכשר מצוה' למצות העלאת נר התמיד, כמאמרו (הרמב"ן-השגות לספר המצוות מ"ע ל"ג): "ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השולחן והמנורה והמזבח מצוה... והנה הם תשמישי קדושה". נמצאנו למדים כי אין מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בדבר החשיבות היתרה שהתורה מייחסת להעלאת נר התמיד בשמן זית זך, לנוכח מעמדה כמצוה בפני עצמה, שנאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

מטעם זה כלל ישראל נצטוו לתרום מכספם לרכישת השמן, בכדי לזכותם בהארת מנורת המקדש לדורות, דהיינו, לכל משך הזמן שהמנורה הודלקה במשכן ובשני בתי המקדש, כנרמז במילת "כתית' - רמז ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה" (בעה"ט-שמות, כ"ז, כ'). בהמשך הציווי נאמר: "חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל", דהיינו, ציווי הבאת השמן הוא לא רק בזמן שביהמ"ק קיים אלא הציווי הוא גם "חוקת עולם", משום שהציווי על הבאת שמן זית כתית לצורך הדלקת נר התמיד במקדש, מבטא את הקשר התמידי שבין עם ישראל לבין התורה הקדושה, משום שהמנורה מסמלת גם את החיבור שבין התורה לבין עם ישראל, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים... וסימניך מנורה בדרום" (ב"ב, כ"ה:).

כמו כן חז"ל אמרו כי שמן הזית הוא גם סימן לחכמה, כמובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן" (מנחות, פ"ה:). וכן מצאנו ששמן הזית נמשל לישראל, כמובא בגמ': "ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל?, לזית. לומר לך: מה הזית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב לא ע"י יסורין" (מנחות, נ"ג:), ועוד מובא במדרש שגם התורה וגם עם ישראל נמשלו לשמן (מד"ר, דברים, פרשה ז'): "שנאמר: שמן תורק שמך' (שיה"ש, א'), מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק, כך הן דברי תורה אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה, שנאמר: 'והיה ראשיתך מצער', וגו' (איוב, ח'). דבר אחר: מה השמן הזה חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם. מה השמן הזה אורה לעולם, אף דברי תורה אורה לעולם. דבר אחר: מה השמן הזה אין יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל אין יכולין להתערב בעובדי כוכבים, מנין?, שנאמר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא, ב'). דבר אחר: מה השמן הזה אפילו אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כולם, כך הן ישראל עליונים על כל עובדי כוכבים, כמו שכתוב: 'ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים, כ"ז). נמצאנו למדים שכשם שהדלקת המנורה בשמן הזית במקדש היתה עיקר העבודה של כלל ישראל בתוך המקדש, כך גם לימוד התורה הוא עיקר עבודתם של עם ישראל לדורות עולם, שנאמר: "חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל". וכן מצאנו שהסיבה העיקרית לחגיגת שמונת ימי החנוכה היא לציון מציאת פח השמן הטהור אשר "נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת, כא:). כלומר, מציאת פח השמן הטהור העניק לניצחונם של החשמונאים משמעות של קדושה עליונה הנחגגת לדורות.

וכן מצאנו שהרש"י פירש: "כתית', הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהיה בו שמרים. ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר: 'כתית למאור ולא כתית למנחות" (שמות, כ"ז, כ'). כלומר, התורה מבחינה בין שמן הנצרך לרוחניות לבין שמן הנצרך לגשמיות. לפיכך למנחות שהם לאכילה זמנית השתמשו בשמן פחות משובח, ולעומת זאת למנורה הרומזת לאור התמיד של התורה, עם ישראל נצטוו לקחת שמן זית שיהיה זך ונקי, בבחינת "זה אלי ואנוהו". מכאן ניתן ללמוד שלצורך לימוד התורה והרוחניות, נדרש להקפיד ולהשקיע יותר מאשר בהשקעה לצרכי האכילה והגשמיות.   

שמן הזית במדבר:

חז"ל נחלקו בענין מקורו של שמן הזית להדלקת מנורת המשכן בעת שהותם של עם ישראל "במדבר הגדל והנורא... אשר אין מים" (דברים, ח', ט"ו), יש מחז"ל שהסבירו כי מקורו של שמן הזית במדבר, הוא מן השמן אשר עם ישראל העלו עמם ממצרים, כשם שהם העלו עמם את עצי השיטים. אולם מפירוש זה מתעוררות מספר תהיות: וכי השמן שהעלו ישראל עמם ממצרים הספיק גם לישראל, וגם למנחות ואף למנורה, למשך ארבעים שנות הנדודים במדבר?, ועוד, הלא בהכנת השמן למקדש היתה צריכה להיות כוונה כבר מעת מסיקת הזתים (עיין, מנחות, פרק ח' משנה ד'), וכי ישראל נתכוונו לכך במצרים?. לנוכח הבעיתיות שבפירוש זה תרגום יונתן בן עוזיאל הסביר (שמות, ל"ה, כ"ח): "ותיבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהרותא וית אפרסמא דכיא למשח רבותא ולקטורת בוסמיא", דהיינו, השמן לצורך הדלקת המנורה במשכן שבמדבר ירד מן השמים בצורה ניסית, אולם גם מפירוש זה מתעוררת שאלה: הרי התורה ציוותה לקחת שמן זית זך שהוא כתית מכתישה ראשונה, והרי שמן היורד מן השמים הוא אינו שמן זית כדרישתה זו של התורה?.

לפיכך נלענ"ד לומר: שמקורו של השמן היה מארץ ישראל, כפי שתרגם יונתן: "ומנין הוה להון חמרא לנסכא?, הלא אינון במדברא, לא אתר כשר לבית דרע, ואף לא תינין וגופנין ורמונין?, אלא הוו אזלין לכרמי עין גדי ונסבין מתמן אתכלין דענבין ועצרין מנהון חמרא ומנסכין יתיה על מדבחה" (שיה"ש, א', י"ד). כלומר, כשם שאת היין לנסכים עם ישראל הביאו מעין גדי שבארץ ישראל, לענ"ד בדרך זו השליחים הביאו גם את הזיתים לשמן מארץ ישראל. לפיכך נאמר: "כתית למאור", דהיינו, שעם ישראל כיתתו את רגליהם עד ארץ ישראל, בכדי להביא זיתים לשמן מנורת המשכן. נמצאנו למדים מכאן כי גם לצורך הארת הניצוץ שבנשמת האדם נדרש עמל רב בעבודת ה'.  

הביטוי שמן זית:

התורה מצוה: "ויקחו אליך שמן זית", נשאלת השאלה: מדוע נאמר "שמן זית", הלא בכל מקום שמוזכר בתורה "שמן" הכוונה היא לשמן זית?, ועוד, מדוע לא נאמר "שמן זיתים" בלשון רבים, כשם שאומרים "יין ענבים", "דבש תמרים", וכו'?. נלענ"ד שהטעם לנאמר שמן זית בלשון יחיד, נועד ללמדנו שבעבור הדלקת המנורה במשכן אשר במדבר, התורה הקפידה על כך שישראל יסחטו כל גרגיר זית בפני עצמו, משום שלעם ישראל לא היו זיתים במדבר, והזיתים אשר מהם הם הכינו את השמן למשכן היו מזיתים אשר נקנו מעכו"ם, בנוסף לכך היו אנשים מעם ישראל טמאי מת, לפיכך השמן מן הזיתים הללו היה טמא ולא ראוי להדלקה במקדש. על כן עם ישראל נצטוו לסחוט כל גרגיר זית בנפרד, משום ששמן היוצא מגרגיר אחד הוא פחות מכביצה, ולכן הוא טהור לכ"ע, כמובא במשנה (טהרות, פ"ג, משנה ג', פסחים לג:): "טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכון טהור". כלומר, הביטוי "שמן זית" נאמר בלשון יחיד, משום שהוא שמן הבא מסחיטת כל גרגיר זית בנפרד, ע"מ שמנורת המקדש תדלק בשמן טהור. מדרך היטהרות זו ניתן להשליך גם על הדרך להארת הניצוץ שבנשמת אדם, דהיינו, לצורך העלאת מלוא האור האלהי שבנשמה, יש צורך לכנס טיפה אחר טיפה של הקדושה בטהרה.

בגדי הכהן הגדול:

בפרשת תצוה התורה מפרטת את עשית בגדי הקודש בהרחבה רבה, משום שבגדי הכהונה של הכוהנים נועדו לכפר על עוונותיהם של עם ישראל, כמובא בגמ': "אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל (עם ישראל-בלשון סגי נהור) שריד ופליט" (יומא, עב:), ופירש הרש"י: "שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרים על ישראל". בנוסף לכך גם ריבוי בגדי הכהן הגדול נועדו לשמש במראיהם לכפרת עוונותיהם של עם ישראל, דהיינו, כשהיו החוטאים מעם ישראל מסתכלים על בגדי הכהן הגדול, הם היו בושים במעשיהם ומכניעים את ליבם לפני הקב"ה, וע"י כך היו בגדי הכהן הגדול גורמים לכפרת עונותיהם של החוטאים מעם ישראל, כמאמר הזוהר: "הוו מתברן ליבייהו ומסתכלן בעובדייהו" (זוה"ק, ויקהל, ריח:). וכן מובא בגמ': "השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם" (יומא, נו:), וכי אפשר שהקב"ה ישכין שכינתו במקום טומאה?, אלא שמטרת המשכן ובגדי כהונה היא: להשרות את השכינה גם על הרבדים התחתונים שבחברה, ע"מ להעלותם במעלות הקדושה, כפי שניתן להבין מפשט המדרש: "נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז). על כן בגדי הכהן הגדול הגורמים לחוטאי ישראל כפרת עוונות, מאפשרים בכך את השראת השכינה בתוך כלל עם ישראל, כמובא בגמ': "אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה?, לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת - מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: 'וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם'. מכנסים - מכפר על גילוי עריות, שנאמר: 'ועשה להם מכנסי בד' [לכסות בשר ערוה]. מצנפת - מכפרת על גסי הרוח, מנין?, אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט  - מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה. חושן  - מכפר על הדינין, שנאמר: 'ועשית חושן משפט'. אפוד - מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: 'אין אפוד ותרפים'. מעיל - מכפר על לשון הרע, מנין?, א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ  - מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: 'והיה על מצח אהרן', ובעזות פנים כתיב: 'ומצח אשה זונה היה לך" (זבחים, פח:). נלענ"ד כי "חשב האפוד" (שמות, כ"ח, כ"ח) מכפר על מחשבת ע"ז, לפיכך כל בגדי הכהן הגדול הן היקרים והמפוארים והן הזולים והנסתרים, ממלאים את ייעודם בעולם, כשם שלכל אדם מישראל יש תפקיד וייעוד בעוה"ז, וחיבורם יחד לגוף אחד של כלל ישראל יוצר את השלמות של עם ישראל.

נמצאנו למדים כי הכהן הגדול הוא לא אדם פרטי אלא הוא שליחם של כלל ישראל, לפיכך התורה ציותה עליו ללבוש בגדים המיוחדים ביופיים האלהי, בכדי שבלבישתם הוא יכפר על רשעי ישראל, הן באמצעות ראייתם החיצונית של הבגדים, והן בעת עבודת הקודש של הכהן הגדול כשהוא לבוש בשמונת הבגדים הללו בבית הבחירה המכונה "נויו של עולם" (זבחים, נד:). מטעם זה הכהן הגדול היה משמש בשמונת הבגדים מחוץ לקודש הקודשים בכל ימות השנה, וכשכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים הוא שימש רק בארבעה בגדים, שנאמר: "כתנת בד' וגו', מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב לפי שאין קטיגור נעשה סניגור" (ר"ה, כו.), אלא בארבעה ככהן הדיוט וכולן של בוץ" (רש"י-ויקרא, ט"ז, ד'). לפיכך חלה על הכהן הגדול החובה להחליף את בגדיו ביום הכיפורים בהתאם למקום עבודתו במקדש: "תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב" (רש"י-ויקרא ט"ז, כ"ג). כלומר, למרות שהמשכן וכלי הקודש ואף הארון וכרובים היו עשויים מזהב רב, בכל זאת לא נאמר עליהם "שאין קטיגור נעשה סניגור" (ר"ה, כו.), משום שמראה הזהב שמהם הם יוצרו לא נועד לכפרה ישירה, אולם בגדי הכהן הגדול שימשו בראייתם גם לכפרת עוונותיהם של עם ישראל במישרין, לפיכך הכהן הגדול הצטווה לחליף את בגדיו ביום הכיפורים חמש פעמים, לצורך כפרתם המושלמת של כל עם ישראל. מפאת חשיבותם העליונה של בגדי הכהנים, נקבע בעבורם ממונה מיוחד, כמובא במשנה (שקלים, פ"ה, משנה א): "אלה הן הממונין שהיו במקדש:... ופנחס על המלבוש", דהיינו, "היה ממונה להלביש הכהנים בשעת עבודה ולהפשיטם אחר עבודה, ולשמור בגדי כהונה בלשכות העשויות לכך" (ר"ע מברטנורה).

וכן מצאנו שאף בגדי האדם משמשים לתיקון לגוף ולהעלאתו לרמת קדושה, כפי שברית המילה החתומה בבשרו של כל אדם מבני ישראל נועדה לצורך השלמתו, משום שגם הלבוש החיצוני מגלה את מהותו הפנימית של האדם, לפיכך כל אדם מבני ישראל מברך בכל בוקר את ברכת "מלביש ערומים". כלומר, עם ישראל מודים לקב"ה הן על הבגדים הגשמיים שהקב"ה אפשר להם לקנות בכדי להתלבש בהם, והן על הדעת שהקב"ה נתן לאדם בכדי להבין את ערך הלבוש והצניעות, בניגוד ליתר בעלי החיים אשר הם אינם מתביישים במערומיהם, לפיכך גם בגדי האדם הם בבחינת "מותר האדם מן הבהמה" (מד"ר, קהלת, פר' ג).

יופיים של בגדי הכהן הגדול:

תכניות המשכן ובגדי הכהונה יסודם הוא במשכן העליון, לפיכך יופיים הפנימי והחיצוני הוא התגלמותו של היופי האלהי אשר נגלה רק לעיניו של משה רע"ה, שנאמר: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות, כ"ה, מ'), ונאמר: "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (שמות, כ"ו, ל'). לפיכך התורה מנמקת את יופיים של מלבושי הכהן הגדול בשני טעמים, הטעם הראשון הוא: לצורך כבוד הבריות, דהיינו, לבגדי הכהונה יש תפקיד גשמי הנדרש לצורך ביטוי שררה כבגדי מלכות, שנאמר: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות, כ"ח, ב'). הטעם השני ליופיים של הבגדים הוא: לכבוד ה', דהיינו, לבגדי הכהונה יש גם תפקיד רוחני הנדרש לצורך השראת השכינה על הכהנים, שנאמר: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי" (שמות, כ"ח, ד'), והרש"י פירש: "לקדשו ', להכניסו בקדושה ע"י הבגדים שיהא כהן לי". לפיכך מובא בגמ': "כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד, עבודתו פסולה" (זבחים, יח.), ואף כל כהן שמשמש בהיכל או במשכן "מחוסר בגדים במיתה" (רש"י- שמות, כ"ח, מ"ג), משום שלבגדי הכהנים ישנה משמעות רוחנית עליונה. וכן מצאנו שמשה רע"ה שימש "כל שבעת ימי המילואים בחלוק לבן" (תענית, יא:), משום שלבישת בגדי הכהונה מועילה לעם ישראל, רק בעת שאהרן ובניו הכהנים משרתים בהם לפני ה' יתברך. הרמב"ן מבאר שיופיים של בגדי הכהן הגדול נועד לשני צרכים: "לכבוד ולתפארת', שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה, ס"א, י'), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה... ועל דרך האמת: 'לכבוד ולתפארת', יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם" (שמות, כ"ח, ב'). וכן כתב הרמב"ן (שמות, ל"א, י'): "ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן', טעמו שהם בגדי שתי מעלות: בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד: שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש". על כן לדעת הרמב"ן (שמות, כ"ח, ב'): "היו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה" בעשיתם לשם קדושת הבגדים.

נלענ"ד שאיחודם שני הטעמים האמורים לגבי יופיים של בגדי הכהן הגדול, פותר גם את מחלוקת הגמ': "הני כהני שלוחי דידן הוו?, או שלוחי שמיא"? (נדרים, לה:), דהיינו, שאלת הגמרא היא: האם ישראל צריכים לכבד את הכהן משום שהתורה הקנתה לו שררה על עם ישראל, או משום כבוד השכינה שהכהן מיצג?. התשובה לכך היא: שהשילוב של היופי האנושי והאלהי שבבגדי הכהן מעיד, כי הכהן הוא שליחם המשותף של עם ישראל והקב"ה. וכן כתב "אור החיים" (שמות, כ"ח, ב'): "בא ה' לתת טעם למה צוה שמונה בגדים ארבעה לבן וארבעה זהב?, ואמר הטעם הוא: 'לכבוד ולתפארת' פירוש על פי דבריהם ז''ל (זוה"ק, ח"ב, רכז): כי השמונה בגדים ארבעה של בגדי לבן ירמזו אל ארבע אותיות של שם הוי''ה ברוך הוא, וארבעה בגדי זהב ירמזו אל ארבע אותיות של שם אדנ''י. ודע, כי שם הוי''ה ברוך הוא יתיחם אליו כינוי התפארת כידוע, ושם אדנ''י יתיחס אליו כינוי הכבוד, והוא אומרו: 'ועשית בגדי קודש' וגו', 'לכבוד' כנגד בגדי זהב, ולתפארת כנגד בגדי לבן. וסדר הכתוב סדר הדרגות הקדושה זו למעלה מזו, והקדים 'לכבוד' לתפארת". וצוה ה' עשות שמונה בגדים שבאמצעותם יתכפר פגמים אשר יסבבו בני האדם אשר יגיע למקום עליון, ובזה יכופר העון ההוא".

וכן מצאנו כי גם מתוך נימוקי התורה לתפקידם של פרטי לבושו של הכהן גדול, ניתן להבחין בשילוב שבין שתי שליחויותיו של הכהן גדול, כפי שמפורט להלן:

התורה מנמקת את תפקידם של הפעמונים על שולי המעיל, באומרה: "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות, כ"ח, ל"ה). מפסוק זה מובן לכאורה מדוע צריך שהכהן הגדול ישמיע קול בבואו אל קודש, כדברי "רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חברו" (נדה, טז:). אולם לפי טעם זה מדוע הכהן הגדול צריך להשמיע קול בעת יציאתו מן קודש?, ועוד, לשם מה היה צורך לשים ליד הפעמונים רימונים מצמר אשר הם אינם משמיעים קול?. אלא נלענ"ד כי התורה רומזת באמצעות הפעמונים והרימונים את מהות תפקידו של הכהן הגדול, דהיינו, רימוני הצמר מלמדים כי בטרם כניסתו של הכהן הגדול אל משכן הקודש, הכהן הגדול היה צריך להתעטף בשתיקה כרימונים, ולעורר את רוחניותו ע"י הפעמונים בטרם עומדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובצאתו ממשכן הקודש, הכהן הגדול היה צריך להתעטף בשתיקה כרימונים, ולהתעורר ע"י הפעמונים מן המעמד האלוהי הנשגב למציאות שגרת החיים עלי אדמות, דהיינו, ע"מ להזכירו כי הוא מיצג את כלל עם ישראל על כל גווניו ובעיותיו, ותפקידו העיקרי הוא לכפר על כל אחד ואחד מישראל בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע, במשך כל ימות השנה, לפיכך הרימונים היו מעוררים את הכהן הגדול, ע"מ שהוא לא יעשה את עבודתו כדבר שבשגרה.

וכן נאמר בנימוק התורה לנשיאת אבני האפוד והחושן: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן" (שמות, כ"ח, י"ב), ונאמר: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד" (שמות, כ"ח, כ"ט), דהיינו, אבני השוהם שהיו מונחות על כתפות הכהן הגדול, כשעל גביהם חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל מחולקים לששה בכל כתף, רומזים לכך שתפקידו של הכהן הגדול הוא: לאחד באישיותו את נטיותיהם של כלל השבטים ולאחדם לשם שמים. וכן מצאנו שגם אבני החושן אשר הם מייצגים את כלל שנים-עשר השבטים היו משובצים יחדיו על לבו של הכהן הגדול, ובכך כלל ישראל היו נזכרים לטובה לפני הקב"ה. כלומר, האבנים היקרות של האפוד והחושן שימשו גם ליופי חיצוני, וגם לצורך תפקידו הרוחני של הכהן הגדול אשר הוא משמש כנציגם של כלל ישראל לפני הקב"ה. וכן מצאנו כי הכיתוב שעל גבי אבני האפוד והחושן מלמד גם את עם ישראל מוסר השכל גבוה, כמובא במדרש (רבינו בחיי, שמות, כ"ח, כ'): "משובצים זהב יהיו במלואותם', כלומר, האבנים יהיו במלואותם משובצים זהב, והכתוב יצוה שיהיו האבנים על הזהב והאותיות על האבנים, והיו שבעים ושתים אותיות כנגד שבעים ושתים שמות. ויש בכאן התעוררות גדולה על מעלת התורה כי היא יקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, כי מפני שהכסף והזהב חמדת בני אדם, והאבנים היקרות למעלה מן הזהב, על כן בא הכתוב לעורר כי התורה עולה על כל הקנינים כולם, שהרי הזהב בסיס לאבנים היקרות והאבנים בסיס לאותיות, וכן דרך לעשות בסיס מן הנקלה לנכבד, ואם כן האותיות עיקר הכל שבהם נברא העולם שכל הקנינים נמצאים בו".

וכן מצאנו שהרש"י כתב שני פירושים בענין תפקידו של הציץ, וזה לשנו: "והיה על מצחו תמיד', אי אפשר לומר שיהא על 'מצחו תמיד' שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה. אלא 'תמיד' לרצות להם אפילו אינו 'על מצחו', שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר: עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה, נדרש 'על מצחו תמיד': מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו" (שמות, כ"ח, ל"ח). נלענ"ד כי ניתן לשלב את שני פירושי הרש"י ולומר: כי לקביעת הציץ על מצח אהרן היו שני יעודים: ייעוד כללי לכפר על עם ישראל, וייעוד אישי שתפקידו הוא לעורר את הכהן הגדול בעת עומדו לשרת לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנאמר: "וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב נזר הקדש" (ויקרא, ח', ט').

התבוננות חיצונית בבגדי הכהונה מלמדת לכאורה כי יש בהם שני חסרונות, חסרון ראשון הוא: בגדי הכהונה מורכבים מצמר (תכלת וארגמן) ופשתים (שש משזר) יחדיו, למרות שהתורה אסרה לבישת שעטנז. חסרון שני הוא: ההקפדה על לבוש חיצוני מפואר אינו מתאים לאנשי קודש אשר עיקר תכונתם היא הצד הרוחני, כמובא בגמ': "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין (מציינין עצמן בלבושים נאים-רש"י)?, לפי שאינן בני תורה" (שבת, קמה:), דהיינו, הגמ' מבקרת את תלמידי החכמים שבבבל בשל הקפדתם על לבוש חיצוני ייחודי. אף הרמב"ם פסק: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים" (דעות, פ"ה, ט). נלענ"ד לבאר כי התורה מלמדת מתוך הציוויים על בגדי הכהונה, כי שני חסרונות אלה מתקיימים רק אצל כל אדם מישראל ואצל ת"ח באופן מיוחד, אולם לגבי הכהן המשרת בקודש שני חסרונות אלה מהווים יתרונות, משום שהכהן הגדול מסמל בבגדיו את איחוד הכוחות המנוגדים בעם, ואת שילוב שלמות היופי האלהי והאנושי במקום השראת השכינה, בבחינת "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא, ט"ז, ט"ז). לפיכך ה' ציוה על הכהן הגדול ללבוש את שמונת הבגדים הללו במקדש, משום שהם מסמלים לעיני עם ישראל את הוד מעלתו של הכהן הגדול ברום ממלכת הכהנים, וממחישים את ייחודיותו של הכהן הגדול בעיני ה' יתברך אשר הוא חפץ ביקרו, לפיכך בגדי הכהן הגדול משמשים גם לכפרת עוונותיהם של עם ישראל. מטעם זה נפסק כי "אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים, שהם צמר ופשתים" (מד"ר, במדבר, פרשה י"ט).

וכן מצאנו שמבגדי הכהונה חז"ל למדו הלכות למעשה, כגון: "חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: 'והיה על מצחו תמיד' שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה?!. הלכך, מידכר דכיר להו" (שבת, יב.). וכן למדנו מוסר השכל מן הנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש" (שמות, כ"ח, ל"ה), דהיינו, אמתי ראוי שישמע קולו של האדם?, דווקא בבואו אל הקודש לעסוק בתורה, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'?, מה אומנותו של אדם בעולם הזה?, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה?, תלמוד לומר: 'צדק תדברון', יכול יגיס דעתו?, תלמוד לומר: 'מישרים תשפטו בני אדם" (חולין, פט.). מזבח העולה:

בפרשת יתרו מיד לאחר מעמד סיני ועוד בטרם שמשה ועם ישראל נצטוו על הקמת המשכן, משה רע"ה נצטוה להורות לעם ישראל על חיבורו של מזבח הנחושת לאדמה, ועל תכלית שימושו של המזבח החיצון במקדש, שנאמר: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות, כ', כ"א). וכן הרש"י פירש: "מזבח אדמה', מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים. דבר אחר: שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן". לאחר כארבעה חדשים מיום מעמד סיני, משה רע"ה נצטווה בפרשת תרומה (שמות, כ"ז, א'-ח') על פרטי הקמת המעטפת החיצונית של מזבח הנחושת אשר בחצר המשכן. בפרשת תצוה משה רע"ה נצטווה לקדש את פנימיותו ואת חיצוניתו של מזבח העולה, שנאמר: "וקדשת אתו והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש" (שמות, כ"ט, ל"ז). כלומר, בטרם שמשה רע"ה ציוה את עם ישראל על ביצוע "מזבח העולה" (שמות, ל"ה, ט"ז), וגם בטרם ביצועו של המזבח בפועל (שמות, ל"ח, א'-ז') כאמור פרשת ויקהל, ואף בשמונת ימי המילואים שקדמו להקמת המשכן, התורה מכנה את מזבח הנחושת הממולא באדמה אשר מוקם בחצר המשכן מחוץ לאהל מועד, בשם "קודש קודשים". לאחר מכן בהמשך פרשת תצוה התורה כינתה גם את מזבח הקטורת אשר גגו וקירותיו סביב כולל קרנותיו היו עשויים מזהב טהור, והוא אף היה מעוטר בזר זהב סביב, וגם הוא היה ממוקם בתוך המשכן באהל מועד "לפני ארון העדת" (שמות, מ', ה') ו"לפני הפרוכת" (שמות, מ', כ"ו), בשם "קדש קדשים הוא לה'" (שמות, ל', י'). התורה מלמדת מכך על דרגת קדושתו הגבוהה של מזבח הנחושת. כלומר, למרות שמזבח הנחושת ממולא באדמה, ועל אף שהמזבח הוא גלוי וללא כיסוי כך שהוא נראה לעין כל מחוץ למשכן, ולמרות שעל מזבח הנחושת נצברו תמיד אפר, ודמים על ארבעת קרנותיו, בכל זאת התורה קבעה את דרגת קדושתו במילים: "קודש קודשים", והתורה גם קבעה שעיקר עבודת הקרבנות היומיומית לה' יתברך, תעשה ע"ג מזבח הנחושת. בנוסף לכך הרש"י כתב: "אשר אועד לכם', כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות, כ"ה, כ"ב'): 'ודברתי אתך מעל הכפורת" (רש"י- שמות, כ"ט, מ"ב).

נמצאנו למדים כי ה' יתברך משרה את שכינתו בכל מקום שבו כוונותיהם של עם ישראל טהורות, מבלי להתחשב בצורתו החיצונית או הפנימית של אותו מקום, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות, כ', כ"א). לפיכך מתוך כל כלי הזהב של המשכן,  נבחרו דווקא מזבח הנחושת ועבודתו, בכדי להעיד על הקשר הפשוט והעמוק שבין ה' יתברך לבין עם ישראל בחיריו, שנאמר: "והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש" (שמות, כ"ט, ל"ז), ונאמר: "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ב-מ"ה). כלומר, ה' יתברך קבע את מקום התועדותו עם משה ובני ישראל מעל מזבח הנחשת, למרות פשטות החומרים המרכיבים את המזבח, ועל אף צורתו החיצונית, ולמרות מיקומו של מזבח העולה בחצר המשכן.

וכן מצאנו שמזבח הנחושת מהוה סמל לרציפות הקשר שבין עם ישראל לבין ה' יתברך, משום שאש התמיד אשר על מזבח הנחושת לא כבתה גם בכל עת עבודתם של עם ישראל במשכן, ואף בעת פירוק המשכן לצורך המסעות של עם ישראל במדבר, כמובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ד, יז): "מזבח העולה לפי שלא היה בפנים לא היו מכסין אותו בתכלת אלא בארגמן, למה בארגמן?, שהוא היה אורג (מבדיל ומציל) את ישראל מן החטא, שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום וחטאות ואשמות ועולות ושלמים, ואחר שהיו מכסין אותו נותנין עליו כליו, שנאמר: 'ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו' וגו'. תנו: 'אש תמיד' אף בשבת, אף בטומאה, 'לא תכבה' אף במסעות, מה היו עושין לה?, כופין עליה פסכתר". וכן כתב הרש"י: "ופרשו עליו בגד ארגמן', ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת" (רש"י-במדבר, ד', י"ג).

מזבח הקטורת:

בסיום פרשת תצוה משה רע"ה נצטווה על עשית מזבח הקטורת, שנאמר: "ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אתו" (שמות, ל', א'), למרות שלכאורה הציווי על עשיית מזבח הקטורת היה צריך להכתב בפרשת תרומה אשר בה פורטו הציווים של כל מלאכת המשכן וכליו, כולל הציוויים על עשית השולחן והמנורה המונחים בצידיו של מזבח הקטורת. אלא שהתורה הנצחית רמזה בסדר כתיבת הציוי וההקמה של מרכיבי בנין המשכן ועבודתו, כי בנוסף לפשטותם יש בהם ענין רעיוני לדורות. לפיכך מאחר ומטרתו של מזבח הקטורת היא: להעלות את כלל ישראל בקדושה כמטרתם של השמן להארת המנורה ובגדי הכהונה, על כן ענין מזבח הקטורת נכתב בסמוך אליהם. כלומר, משום שעל מזבח הזהב היו מקטירים בכל יום קטורת, מחציתה בבקר ומחציתה בין הערביים, כאשר את אחד עשר סממני הקטורת היו שוחקים היטב היטב יחדיו, בכדי שהם יתאחדו ויתערבבו יחדיו כאחד עשר שבטי ישראל, ולאחר מכן הכהן משבט לוי הקטיר את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש, על מנת שריחם הטוב של כלל ישראל יפוץ בתוככי מקדש ה'. וכן מצאנו שאחד הסממנים של הקטורת הוא החלבנה, שריחה הרע מרמז על פושעי ישראל, אולם תערובת סממני הקטורת וטחינתם יחדיו, גורמת לכך שריחה הרע של החלבנה ישתנה לטובה, כך הוא הדבר גם כאשר כלל ישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, אז מתגלה הניצוץ הפנימי הטמון בתוך פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ועולים בקדושה. וכן מובא בגמ': "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות, ו:).

וכן מצאנו שמזבח הקטורת נקרא גם בשם "מזבח הזהב" (שמות, לט, ל"ח), וממזבח הזהב למדים קל וחומר המבטא את פנימיותם של פושעי ישראל, כמובא בגמ': "דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, שנאמר: 'כפלח הרמון רקתך', ואמר ר"ש בן לקיש: אל תיקרי 'רקתך' אלא 'ריקתיך', שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון על אחת כמה וכמה"!? (עירובין, יט.). כלומר, בזכות השתלבותם של פושעי ישראל בתוך קהילות הקודש כשמטרתם היא לשם שמים, ה' יתברך מתעלם ממעשיהם הרעים של הרשעים והוא מביט רק על מעשיהם הטובים, אשר הם עולים לפניו כריח הניחוח שעלה מהקטרת הקטורת על גבי מזבח הזהב, למרות שבתוך סממני הקטורת היתה גם החלבנה שריחה רע. וכן מצאנו שתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות, מ', ה') מפרש כי מזבח הזהב  משול לחכמים שעוסקים בתורה וריחם נפוץ כקטורת. 

נמצאנו למדים כי הקטורת מבטאת בהכנתה ובהקטרתה על מזבח הזהב, גם את האחדות הפנימית של כלל ישראל, וגם את הקשר הרוחני העמוק שבין עם ישראל לבין ה' יתברך. על כן גם הדלקת השמן למאור וגם העלאת הקטורת ע"י הכהן גרמו לעליתם הרוחנית של עם ישראל: השמן גרם לעם ישראל עליה ברוחניות בזכות אחידות התרומה לשמן המאור, והקטורת גרמה לעם ישראל עליה ברוחניות בזכות י"א סממניה אשר הם מבטאים את האיחוד של אחד עשר שבטי ישראל. העלאתם של השמן והקטורת בתוך המקדש לשם שמים, ע"י הכהן משבט לוי הלבוש בבגדי הקודש, השלימה את עליתם של כלל ישראל בקדושה, לפיכך נכתב הציווי על עשיית מזבח הקטורת סמוך לציוויים על השמן למאור ובגדי הכהונה.

וכן מצאנו כי בהמשך לתאור תכנית מזבח הקטורת בפרשת תצוה, משה רע"ה נצטווה גם על השימוש במזבח הקטורת בצמוד להדלקת נרות המנורה, שנאמר: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם. לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו. וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה'" (שמות, ל', ז'-י'). כלומר, למרות שמעיקר הדין גם את הקטרת הקטורת וגם את הדלקת המנורה אף כהן הדיוט יכול לבצע, בכל זאת התורה מציינת: "והקטיר עליו אהרן... ובהעלות אהרן את הנרות", דהיינו, התורה ציינה שדווקא אהרן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, פ"א, משנה י"ב), הוא אשר יקטיר את הקטורת וידליק את המנורה, משום שעיקר עבודת המקדש נועדה לאחד ולהעלות את עם ישראל במדרגות הקדושה, לפיכך לגבי מזבח הקטורת נאמר: "קדש קדשים לה'", והרש"י פירש (שמות, ל', י'): "המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת".

וכן מצאנו שהתורה מדגישה כי בבקר יום הכיפורים הכהן הגדול מכפר על עוונותיהם של כלל ישראל, על ידי הקטרת קטורת דקה מן הדקה בתוך קודש הקודשים ולא על מזבח הזהב, משום שביום הכיפורים תמצית הקדושה מתכנסת לתוך קודש הקודשים. לפיכך הכהן הגדול נכנס להקטיר בקודש הקודשים בארבעה בגדים בלבד, כפי שכתב הרש"י: "תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב" (רש"י-ויקרא ט"ז, כ"ג). כלומר, השילוב שבין הקטרת הקטורת הדקה מן הדקה בקודש הקודשים בבגדי לבן ,לבין החלפת בגדי הכהן הגדול לבגדי זהב בעת הקטרת קטורת ההיכל בקודש, משמשים יחדיו לאיחוד ולכפרה על כלל ישראל, על כן פרשיות אלה נכתבו סמוכות זו לזו.

אי הזכרת שמו של משה:

בפרשת תרומה נאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים" (שמות, כ"ה, כ"ב), דהיינו, נראה לכאורה כי תכלית המשכן היתה רק בכדי לשמש למקום התוועדות של ה' יתברך עם משה רע"ה. אולם בפרשת תצוה לא מוזכר כלל שמו של משה רע"ה, אלא הפרשה עוסקת בעיקר באהרן אשר שמו מוזכר בה ל"ז פעמים, ולקראת סיום הפרשה נאמר: "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ג-מ"ו), דהיינו, התורה הוסיפה כי תכלית המשכן היא גם לצורך העלאת קדושתם של הכהנים, ולמען השראת השכינה בקרב כלל ישראל. כלומר, פרשת תרומה מרוממת את הקשר העליון שבין הקב"ה לבין משה רע"ה, ופרשת תצוה נועדה לבטא את הקשר הנוסף שבין הקב"ה לבין אהרן ובניו וכלל ישראל, לפיכך שמו של משה רע"ה לא הוזכר בפרשת תצוה.

העובדה ששמו של משה רע"ה נזכר בכל הפרשיות בספרים: שמות, ויקרא ובמדבר פרט לפרשת תצוה, מוסברת במדרש כהענשתו של משה רע"ה על כך שהוא אמר לקב"ה בתפילתו אחרי חטא העגל: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, ל"ב, ל"ב), לפיכך שמו של משה רע"ה נמחה מפרשת תצוה, לפי ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (רבינו בחיי, שמות, ל"ב, ל"ב). פירושו זה של המדרש מעורר מספר שאלות: וכי התפילה ומסירות הנפש של משה רע"ה למען עם ישראל גרמה להענשתו?, הלא משה היה צריך לקבל פרס על כך ולא עונש?!, ועוד, הלא ה' סלח לכלל עם ישראל באומרו: "סלחתי כדבריך", וכי על חטא העגל החמור ה' יתברך סלח לכלל ישראל, ואילו למשה רע"ה אשר עמד כנגד ששים רבוא, ה' לא סלח על שגיאה בדיבור ואף הענישו?, ועוד, וכי משה קילל?, והלא משה רק ביקש "מחני נא מספרך"?, ועוד, למה דווקא  בפרשת תצוה לא הוזכר שמו של משה רע"ה?.

נלענ"ד לומר: שכוונת דברי משה רע"ה היו לטובתם של עם ישראל, משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו בן ובכל יום ויום המלך היה כועס עליו ומבקש להורגו, משום שהבן לא היה מכבד את אביו, אך שרו הנאמן של המלך היה מצילו מעונשו של המלך. כשראה השר הנאמן למלך כי הבן סומך עליו ולכן הוא אינו חוזר למוטב אלא הוא אף מוסיף חטא על פשע, לפיכך השר ביקש מן המלך שיורידהו מגדולתו כשר בחצר המלכות, בכדי שבן המלך הסורר יראה שאין לו על מי לסמוך יותר, וכתוצאה מכך הבן ימנע מלחטוא בעתיד. כך גם משה רע"ה בקש מה' יתברך "מחני נא מספרך", בכדי שעם ישראל לא יסמכו על תפילותיו אלא ימנעו מן החטא בכוחות עצמם. אולם הכוח העצום של דיבורו של משה רע"ה היה מוכרח להתקיים, כמאמר הגמ': "א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (מכות, יא.), ומכל שכן שברכת חכם אפילו על תנאי היא באה, על כן ה' יתברך מילא אחר בקשתו של משה רע"ה, מיד לאחר הציווי על התרומות למשכן. כלומר, רק לאחר שמשה ירד מן ההר וצוה את עם ישראל על התרומות ועל הקמת המשכן, מיד לאחר מכן ה' יתברך העלים את שמו של משה, באומרו: "ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, כ'). כלומר, בכדי שבזכות דברי משה רע"ה: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, ל"ב, ל"ב), עם ישראל ינצלו מהמלאך המשחית לדורות עולם, ע"י כך שהם יפיקו לקח לכל הדורות מאמרת משה: "מחני נא מספרך" ולא יקללו את עצמם.

משום שהמקלל את עצמו המלאך המשחית ושבעים שליחיו רודפים אחריו, עד שהמלאך המשחית מבצע באיש את קללת עצמו, כמובא בזוה"ק (פנחס, רמו.): "תלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו, תרין בהאי עלמא וחד בעלמא אחרא, ואלין אינון: מאן דלייט גרמיה, דתנינן: חד ממנא אתפקד קמיה דבר נש, ובשעתא דלייט גרמיה ההוא בר נש, האי ממנא ושבעין אחרנין דממנן תחותיה נטלין ההיא מלה ואמרי אמן, וסלקי לה לעילא ודיינין לה. ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ליה ואשלים ליה ההוא מלה, מאן לן רב ממשה דאמר: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות, ל"ב), ואמר לצורך, ואף על גב דקודשא בריך הוא עביד רעותיה עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת 'ואתה תצוה' ואתמחי מתמן. והא אוקמוה, מאן לן רב מדוד מלכא דאמר: 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי' (תהלים, ל"ט), מאי 'בעוד רשע לנגדי'?, ההוא ממנא דאתפקד על דא ונטיל ההיא מלה לאבאשא ליה לבר נש". כלומר, בקשת משה רע"ה במילים: "מחני נא מספרך" נענתה ברצון, ובזכותו נגרמה לעם ישראל הצלה מידית ולדורות. לפיכך הנראה בפשט העין הגשמית כעונשו של משה רע"ה, היה למעשה פרס גדול וזכות בעיניו הרוחניות של משה רעיא מהימנא, לפיכך משה רע"ה לא בקש מה' יתברך שהוא יסלח לו על העונש בגין דיבורו.

וכן מצאנו שבפרשת תצוה משה רע"ה מוזכר בעקיפין פעמים רבות, שנאמר: "ואתה תצוה", "ואתה הקרב", וכו', דהיינו, למרות ששמו המפורש של משה רע"ה לא נזכר בפרשת תצוה, בכל זאת קיומו של משה רע"ה מורגש בפועל לכל אורך הפרשה גם בלי הזכרת שמו המפורש, משום שכוח התורה והקדושה של משה רע"ה אינם נעלמים לעולמי עד.

נמצאנו למדים מאי הזכרת שמו המפורש של משה רע"ה בפרשת תצוה, "שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות, קכא.), כמובא במדרש רבה (בראשית, פר' לג): "ר"ע אומר: אלו ואלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז, כדי להשפיע להם שלוה וליתן להם שכר טוב לעולם הבא". וכן מצאנו אצל שאול המלך אשר הכתוב העיד עליו: "בן שנה שאול במלכו" (שמואל-א, י"ג, א') "אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא" (יומא כב:), אך לאחר ששאול חזר ממלחמת עמלק ואיפשר לעם להותיר את מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' יתברך, שמואל הנביא אמר לו: "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען אשר מאסת את דבר ה' וימאסך ה' ממלך", דהיינו, אף צדיק גמור הממרה את פי ה' ואינו עושה בדיוק את אשר ה' ציווהו,  הרי הוא נחשב ככופר בה' וכעובד ע"א. לפיכך שאול המלך הראשון של עם ישראל חזר בתשובה שלמה ואמר: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך... ועתה שא נא את חטאתי". בתגובה לכך שמואל הנביא ענה לו: "לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל... וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ומובא בתלמוד: "אמר רב יהודה: מפני מה נענש שאול?, מפני שמחל על כבודו" (יומא, כב:). כלומר, לצדיק הגמור אין מחילה בעוה"ז אפילו לא על חטא קטן שהוא עשה, ואף אם הוא חזר בתשובה בגינו. משום שהחטא הקטן מורה כי בלבו של הצדיק חלה סטייה קלה מדרך ה' יתברך, ולפי שהוא משמש דוגמא לרבים, לכן ה' יתברך מקפיד על הצדיק כחוט השערה, כפי ששמואל הנביא אמר לשאול בטרם הכתרתו למלך: "כי משחך ה' על נחלתו לנגיד... וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" (שמואל-א, י', א', ו'). וכן מובא בגמ': "אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר: 'כל משנאי אהבו מות' אל תקרי 'משנאי' אלא משניאי" (שבת, קיד.). לפיכך אף על פי שמשה רע"ה מסר את עצמו למען עם ישראל באומרו: "מחני נא מספרך", בכל זאת משה רע"ה נענש כביכול באי הזכרת שמו המפורש בכל פרשת תצוה, אשר חלה בשבוע שבו חל ז' אדר שהוא יום העלמותו של משה רע"ה.

בגדי שמואל ובגדי מרדכי:

בשבת שבה קוראים את פרשת תצוה המתארת בהרחבה את בגדי הכהנים, מפטירים ב"שנה פשוטה" את פרשת "זכור" אשר היא הפטרת השבת שלפני חג פורים. הקשר בין פרשת תצוה לפרשת זכור הוא בכך שגם אצל שאול המלך וגם אצל מרדכי המשנה למלך, שלמות הבגד סימלה עליה וירידה בכבוד וברוחניות, כפי שמצאנו בהפטרת פרשת "זכור" שהבשורה על החלפת מלכות שאול במלכות דוד, נאמרה לאחר ששאול קרע את כנף מעילו של שמואל הנביא, שנאמר: "ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע. ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל-א, ט"ו, כ"ז-כ"ט). וכן מצאנו במגילת אסתר שכאשר נגזרה הגזירה על עם ישראל, נאמר: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה" (אסתר, ד', א'), וכאשר ה' יתברך גאל את עם ישראל מגזירת המן, נאמר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" (אסתר, ח', ט"ו). וכן מובא בגמ': "לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות', אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק כשל בו?... אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר: 'ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת" (מגילה, ט"ז:), דהיינו, דרך תוספת הבגדים לבנימין יוסף רמז על מעלתו של מרדכי אשר הוא היה משבט בנימין, לפיכך האחים לא קנאו בבנימין. נמצאנו למדים כי מלבושיהם של שמואל הנביא ומרדכי לא היו רק מלבושים חיצוניים, אלא מלבושים בעלי משמעות רוחנית. וכן מובא במדרש: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', בתורתו של ר"מ מצאו כתוב: 'כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון" (מד"ר, בראשית, פרשה כ'), דהיינו, שכותנות העור האירו את פנימיותו של האדה"ר.

מטעם זה המנהג להחלפת הבגדים בפורים ("תחפושת"), מבטא גם את עומק השינוי בלבושו של מרדכי היהודי מלבוש שק ללבוש מלכות, לפיכך שמחת פורים היא גם על אפשרות החזרה בתשובה, אשר היא מסוגלת להפוך את הגזירה הרעה לרווח והצלה ליהודים, כהחלפת בגדיו של מרדכי משק ואפר ללבוש מלכות. וכן מצאנו שגם הגלות עתידה לההפך לגאולה שלמה ולתשועת ישראל מצרותיהם לדורות עולם, בזכות כוחה המהפכני של התשובה אשר היא כהחלפת בגד מטונף בבגד חדש. לפיכך "רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר כאן: 'קול גדול ולא יסף', ונאמר להלן: (אסתר, ט') 'וזכרם לא יסוף מזרעם" (ירושלמי, מגילה, ז., פ"א, הלכה ה).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חמשת הציווים המפורטים בפרשת תצוה, אשר התורה הדגישה בהם את תפקידו האישי של משה רע"ה, נועדו ללמדנו כי דרגת קדושתם ונצחיותם של הציוויים הללו הם כדרגתו של משה רע"ה. כפי שמצאנו שבתרומת השמן למאור נאמר: "ואתה תצוה... ויקחו אליך", וגם במינוי הכהן הגדול נאמר: "ואתה הקרב אליך את אהרן", ואף בבגדי השרד נאמר: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", כמו כן גם במשיחת המשכן וכליו נאמר: "ואתה קח לך" ואף בקטורת נאמר: "קח לך סמים". לפיכך ציווי ה' לעם ישראל על תרומת השמן למאור, הכהונה, בגדי הכהונה, המשכן וכליו, ומזבח הקטורת, קיימים לדורות עולם, משום שגם בתוך כל אדם מעם ישראל מובנה מקדש מעט, אשר עליו להאיר אותו הן מבפנים באמצעות לימוד התורה בקדושה ובטהרה, והן מבחוץ ע"י שלמות הבגדים המעידים על רוחניותו. בנוסף לכך למדנו כי על הצדיקים שבחבורה מוטלת החובה להשפיע ממאור תורתם על סביבתם, בכדי לצרף ולהעלות את רשעי ישראל במדרגות הקדושה ולקרבם לה' יתברך אביהם שבשמים, ובזכות זאת גם יגדל ויתרחב מקום השראת השכינה בישראל, וגם תגדל מלכותו של ה' יתברך בעולם, וע"י זה ה' יחיש את גאולתנו. וכן מובא במדרש (ילק"ש, יעשיה, ס', תצט): "א"ר אחא: נמשלו ישראל לזית, שנאמר: 'זית רענן יפה פ

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה