מצות ברית מילה ופריעת המילה
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

מצות ברית מילה ופריעת המילה 

מאת   25/08/2010 |  נצפה 3045 פעמים

מצות ברית מילה ופריעת המילה

מבוא:

מצות ברית המילה מלמדת בעומקה כי האדם מראשית בריאתו נברא בלתי מושלם, ותפקידו בעוה"ז הוא לתקן ולהשלים את בריאתו בצלם אלהים. לפיכך התיקון הגופני הראשון שנאמר לאברהם אע"ה ולזרעו בפרשת "לך לך" הוא הסרת הערלה מאבר התאוה אשר גורם לביאת האדם לעולם הזה. כמו כן בני ישראל נצטוו בליל יציאתם ממצרים על מצות המילה בכדי לתקן את את הפגם הרוחני שלהם, כמובא במדרש: "מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם?, כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים: בדם פסח ובדם מילה" (מד"ר, שמות, פרשה יז). כלומר, קיומן של המצוות האלה הן אשר העבירו את בני ישראל ממעמדם הזמני של "עבדי פרעה" למצב הנצחי של "עבדי ה'", דהיינו, היציאה מעבדות פיזית של העוה"ז לחירות עולם רוחנית, מתבצעת באמצעות קיום המצוות אשר ראשיתם היא: במצות "ברית מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות" (הרמב"ם, ברכות, פ"ב, ג). בעת כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל נוספה לעם ישראל מצות פריעת המילה אשר היא משלימה את מצות ברית המילה, וכן אמרו חז"ל: "מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל". כלומר, מצות פריעת הערלה היא חותם הברית שה' יתברך נתן לעם ישראל, ע"מ לעשותם לעם סגולה. אות הברית הזאת החתומה בבשרם של עם ישראל מסמנת את ישראל כעבדי ה' בעוה"ז החל מהיום השמיני להולדתם ועד ליום מותם. כלומר, זכירת מציאותה התמידי של ברית המילה בגופו של כל אדם מישראל יוצרת קשר רוחני תמידי בין עם ישראל לבין קב"ה. לפיכך מצות ברית המילה פרט להיותה מצות עשה, יש בה גם ייחודיות המבטאת את המשכיות שרשרת הדורות מאז אברהם אבינו ע"ה, כשם שהנשים הצדקניות המוסרות את בנם הרך למילה בשמחה, הן מבטאות את שמירת שרשרת הדורות של הנשים הצדקניות אשר בזכותן נגאלו עם ישראל ממצרים. לפיכך במצות ברית המילה ובתוספת מצות הפריעה אשר היא מגבירה את כאבו וצעקתו של הנימול, נראה כי הורי התינוק והנוכחים באירוע שמחים למרות צערו של הרך הנולד, משום שעמוק בלב ישראל חקוק שבכי התינוק בברית המילה, הוא חותם הישרדותם וגאולתם מתוך בכיה. וכן מצאנו שאליהו הנביא זכור לטוב שנקרא גם בשם "מלאך הברית" (ילק"ש, בראשית, י"ג סימן ע"א) נצטוה להופיע בכל מקום שבו מתבצעת מצות ברית המילה ע"מ לסנגר על עם ישראל,  משום שבעת ביצוע מצות ברית המילה מתרומם ומתחדש הקשר הרוחני שבין עם ישראל לבין קב"ה, על כן שהותו של אליהו הנביא בכל מקום ובכל עת ביצוע מצות ברית המילה, מעלים את המחיצות שבין השמים לארץ. וכן מובא במדרש (תנחומא, תצוה, סימן א): "אמר רב נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, ומקבל עליו בשמחה", דהיינו, תכונת הנפש היהודית "לעשות רצון בוראו", מקנה לעם ישראל את תעצומות הנפש לקיים את מצות המילה בשמחה, הנובעת מתוך הכרתו בשלמות המעשה. מפאת חשיבותה הגדולה של מצות ברית המילה התורה קבעה שמועד קיום מצות ברית המילה הוא ביום השמיני להולדת בן ישראל, לא לפני כן ולא אחרי כן, שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, י"ב, ג'). לפיכך כשהיום השמיני חל בשבת מלין אף בשבת, דהיינו, קדושת השבת נדחית מפני המילה מפאת חשיבותה של מצות מילה ביום השמיני. וכן נאמר במשנה: "רבי יוסי אומר: גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה" (נדרים, פ"ג, משנה יא), ומובא בגמ': "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים, לב.). חשיבותה של מצות ברית המילה הן לפרט, והן לכלל ישראל ואף לעולם כולו, מבוארת להלן בהרחבה:

א.      מצות ברית המילה- ה' נתן לעם ישראל את האתגר להיות שותפים עמו במעשה בראשית.

ב.      ביצוע מצות ברית מילה בשמחה -  מתוך הרצון הפנימי של כל יהודי "לעשות רצון בוראו" במסירות נפש ובשמחה.

ג.       שידרוג מצות מילה – אברהם נצטווה על חיתוך הערלה ועם ישראל נצטוו על פריעת המילה.

ד.      עונשו של אליהו הנביא – לרומם ולחזק את הקשר הרוחני שבין עם ישראל לבין הקב"ה.

ה.      ברית מילה בשבת – שיירי ערלה (ציצין) שאינם מעכבים את המילה מותר לחתכם בשבת.

מצות המילה:

מצות מילה בראשיתה נועדה לתקן ולהשלים את אברהם אע"ה, כמובא במדרש (מד"ר, לך לך, פרשה מו, ד): "אמר רבי לוי: למטרונא (שרה נכרית) שאמר המלך עברי לפני!, עברה לפניו ונתכרכמו פניה, אמרה: תאמר שנמצא בי פסולת?, אמר לה המלך: אין בך פסולת אלא ציפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קימעא, העבירי אותו ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: אין בך פסולת אלא הערלה הזאת העבר אותה ובטל המום, 'התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך". כלומר, כל זמן שאברהם לא נימול שלמותו היתה חסרה כאותה מטרונא שאין בה מום מלבד ציפורן של אצבע קטנה. וכן נאמר במשנה (נדרים, פ"ג, משנה יא): "שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים... רבי אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה הערלה שנתגנו בה הרשעים, שנאמר: 'כי כל הגוים ערלים' (ירמיה, ט', כ"ה)... רבי אומר: גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר (בראשית, י"ז, א'): 'התהלך לפני והיה תמים".

התורה ציותה בכפילות על מצות ברית המילה ביום השמיני, דהיינו, גם בפרשת "לך לך" אשר נאמרה לאברהם אע"ה ששה דורות לפני יום קבלת התורה, וגם בפרשת "תזריע" אשר נאמרה לעם ישראל לאחר קבלת התורה במעמד סיני, משום שמצות ברית המילה מאפיינת ומייחדת את עם ישראל מכל העמים אשר מסביבו. לכאורה נראה כי ישנו קושי גדול במצוה זו משום שהקביעה שכל אדם מישראל נולד כשגופו חסר ומקולקל, ויש להסיר ממנו את הערלה בכדי שהוא יהיה ראוי לבוא בקהל ישראל אינה מובנת: האם יעלה על הדעת כי הבורא כאשר ברא את האדם "בצלם אלהים", יצר פגם וקלקול ביצירתו עד כדי כך שהאדם יצטרך לתקן את בריאת ה' במו ידיו?, ואכן שאלה עקרונית זו נשאלה כבר בויכוח דתי עתיק יומין בין ר' עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע, כמובא במדרש תנחומא (פרשת תזריע, סימן ה'): "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא:... אמר לו: למה אתם מולין?... אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו?, אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא עמו, והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו!?, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול?, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד: 'כל אמרת ה' צרופה" (תהילים, י"ח, ל"א). טענתו של הנציב הרומאי מבטאת את ההבדל שבין השקפת עולמם של אומות העולם לבין השקפת העולם של היהדות, לפי השקפת עולמם של אומות העולם: האדם והעולם נבראו מושלמים ותפקיד האדם הוא להנות מן העולם הזה. לעומת זאת השקפת העולם היהודית היא: כי ה' ברא את העולם חסר, וכחלק מתכנית אלהית עליונה ה' ברא את האדם "בצלם אלהים" ונתן בידיו את היכולת לתקן ולהשלים את העולם, דהיינו, ה' ברא באדם את השכל והתבונה האנושית, בכדי לתת לאדם אתגר לתקן ולהשלים באמצעותם את העולם הן בגשמיות והן ברוחניות, בכפוף למסגרת כללי התורה האלהית ומתוך בחירה חופשית הכוללת שכר ועונש. על כן לאומות העולם אין צורך בברית מילה, כי ע"פ השקפתם הם נבראו מושלמים כביכול, לעומת זאת עם ישראל מצווים לקיים בגופם את מצות ברית המילה אשר בה כל אדם מישראל מודיע: כי ה' בראו חסר וציווהו להשלים את עצמו. לפיכך מצות ברית המילה מקבעת בגופו של האדם מישראל את השקפת העולם היהודית, אשר לפיה: ה' נתן לאדם את האתגר להיות שותפו במעשה בראשית, ולתקן את העולם במלכות שדי למרות תוחלת חייו הקצרים.

ביצוע מצות ברית מילה בשמחה:

התורה אינה מצוה לעשות את יום ברית המילה ליום שמחה, אלא שהשמחה ביום קיום מצות ברית המילה, נובעת מתוך הרצון הפנימי של כל יהודי "לעשות רצון בוראו" במסירות נפש ובשמחה. וכן מובא במדרש (תנחומא, תצוה, סימן א): "קטן נמול לשמונה, מה טעם?, כשם שנמול יצחק אבינו. אמר רבי שמעון בר יוחאי: בא וראה, שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו, וכל כך למה?, אמר רב נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, ומקבל עליו בשמחה. אמר רבי חנינא: ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, מה שלא נצטוה, הוא שהכתוב אומר: 'ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך' (תהלים, ע"א, י"ד), ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום". דהיינו, תכונת נפש היהודי "לעשות רצון בוראו", מקנה לעם ישראל את תעצומות הנפש לקיים את מצות המילה בשמחה, משום שהיא נובעת מתוך עומק הכרתו בשלמות המעשה, לפיכך שמחת קיום מצות ברית המילה, בוקעת ועולה מתוך לבו של האב עד שהיא גורמת לו להוציא הוצאות, בכדי לעשות את יום מילת בנו ליום של שמחה. נמצאנו למדים משמירת קיומה של מצות המילה לאורך כל הדורות, כי בכל לב יהודי באשר הוא, נטוע הרצון הפנימי "לעשות רצון בוראו" במסירות נפש ובשמחה. אך בעת בואו של היהודי לקיים את כל יתר המצוות "השגרתיות" כביכול, יצה"ר ותאוות העוה"ז מסתירים ומרדימים את רצונו העמוק "לעשות רצון בוראו", לפיכך לעתים קיים הצורך לגלות ולהעיר את נפש היהודי, אף באמצעות מכות בית דין או עכו"ם ח"ו. וכן מובן מעומק הלכת הרמב"ם (גירושין, פ"ב, ה"כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכים אותו עד שיאמר רוצה אני... וכן אם הכהו עכו"ם ואמר לו: עשה מה שישראל אומרין  לך, ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש, הרי זה כשר... אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר: רוצה אני, כבר גרש לרצונו". כלומר, הרמב"ם פסק להלכה כי כי בכל לב יהודי באשר הוא, נטוע הרצון הפנימי לקיים את "כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו".

שידרוג מצות מילה:

בעת כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל נוספה לעם ישראל מצות פריעת המילה, אשר היא משלימה את מצות ברית המילה. כלומר, אברהם אע"ה נצטוה רק על חתיכת הערלה, ולעם ישראל נוספה מצות גילוי העטרה שהיא פריעת המילה אשר בה לא נצטוו בני קטורה, וכן אמרו חז"ל: "מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל". נמצאנו למדים כי בנוסף למצות ברית המילה שאברהם וזרעו נצטוו בטרם שבני ישראל הפכו להיות לעם ה', נוספה לעם ישראל מצות פריעת הערלה אשר היא חותם אות ברית מיוחד שה' יתברך נתן לעם ישראל, ע"מ לעשותו לעם סגולה. וכן "אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר (יהושע, ה', ב'): 'בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית" (יבמות, עא:), וביארו התוספות (שם, ד"ה לא ניתנה), שפריעת המילה היא הלכה למשה מסיני ויהושע הסמיך אותה לפסוק. וכן מצאנו שגם בימינו מצות הפריעה מבדילה את עם ישראל מדתות אחרות אשר אימצו לעצמם את ביצוע כריתת הערלה.

הרמב"ם ("מורה נבוכים", ח"ג, פרק מט) מציין שלשה נימוקים למצות ברית המילה: נימוק ראשון הוא: בכדי לרסן את מדת התאוה העתידית. נימוק שני הוא: בכדי שיהיה סימן גופני אחיד ליהודים ע"מ להבדילם מן הנכרים. נימוק שלישי הוא: בכדי לגרום לאהבה ועזרה המתפתחים בין בני אדם אשר לכולם אות אחד. כלומר, הרמב"ם מחלק את נימוקיו לשני סוגים: נימוק אישי, ושני נימוקים כלליים. הנימוק האישי מרמז על מצות מילת הערלה שנצטוו עליה כל פרט מזרעו של אברהם, ושני הנימוקים הכלליים של הרמב"ם מרמזים על מצות המילה והפריעה שכלל בני ישראל נצטוו על ביצועה דוקא בעת כניסתם לא"י בימי יהושע, משום שגם ארץ ישראל ניתנה לישראל ע"י יסורין, "דכתיב: 'כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך', וכתיב בתריה: 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה" (ברכות, ה.). לפיכך חז"ל אמרו: "אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסים לארץ, ואם לאו אין נכנסין" (מד"ר, בראשית, פרשה מו), על כן יהושע מל את בני ישראל לפני כניסתם לא"י (יהושע, ה', ב'-ט'). כלומר, בזכותה של מצות ברית המילה כל עם ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחרות, ובזכות מצות פריעת המילה עם ישראל נכנס להתישב בארץ ישראל, ואף בזכותן של מצוות המילה ופריעת המילה עם ישראל עתידים להגאל בגאולה השלמה, כמובא במדרש: "שני פעמים 'בדמיך חיי', אלא אמר הקב"ה: בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעית" (ילק"ש, יחזקאל, ט"ז, שנד).

נלענ"ד כי בעומקה של תוספת מצות הפריעה אשר ישומה החל מעת כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל ועד לעתיד לבוא, מונחת גם מטרה רוחנית נוספת אשר היא: להגביר את כאבו וצעקתו של הנימול, ע"מ לטבוע ברך הנולד, בהוריו ובעם ישראל את חותם הישרדותם, ואת סוד גאולתם מתוך בכיה, כפי שנאמר: 'יונתי בחגוי הסלע השמיעני את קולך' (שיה"ש, ב', י"ד), אותו קול ששמעתי במצרים" (מד"ר, שמות, פרשה כ"א). וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צג, יב): "ויתן את קולו בבכי', כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה, ל"א, ח'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". וכן "א"ר אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי', ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר: 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (ברכות, לב:). וכן מובא בזוהר (שמות, כ.): "צעקה שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה: הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב: 'צעק לבם אל אדני' (איכה, ב', י"ח). צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה לקב"ה יותר מתפלה ואנחה, דכתיב: 'כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו" (שמות, כ"ב, כ"ב). וכן הדבר נראה במוחשיות כאשר הורי התינוק והנוכחים באירוע ברית המילה שמחים למרות צערו של הרך הנולד, משום שעמוק בלב ישראל חקוק שבכי התינוק בברית המילה הוא חותם הישרדותם, וסוד גאולתם העתידית מתוך בכיה. על כן בזכות זעקת הבן הנימול, גם הבן הנימול ואף הוריו זוכים לברכה ולהצלה, ולו רק בזכות בכיו וצעקתו של הנימול אשר היא נובעת מאמונת הוריו בה' יתברך ובמצוותיו.

הגמ' מספרת (מועד קטן, כה:): "רבי חנין חתניה דבי נשיאה" לא היו לו בנים, רבי חנין בקש רחמים מה' וה' זיכהו לבן, ביום הולדת בנו מת רבי חנין וקראו לבנו חנן על שמו. כלומר, מידת הדין גזרה על רבי חנין מיתה אשר באה לידי ביטוי בכך שלא היו לו בנים, כמובא בגמ': "אריב"ל: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים, סד:), לפיכך מיד כשנולד בן לרבי חנין הוא כבר לא נחשב למת, ולכן מידת הדין פגעה בו. כלומר, הולדת הבן גורמת לאביו להחשב כחי הן בגשמיות והן ברוחניות.  

נמצאנו למדים כי כאשר האב והאם זוכים לקיים את מצוות ברית המילה והפריעה לבנם הרך, הרי זה כאילו שהם קיימו את מצות המילה בגוף שלהם, ובכך הם נעשים שותפים לקב"ה ביצירת הולד ובהשלמתו, ע"י סילוק הערלה ופריעת המילה, וכן נרמז בפסוק: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית, א', כ"ו), דהיינו, גם בלשון רבים וגם בלשון עשייה מתמדת. וכן אמרו חז"ל: "שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה, ואביו ואמו" (נידה, לא.). מטעם זה הגמ' הפליגה בשבחה של מצות ברית המילה באומרה: "גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקב"ה את עולמו" (נדרים, לא:). וכן מובא ב"יורה דעה" (שו"ע, יו"ד, רס, א): "מצוות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצוה זו משאר מצוות עשה". וכן מובא בהלכה (שו"ע, יו"ד, רס"ה, י): "נותנין את הערלה בחול ועפר", ע"מ להדגיש כי למרות חשיבותה של מצות ברית המילה, עם ישראל מקיימים אותה לשם שמים, מתוך צניעות וענוה. לפיכך יש להזדרז במצות ברית המילה, ולשתף בה לפחות עשרה גברים מעל גיל בר מצוה, בכדי שהם יחד עם אליהו הנביא יעידו עדות גדולה על האב אשר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ובכדי לאפשר לאב המאושר להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן (שו"ע, יו"ד, רסה, ו). בנוסף לכך על האב לקיים סעודת מצוה מיד לאחר הברית, ומצוה על עם ישראל להשתתף בה, וכן פסק הרמ"א (שו"ע, יו"ד, רסה, יב): "ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה, וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הרי הוא כמנודה לשמים".

עונשו של אליהו הנביא:

קיומה של מצות ברית המילה ע"י עם ישראל גורמת להמשך קיומו של כלל היקום, כמובא במשנה (נדרים, פ"ג, משנה יא): "גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". וכן מובא בזוהר הקדוש (בראשית, סו:): "תא חזי: כל זמנא דישראל נטרו קיימא קדישא, כדין עבדי קיומא לעילא ולתתא, וכד שבקי להאי ברית כדין לא אשתכח קיום לעילא ולתתא". לפיכך כשאליהו הנביא זכור לטוב אמר לה' יתברך: ''קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל'' (מלכים-א, י"ט, י'), אמר לו הקב''ה: "חייך" (זוהר, בראשית, רט:), בכל מקום שעם ישראל יעשו ברית מילה תלך לשם ותראה בעינך, ופיך שהעיד שעם ישראל עזב את מצות ברית המילה, הוא אשר יעיד לפני שעם ישראל מקיימים את מצות ברית המילה. כלומר, אליהו הנביא נענש משום שהוא קיטרג על עם ישראל שהם אינם מקיימים אף את מצות ברית המילה, לפיכך מתוך אהבת ה' את עם ישראל, ה' יתברך העניש את אליהו הנביא והכריחו לסנגר על עם ישראל לנצח, באמצעות חלוקתו למספר ניצוצות ובשליחתם לבקר בכל מקום שעם ישראל מבצעים את מצות ברית המילה, אפילו אם היא הדבר נעשה בעת ובעונה אחת במספר מקומות, ובזמן השליחות הזאת אליהו הנביא מפסיד כביכול את חידושי תורה הנאמרים ברקיע. נמצאנו למדים כי עונשו של אליהו הנביא הוא: לרומם ולחזק את הקשר הרוחני שבין עם ישראל לבין קב"ה, דוקא בעת קיומה של מצות ברית המילה אשר היא מצות יסוד הדת היהודית, ויסוד קיומו של העולם כולו.

מטעם זה אליהו הנביא זכור לטוב שנקרא גם בשם "מלאך הברית" (ילק"ש, בראשית, י"ג סימן ע"א) מופיע בכל ברית מילה, לפיכך חז"ל התקינו לעשות בטכס ברית המילה מושב כבוד למלאך הברית, שנאמר: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" (מלאכי, ג', א'). על כן בעת קיום מצות ברית המילה מזמינים את אליהו הנביא לשבת על כסאו המיועד. וכאשר עם ישראל הנוכחים בעת הברית מילה אומרים: "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב", רק אז אליהו הנביא מתישב על כסאו המיועד, ובאותה שעה שורה עת רצון על הבאים להשתתף בשמחת ברית המילה, משום שהבאים לטכס ברית המילה מוכיחים במעשה ובשמחת מצות ברית המילה, כי הם קשורים ודבקים תמיד בבריתו של ה' יתברך אשר היא טבועה בגופם ובנשמתם. וכן מצאנו "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר: 'למנצח על השמינית מזמור לדוד', על מילה שניתנה בשמיני" (מנחות, מג:). כלומר, אף זכירת מציאותה התמידי של המילה בגוף האדם יוצרת קשר רוחני תמידי בין עם ישראל לבין קב"ה. על כן בעת ביצוע מצות ברית המילה מתרומם ומתחדש הקשר הרוחני שבין עם ישראל לבין קב"ה, באמצעות שהותו של אליהו הנביא בכל מקום ובכל עת ביצוע מצות ברית המילה, וע"י כך נעלמות המחיצות שבין השמים לארץ, בבחינת "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" (ב"ב, עד.).

לפיכך זמן קיום מצות ברית מילה הוא עת רצון שבו ניתן לבקש ולקבל מאליהו הנביא זכור לטוב בקשות, כגון: חכמה, רפואה, כלכלה, זיווג הגון, וכד'. משום שלא בכל עת האדם זוכה לשהות במחיצת מלאך ה' כאליהו הנביא, ואף לא כל אדם נמצא בדרגת צדיקות המצדיקה שה' ישלח אליו מלאך מן השמים בכדי למלא אחר בקשותיו. על כן אליהו הנביא זכור לטוב שומע את בקשותיהם של עם ישראל בעת ברית המילה באופן ישיר, ולמרות שלמעשה אליהו הנביא בא רק בכדי להשתתף בברית המילה, בכל זאת אליהו הנביא זכור לטוב עולה בסערה השמיימה לאחר הברית, וממלא את בקשותיהם של עם ישראל, כשם שהמלאך רפאל שבא לרפאות את אברהם ובדרכו הלך להציל את לוט, ואף בדרכו להציל את לוט הוא הציל את כל העיר צוער. לפיכך חלק מעם ישראל נוהגים לבקש גם מן הסנדק שיברכם מיד לאחר ביצוע מצות ברית המילה, יען כי הסנדק הוא בבחינת צדיק משום שכל עוונותיו נמחלים עקב כך שהוא שימש כמזבח לנימול, והוא אף זכה לשבת בשכנות למלאך הברית אליהו הנביא זכור לטוב. כלומר, דרך צדיקות הסנדק מועברות הבקשות לאליהו הנביא כביכול, ואליהו הנביא נושא אותן עמו בעת עלותו בסערה השמיימה, לפיכך כגודל הבטחון והאמונה של המבקש כן הוא גודל הסיוע שהוא יקבל מן השמים.

מילה בשבת:

התורה ציותה בכפילות על מצות ברית המילה ביום השמיני, דהיינו, גם בפרשת "לך לך" וגם בפרשת בפרשת "תזריע", וזאת בכדי ללמדנו: שהשלמת הגוף באמצעות מצות ברית המילה ביום השמיני, דוחה אף את שבת (שבת, קל"א:) למרות חומרתה הרבה של מצות שמירת השבת, כאמור בפסיקת הרמב"ם (שבת, פ"ל, ט"ו): "מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות". התורה קבעה שמועד קיום מצות ברית המילה הוא ביום השמיני להולדת בן ישראל (אגב, מחקרים רפואיים בני זמננו מוכיחים כי ביום השמיני מגיעים חומרי הקרישה בדם האדם לשיא), לא לפני כן ולא אחרי כן, שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, י"ב, ג'). לפיכך כשהיום השמיני חל בשבת מלין אף בשבת, דהיינו, קדושת השבת נדחית מפני המילה מפאת חשיבותה של מצות מילה ביום השמיני. וכן נאמר במשנה: "רבי יוסי אומר: גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה" (נדרים, פ"ג, משנה יא), יתר על כן מובא בגמ': "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים, לב.), רמז לכך ניתן למצוא כאשר מפחיתים מתרי"ג המצוות את מצות ברית מילה, נותרות תרי"ב מצוות נוספות, ומלת "ברית" היא בגימטריא תרי"ב.

וכן מובא בהלכה בענין מצות מילה שחלה בשבת (שו"ע, או"ח, סימן של"א, סעיף ב'): "כל זמן שלא סילק ידו מן המילה, חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבים". כלומר, מותר לחתוך בשבת ציצין (רש"י-רצועות של בשר שנשארו מן הערלה) שאינם מעכבים כל זמן שהמוהל עסוק במילה, למרות האיסור לחזור ולחתוך את הציצין בשבת. הרש"י מבאר את הטעם לכך: "כל זמן שהוא עוסק בה', שלא סילק ידו, אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם, בין שאין מעכבין, חוזר וחותך, דכולא חדא מילתא היא. והרי ניתנה שבת לדחות אצלה" (רש"י-שבת, קלג:), דהיינו, אף חיתוך ציצין שאינם מעכבים את המילה הותר לעשות בשבת, משום שחיתוך הציצין נעשה כדי שהברית תהיה נקיה מציצין לצורך "הידור מצוה", כי "יפוי מילה מצוה היא" (רש"י-שבת, קלג:). מכאן ניתן להסיק: שכאשר הידור המצוה הוא חלק בלתי נפרד ממהות המצוה, הדבר ניתן להעשות אפילו בשבת קודש. בדומה לכך נפסקה ההלכה בדין הבורר בשבת: "ואם בירר בידו כדי לאכול לאלתר מותר. הגה: וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר", למרות שההלכה קובעת כי: "הבורר אוכל מתוך הפסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב" (שו"ע, או"ח, סימן שיט, א).

נלענ"ד כי מן הטעם של "הידור מצוה", ניתן גם לתרץ גם את הסתירה בהלכות הרמב"ם בענין מחלוקת התנאים בגמ' (ערכין, יא:): האם עיקר שירת הלויים במקדש היא בכלי או עיקר שירתם היא בפה?, מחד גיסא הרמב"ם פסק: "שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה" (כלי המקדש, פ"ג, ג'). מאידך גיסא, בענין הנפקא מינה להלכה "בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת" (סוכה, נ:), בענין זה הרמב"ם פסק: "חליל של קרבן עבודה היא, ודוחה את השבת" (כלי המקדש, פ"ג, ו'). א"כ נשאלת השאלה: הלא הרמב"ם פסק כי עיקר שירה בפה, לפיכך הרמב"ם היה צריך לפסוק גם שהניגון בחליל של קרבן אסור, משום שניגון בכלים הוא הידור מצוה שנועד "לבסומי קלא" (ערכין, יא:)?, אלא מכאן ניתן להסיק שאף הרמב"ם סובר, שכאשר הידור המצוה הוא חלק בלתי נפרד ממהות המצוה, הדבר ניתן להעשות אפילו בשבת קודש, כאמור לעיל בענין חיתוך ציצין שאינם מעכבים את המילה אשר חלה להיות ביום שבת קודש.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי עם ישראל המיועדים "לתקן עולם במלכות שדי", נצטוו בכפילות לתקן בתחילה את גופם, באמצעות מצות ברית מילה הגורמת לריסון מידת התאוה, לייחודיותם של עם ישראל, ולאהבת ישראל. כמו כן זכירת מציאותה התמידי של המילה בגוף האדם יוצרת קשר רוחני תמידי בין עם ישראל לבין קב"ה. על כן בעת ביצוע מצות ברית המילה מתרומם ומתחדש הקשר הרוחני שבין עם ישראל לבין קב"ה, באמצעות שהותו של אליהו הנביא בכל מקום ובכל עת ביצוע מצות ברית המילה, וע"י כך נעלמות המחיצות שבין השמים לארץ. וכן מצאנו שקיומה של מצות ברית המילה ע"י עם ישראל גורמת להמשך קיומו של כלל היקום, כמובא במשנה (נדרים, פ"ג, משנה יא): "גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". כלומר, קיומה של מצות ברית המילה מזכה הן את הפרט ואת הכלל מישראל והן את העולם כולו. לפיכך כלל עם ישראל לדורותיו הקפידו לשמר את חותם הישרדותם וגאולתם ע"י קיום מצות ברית המילה בהידור רב, משום שבזכות מצות ברית מילה ה' יתברך עתיד לגאול את עם ישראל כשם שהוא גאלם מגלות מצרים בזכותה. וכן מובא במדרש: "שני פעמים 'בדמיך חיי', אלא אמר הקב"ה: בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעית" (ילק"ש, יחזקאל, ט"ז, שנד), וכן נאמר במדרש: "אע"פ שאין לישראל מעשים טובים, הקב"ה גואלם בזכות המילה" (מדרש אגדת בראשית, פרק י"ז), ונאמר: "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם" (יחזקאל, ט"ז, ס').

יה"ר שה' יתברך ירפא את כל חולי עמו ישראל ויעטרם בחסד וברחמים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך"(שמות, ט"ו, כ"ו), "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו, כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" (תהילים, ק"ג, י"ג-י"ד), "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (ישעיה, נ"ד, י').

יה"ר שבזכות הדברים האלה אשר דרשתי מיד לאחר הכנסתו של נכדי רפאל בן ישי בן רפאל בן אשר, שזכיתי להיות סנדקו בערב שבת פרשת בשלח ביום י"ג שבט תשס"ז בבני ברק, תתקיים בו ברכת יעקב אע"ה: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" (בראשית, מ"ח, כ'), כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך ה' כאפרים וכמנשה", וישלח ה' את מלאכיו לשמור ולברך את בני ישי חגי שליט"א, ויזכהו לגדל את רפאל בנו לתורה, למעשים טובים, ולחופה, מתוך בריאות, אושר, ועושר רוחני וגשמי, וימלא הקב"ה את כל משאלות לב אוהביו לטובה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרבתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם" (ויקרא, כ"ו, ט').

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מחברם של הספרים: "מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע, "אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים, "אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל, "פרי מצמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע. "פרי החג" - הארות בנושאי החגים והמועדים של עם ישראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה