דיני ראיות - ראיות בכתב
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

דיני ראיות - ראיות בכתב 

מאת   18/03/2010 |  נצפה 14209 פעמים
ראיות בכתב (documentary evidence) מאת עו"ד יניר הראל

1.       דיון במונח ראיה בכתב מחייב את הגדרת התחום עליו מתפרש מונח זה. המונח "בכתב" הינו מושג רחב, אשר כולל בתוכו סוגים שונים של חפצים המהווים ראיות בכתב. יתר על כן משמעותו של המונח ראיה בכתב השתנתה לאחרונה עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות בדרכי האחסון וההעברה של מידע. ההגדרה הבסיסית של המונח "בכתב" מצויה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר קובעת בזו הלשון :

"בכתב" - לרבות בדפוס, בליתוגרפיה, במכונת-כתיבה, בצילום ובכל דרך אחרת של הצגת מילים או ספרות, או העתקתן, בצורה הנראית לעין".

וכן למען ההשוואה, ההגדרה כפי שנכתבה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981  :

"בכתב" - לרבות בכל דרך אחרת של הצגת אותיות, ספרות או סימנים בצורה הנראית לעין או הניתנת לפיענוח חזותי"

לדעתנו ההגדרה הקולעת ביותר מצויה דווקא בחקיקה האנגלית במסגרת ה  Civil Evidence Act 1995, אשר קובע :

“document means anything in which information of any description is recorded and copy, in relation to a document, means anything onto which information recorded in the document has been copied, by whatever means and whether directly or indirectly.”

בהתחשב בהגדרות אשר נסקרו דלעיל, נראה שניתן לקבוע כי יחשב כראיה בכתב כל  אמצעי אמין אשר מאפשר שמירת מדויקת של מידע, בין אם המדובר בנייר, אבן, מתכת או מכשיר המאפשר שמירת מידע, דוגמת : תוכניות הנדסיות, מפות, צילומים, קלטות, דיסקטים, ציורים וכיוצ"ב.

2.       Murphy, עמ' 536, מציין בסוגיית המכשירים אשר נכללים בתחום המונח ראיה בכתב:

“The courts have been disposed to recognize successive technological developments in the storage and reproduction of information, by treating as documents for most purposes anything which is the functional equivalent of the traditional paper document”.

 הגיון הדברים ברור, הכללים הנוגעים לראיה בכתב אינם נוגעים רק למידע הנשמר על נייר. כללים אלו מכוונים לכל מידע אשר נשמר באמצעות חפצים ולענין זה אין הבדל בין נייר לבין אמצעי אחר לשמירת מידע, כגון מדיה מגנטית. סוגיה נפרדת הינה אמינות האמצעי באמצעותו נשמר המידע. שאלת האמינות נבחנת ביחס לכל חפץ כשלעצמו, בהתאם לאמינות "שיטת" שמירת המידע והדרך בה אוחסן האמצעי. פגמים בשיטת שמירת המידע חובה להוכיח באמצעות עדות מומחה.

3.       עד כאן ביחס לתחום המונח ראיה בכתב. ראיה בכתב מקבלת משמעות תלוית הקשר, בהתאם למטרה העומדת מאחורי הגשתה בהליך. ראיה בכתב יכולה להיות מוגשת במטרה להוכיח שלושה מישורים נפרדים של הראיה :

(3.1.)         את עצם קיומה (original evidence).

(3.2.)         את מהותה החפצית - מקוריות (real evidence).

(3.3.)         את אמיתות תוכנה (statements of facts).

 הוכחת עצם קיומה של ראיה בכתב מחייבת רק את הגשתה באמצעות עד מגיש. הוכחת מהותה החפצית מחייבת גם את הוכחת המקוריות (אותנטיות) של הראיה. שימוש בראיה בכתב להוכחת אמיתות תוכנה מתאפשר רק על ידי הגשתה באמצעות אחד החריגים לעדות שמועה או הבאתו של עורך המסמך לעדות על הצהרותיו (אם עורך המסמך יכול להעיד ממקור ראשון על העובדות - אין המדובר בעדות שמועה). בכל המקרים תנאי מקדמי הינו הגשת הראיה לביהמ"ש באמצעות עד מגיש וזאת לצורך הוכחת עצם קיומו של החפץ. בענין ע"פ 347/88 דמיאניוק נ. מ.י פ"ד מז (4) 221, 297, הובא סיכום ההלכה לענין קבילותו של מסמך :

"כשעוסקים אנו בקבילות מסמך כראיה, עלינו להבחין בין שלושה מישורים : הקבילות החפצית (הפורמאלית) של המסמך, אותנטיות המסמך, והקבילות המהותית של תוכנו.

המישור הראשון, שהוא מישור הקבילות החפצית, עניינו הוכחת עצם קיומו של המסמך, בדרך של הגשתו לבית המשפט. בכך מובא לידיעת בית המשפט דבר קיומו המסמך כחפץ ...כשהגשת המסמך לא באה רק להוכיח את דבר קיומו כחפץ, כי אז עוברים אנו למישור השני, הוא מישור האותנטיות של המסמך. דהינו, להוכחה כי המסמך אכן נערך כפי שהוא החזה על פניו. הדרך הרגילה להוכחת האותנטיות היא העדת "עד אימות", כגון עורך המסמך עצמו, אחר שהיה עד לעריכתו, או באמצעות מומחה פורנזי ... המישור השלישי הוא מישור תוכנו של המסמך, או מישור הקבילות המהותית, המותנה בכך שהתקיימו תחילה שני המישורים הראשונים שדובר בהם. כאן השאלה היא האם וכיצד יש בידי בית המשפט לראות את המסמך, כראיה לתוכנו, שהרי תוכנו של המסמך, כשלעצמו, הינו בגדר עדות שמיעה."

4.       הצהרות בדבר עובדות במסגרת ראיה בכתב, מהוות עדות שמועה פסולה. מכאן כי תוכנה של ראיה בכתב אינו קביל כראיה, אלא אם הראיה נופלת באחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמועה. המונח "עדות שמועה" ביחס לראיה בכתב עלול להטעות וראוי להבהיר ענין זה. תוכנה של ראיה בכתב אינו עדות מקורית אלא דיווח באמצעות כתב בנוגע לעובדות. דיווח מעין זה הינו בהכרח עדות שמועה וזאת מאחר שאין המדובר בעד המעיד על עובדות אשר נקלטו בחושיו, אלא בחפץ שנרשמו בו עובדות אשר נקלטו בידי אחר. עובדות אשר אינן נמסרות ע"י המקור שקלט אותן, מהוות עדות שמועה. מכאן הכלל כי הגשת מסמך כראיה לאמיתות תוכנו, אפשרית רק על ידי הכשרת עדות השמועה הטמונה במסמך באמצעות אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמועה. נחזור ונדגיש כי אם כי אם עורך המסמך יכול להעיד על העובדות ממקור ראשון (קרי כי קלט אותן בחושיו) - אין המדובר בעדות שמועה.

5.       ראיה בכתב המוגשת לצורך הוכחת מהותה החפצית אינה מהווה עדות שמועה פסולה. מטרת ההגשה  הינה הוכחת עצם קיומו של התוכן ולא הוכחת אמיתותו העובדתית. מקרה מובהק הינו חוזה בין צדדים המוגש כראיה לתוכן ההסכמה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה. הראיה במקרה זה הינה סעיפי החוזה. ראיה מעין זו הינה ראיה ישירה, מאחר שמטרת ההוכחה מושגת מעצם קיומו של תוכן החוזה ולא מהוכחת עובדות המוזכרות בחוזה.

6.        הגשתה של ראיה בכתב באמצעות עד מגיש מוכיחה את קיומה בפני ביהמ"ש, אך אינה מספקת כדי לשכנע את ביהמ"ש בנוגע לאותנטיות המסמך. בענין  ת"פ 3027/92 מ.י נ. רומילה, דינים שלום כרך  ד, 229, נקבע :

"גם אם "עברו" המסמכים ת10/ ו-ת11/ את המישור הראייתי הראשון, היינו, הוכח עצם קיומם בדרך הגשתם לבית המשפט על ידי העד רוברט דוייטש שחתם עליהם (על המקור - ג'נ'), נותר ספק במישור הראייתי השני: האם המסמכים הללו נערכו כפי שהם נחזים על פניהם, האם הם אותנטיים; זאת משום שבכל הסעיפים שבמסמך ת11/, וגם במסמך ת10/, שבהם רשום שמו של הנאשם, הרי שבניגוד לעדותו של העד דוייטש, לא נרשם שם מספר תעודת הזהות של הנאשם. העד דוייטש גם אישר, שהמסמכים ת10/ ו-ת11/, הם העתק של מה שנשאר בחנות, ומתשובתו זו, במענה לשאלה שנשאל, הסתבר, שהם אינם העתק שלהרשימה המקורית שהוא עורך באופן רץ בסמוך לכל מכירה, שלא כמסתבר מעדותו בתחילה."

7.       מהדברים האמורים עד כאן, עולה כי בעל דין המגיש ראיה בכתב חייב להנחות עצמו בהתאם למטרת ההגשה :

(7.1.)         אם ראיה בכתב מוגשת לצורך הוכחת עצם קיומה - ניתן להגיש את הראיה רק באמצעות עד מגיש.

(7.2.)         אם ראיה בכתב מוגשת כראיה מקורית - יש להגיש את הראיה באמצעות עד מגיש ולהוכיח את האותנטיות של הראיה. אותנטיות מוכיחים באמצעות עורך הראיה או אדם אשר השתתף בעריכתה או מסוגל למסור פרטים המאמתים את מקוריות הראיה.

(7.3.)         אם ראיה בכתב מוגשת לצורך הוכחת אמיתות תוכנה - יש להגיש את הראיה באמצעות עד מגיש, להוכיח את האותנטיות של הראיה ולהצביע על החריג לכלל הפוסל עדות שמועה, אשר מאפשר את הגשת הראיה

8.       סיווג בפני עצמו הינן ראיות טכנולוגיות אשר מהוות למעשה עדות מקור. ראיות כגון סרטים, צילומים וסרטי וידאו הינן בהתאם לדיני הראיות עדות שמועה, שכן מכילות מידע עובדתי אשר ניתן מחוץ לביהמ"ש. הצהרות מעין אלו, אם אינן של בעל דין בהליך, מהוות עדות שמועה פסולה. למרות זאת לדעתנו ראיות אלו ראוי כי יתקבלו כעדות מקור (original evidence) בכפוף לכללים ביחס לתקינות ההקלטה. סרט וידאו אשר הוכח כי לא נעשתה בו עריכה פסולה, הינו שווה ערך לעדות בפני ביהמ"ש ואין להבנתנו הצדקה מהותית לפסילתה של ראיה מעין זו. הלכה ולמעשה אין כיום חולק בבתי המשפט כי ראיות כגון סרטים, צילומים וסרטי וידאו ניתן להגיש כראי מקורית ובלבד שהוכח כי לא שובשו.

עו"ד יניר הראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה