מעבדות לחירות: על חופש בחירה, אחריות ובדידות
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

מעבדות לחירות: על חופש בחירה, אחריות ובדידות 

מאת   05/09/2005 |  נצפה 10274 פעמים
פתיח לשער:

לכבוד חג החירות מזכיר לנו ד"ר גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט ומרצה לפסיכולוגיה, את האחריות הכבדה המתלווה לחירות לעומת הביטחון הקיים במסגרות מגבילות. בצד הפסיכואנליזה, המדגישה את העבר כמעצב את ההווה והעתיד של האדם, קיימת גם גישה אחרת, לפיה העתיד הוא זה שמשפיע על קיומנו בהווה. גם זיכרונות העבר שלנו מושפעים מהאופן שבו אנו רוצים לראות את עצמנו בעתיד. אדם שמטרתו בחיים היא להיות עצמאי ככל האפשר, למשל, יזכור בעיקר חוויות ילדות שבהן הוא נאלץ להיאבק על עצמאותו.


--------------------------------------------------------------------------------


חג הפסח, הנחגג בימים אלה, מבטא את היציאה מעבדות לחירות. הקונוטציה הראשונה של המילה "חירות" היא של שחרור מכבלים, של חופש חסר גבולות שאין לו מחיר. זה נכון, אולי, כשמדובר בילדים שיוצאים לחופש הגדול. רק במחשבה שנייה, אולי, נגלה שהחופש כרוך בנטילת אחריות ולעיתים דווקא ה"עבדות" משחררת אותנו מאחריות והופכת את החיים קלים הרבה יותר, גם אם הם נחווים כקשים. נשים לא מעטות, הפונות לעיתים קרובות לפורום פסיכותרפיה (המנוהל ע"י הכותב באתר דוקטורס www.doctors.co.il ), שוקלות גירושין, אך כשהדברים מתקרבים למימוש, הן נזכרות בנוחות שמאפשרים החיים לצד הבעל הבלתי-נסבל. החופש, כך נראה, מפחיד אותם. מטופלים לא מעטים פונים לפורום, כשהם מרגישים לכודים דווקא בקשר טיפולי, שהם חווים כבלתי-יעיל, ועם זאת חוששים מאוד לעזבו, קרי: לצאת לחופשי, או, פחד שיותר מובן, לצאת לעצמאות.

על רקע האכזבה מהגישה הפסיכואנליטית, מצד אחד, והגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית, מצד שני, צמחה הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית, הרואה את האדם כיצור חופשי לחלוטין, שיכול לבחור לעצמו כל דרך חיים שיחפוץ בה. האדם, כותב מדרד בוס, מאבות הגישה, קיים כאוסף עצום של אפשרויות לגילוי העולם ולהתייחסות אליו. משימתו העיקרית היא להישאר פתוח לכל האפשרויות הללו ולא לצמצם עצמו למה שהוא חושב שהחברה מצפה ממנו. "מה יגידו?" הוא אכן מוטו, המלווה מטופלים רבים, בעיקר מטופלים קונפורמיים הסובלים מרמה זו או אחרת של דיכאון, עבדים של החברה המגנה עליהם ועם זאת, מגבילה את חירותם. חלק ממטופלי הדיכאוניים נשלטים ע"י צווי החברה במידה כזו שהם מתקשים לזהות את רצונותיהם שלהם

בראייה ראשונה, הטענה של הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית נראית דמיונית ומופרכת מיסודה. כיצד אפשר לטעון שלאדם יש חופש מוחלט להיות כל מה שהוא רוצה? אולי גל העלייה מחבר המדינות ממחיש יותר מכול את העובדה שיש לא מעטים הנאלצים לעסוק בעבודות הרחוקות מאוד מלהגשים את כישוריהם. מדי מסביר, שלא לכך התכוונה הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית. הכוונה היא שהאדם טועה כאשר הוא חש שאין לו אפשרות בחירה מאחר שהאפשרויות כולן מוגדרות מראש. הגישה הפסיכואנליטית, למשל, היא גישה דטרמיניסטית מאוד, הרואה את חייו של האדם בהווה כמוכתבים במידה רבה ע"י עברו, כאשר השינויים האפשריים בטיפול פסיכולוגי הם איטיים והדרגתיים מאוד. הגישה האקסיסטנציאליסטית מאפשרת חופש בחירה גדול הרבה יותר, חופש שבצידו אחריות רבה: האדם חייב ליצור מתוכו, לגלות את אפשרויותיו, ולא לבחור מתוך אפשרויות נתונות. האישה הלכודה בחיי נישואין אומללים ושוקלת גירושין, או המטופל המרגיש לכוד בתוך קשר טיפולי חסר תועלת להרגשתו, מקריבים את חופש הבחירה שלהם למען תחושת הביטחון. כלא הוא אכן מקום נורא, אך גם מאוד בטוח, מאוד ודאי, מקום שאף פעם לא נישאר בו לבד - אותו לבד מפחיד המשאיר אנשים כה רבים במסגרות חיים מגבילות. לאדם הלכוד בקשר כזה נדמה שהוא רואה את כל האפשרויות הקיימות ומחליט מתוך חוסר ברירה, אך חוסר ברירה זה הוא מדומה, לדעת בוס, מכיוון שתמיד קיימת האפשרות להמציא משהו חדש, או להעניק משמעות חדשה למשהו קיים.

ויקטור פרנקל, פסיכולוג שאיבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה, עסק רבות במשמעות החיים של אלה שהצליחו לשרוד את זוועות השואה לעומת אלה שלא שרדו אותה. הוא פיתח גישה טיפולית, לוגותרפיה, שלפיה גם אם אדם נמצא בנסיבות חיים מגבילות מאוד, הוא יכול להקנות לחייו משמעות חדשה. פרנקל יוצא נגד הגישה הפסיכואנליטית, המעודדת את המטופל להסתכל כל הזמן לתוך עצמו ולבחון את מניעיו, ודוחף את המטופל להסתכל החוצה, אל האפשרויות הגלומות במציאות הסובבת אותו. אחת המטופלות הדיכאוניות שלו נהגה להאשים את אמה במצבה, אולי על רקע הטיפול הפסיכואנליטי שעברה. פרנקל מנע ממנה את הנבירה בעצמה בכך שחייב אותה להיות חונכת בהתנדבות של נערה דיכאונית, שגם היא סובלת מיחסים קשים (אך בטוחים) עם אמה. כך נשארה המטופלת מחוברת אל קשייה, אך במקום לעסוק בעצמה (תכונה המאפיינת רבים מהסובלים ממצוקה נפשית), היא עסקה בזולת ודיכאונה הוקל.

חופש הבחירה, לפי הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית, אמנם מוחלט, אך עם זאת הוא קיים בתוך מסגרת נתונה, הקרויה "קרקע הקיום", העולם הספציפי שלתוכו האדם נזרק. מתוך קרקע זו יכול האדם לצמוח לכיוונים שונים, אך הוא חייב להישאר מודע לקרקע שמתוכה צמח. כך, למשל, חלק מקרקע הקיום של אדם היא עובדת היוולדו גבר ולא אישה. עובדה זו קובעת חלק מאפשרויות הקיום שלו. אפשרויות הקיום הן אין סופיות, אך הן קיימות בתוך תחום מוגדר. ככל שהאדם ינסה להתנגד לקרקע הקיום שלו, כמו למשל גבר שינסה לחיות כאישה, כך הוא ימצא עצמו מוגבל יותר ע"י הדבר שממנו הוא מנסה לברוח. חופש הבחירה האמיתי, אומר בינסוונגר (גם הוא מאבות הגישה), קיים מתוך קבלה של המגבלות המציאותיות.

חופש בלתי-מוגבל משמעותו גם אחריות בלתי-מוגבלת. האדם החופשי אינו יכול להטיל את האחריות לגורלו על אף אדם אחר. כל בחירה שהוא עושה היא בחירה שלו בלבד. זוהי אחריות כבדה, ולעיתים קרובות האדם מנסה להימלט ממנה ולהפקיד את גורלו בידי כוחות אחרים. מכורים לסמים, לאלכוהול או להימורים, למשל, תופסים את עצמם כנשלטים ע"י כוח חיצוני. כך גם האדם הדיכאוני, עליו כותב מדרד בוס: "המטופל הדיכאוני נכשל בנטילת אחריות לכל האפשרויות של התייחסות לעולם, המהוות למעשה את העצמי האמיתי שלו. כתוצאה מכך אין לקיומו מעמד עצמאי, והוא נופל טרף לדרישות, לרצונות ולציפיות של אחרים. מטופלים כאלה מנסים להתאים את עצמם לציפיות הזולת ככל האפשר, וזאת כדי לא להפסיד את ההגנה והאהבה של סביבתם. אבל ככל שהם מרשים לאחרים לשלוט בתחושותיהם, בפעולותיהם ובתפיסותיהם, כך הם נעשים יותר ויותר בעלי חוב בנוגע למשימתם העיקרים בחיים, שהיא לייחד לעצמם ולבצע, באופן אחראי ועצמאי, את כל האפשרויות האותנטיות שלהם להתייחס למה שהם פוגשים בדרכם. מכאן נובעים רגשות האשמה הנוראים של המטופל הדיכאוני. האשמותיו העצמיות הבלתי פוסקות מקורן באשמה קיומית. חריפות הסימפטומים שלו משתנה בהתאם לדרגת כישלונו להתקיים בפתיחות לעולם."




אם הפסיכואנליזה מדגישה את העבר כמעצב את ההווה והעתיד של האדם, קיימת גם גישה אחרת, לפיה העתיד הוא זה שמשפיע על קיומנו בהווה. כך, למשל, נתפוס ונעריך בני אדם שונים בצורה שונה, בהתאם לתפקיד שנרצה שהם ימלאו בחיינו. גם זיכרונות העבר שלנו מושפעים מהאופן שבו אנו רוצים לראות את עצמנו בעתיד. אדם שמטרתו בחיים היא להיות עצמאי ככל האפשר, למשל, יזכור בעיקר חוויות ילדות שבהן הוא נאלץ להיאבק על עצמאותו.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ובתכנית ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל-אביב-יפו.

שאלון דיכאון מקוון באתר הבית של ד"ר רובינשטיין.

כתובת אתר הבית : http://giditherapy.co.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה