ראה - גודל הצדקה כעומק האמונה
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

ראה - גודל הצדקה כעומק האמונה 

מאת   04/10/2006 |  נצפה 2460 פעמים
בס"ד כ"ה אב התשס"ו
ראה - גודל הצדקה כעומק האמונה
מבוא:
פרשת ראה עוסקת בזכות הבחירה החופשית שניתנה לישראל, פרשה זו נאמרה לאחר ההקדמה הארוכה שנפתחה בפרשת דברים, אשר כללה בתוכה דברי אמונה ומוסר נשגבים וכוללים, שנאמרו מפי משה. כגון: קבלת עול שמים ועול מצוות. בפרשת ראה מגיע משה אל התכלית התורה, ומזהיר את ישראל, להפיק לקחים ממאורעות העתיד ולבחור בדרך הטובה, באומרו: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'" (דברים, י"א, כ"ו-כז). דהיינו, עצם השמיעה לדבר ה' היא הברכה, וכן מצאנו שהברכות הגשמיות והקללות אינן נזכרות בפרשת ראה אלא בפרשת כי תבוא. מטעם זה בפרשת ראה משה רע"ה מבאר לישראל נ"ה מצוות מתוך תרי"ג מצוות התורה. כאשר במרכזם מצות הצדקה. פרשת ראה חלה תמיד או בר"ח אלול או בשבת שלפני ר"ח אלול, משום שסגולת מצות הצדקה היא הצלה ממות, וכן הפטרת פרשת ראה היא: "עניה סערה לא נחמה" (ישעיה, נ"ד, י"א). השילוב של בחירת הטוב האלוהי, מצות הצדקה, וראית העתיד, בא לידי ביטוי בפרשת ראה ובהפטרת עניה סוערה, כמבואר להלן:
א. ראית הברכה והקללה - ראית העבר מובילה להתחזקות ולבחירה בברכה.
ב. ברכה וקללה במצות הצדקה - ההתעלמות גורמת לקללה, וריבוי בנתינת צדקה גורמת ברכה.
ג. תכלית מתן הצדקה - חיזוק נפש ומתן ביטוי לאמונה בקב"ה.
ד. תכלית מצות המעשר - חיבור אנשי האדמה לאנשי הרוח ולשולי החברה.
ה. עניה סוערה - הנביא ממשיל את ישראל לאשה עניה, ומבטיחה כל כלי יוצר עליך לא יצלח.
ראית הברכה והקללה:
פרשת ראה נפתחת במילת ראיה מוחשית הנוגעת לראיה רוחנית. שנאמר: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'...והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' (דברים, י"א, כ"ו-כח). לכאורה ניתן לשאול כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים, אשר אינם ניתנים לראית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו". לשאלות אלה משיב המדרש (סיפרי, פר' ראה פיסקא נג): "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר? לפי שנאמר: החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דברים ל', י"ט ). שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, נלך באיזו מהם שנרצה. ת"ל ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל', י"ט ). משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופה קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים, וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לדחות באחרונה. שנאמר: כי לא תהיה אחרית לרע (משלי, כ"ד, כ')". כלומר, משה רע"ה אמר לישראל "ראה", הרי ראיתם את מעשי אבותיכם, כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש להכניסם לארץ, כיון שקלקלו מעשיהם טילטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם. לפיכך ראו במעשיהם של הראשונים, והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שח"ו לא יחטאו כאבותם, ויכנסו לארץ. "משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מכולם (סיפרא, פר' אחאי מות, פר' א)". מטעם זה נקט משה לשון החלטית, כשאמר להם: "את הברכה אשר תשמעו". דהיינו, חייבים אתם לשמוע. אולם כשאמר להם על הקללה, השתמש משה בלשון ספק: "והקללה אם לא תשמעו". דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו מעשיכם ותנהגו בניגוד לראית תוצאות העבר, כדרך שקלקלו אבותיכם ונענשו. מטעם זה נקראת פרשת ראה לפני חודש אלול, אשר הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז אפשר לפגוש את המלך בנקל. כי בחודש אלול השכינה שורה בתוך עם ישראל, לאחר שנחרב הבית בט' באב, והשכינה יצאה לגלות.
ברכה וקללה במצות הצדקה:
מובא בגמ': "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים (כתובות, סח.). כלומר, בפרשת ראה הפסוק מכנה את הנמנע מלתת הלואה "בליעל", כדרך שכינתה התורה את אנשי עיר הנידחת "בני בליעל". מכאן למדנו, איזה רמה מוסרית ה' תובע מישראל, עד כדי כך שהתורה מכנה את המעלים עניו מן הצדקה בשם "בליעל", ומשווה אותו לעובד כוכבים, עם כל העונשים המשתמעים מכך. לעומת זאת התורה מצוה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י'). ופירש הרש"י: "נתון תתן לו, אפילו מאה פעמים". וכן פירש הרמב"ם (אבות, ג', ט"ו): "והכל לפי המעשה...שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשים". כלומר, טוב יותר שהעשיר יחלק מאה דינר למאה עניים, מאשר לתת לעני אחד מאה דינר. משום שבשעת נתינת הצדקה יצה"ר מקשה את לב הנותן, באומרו: "למה לך לחסר ממונך שכל כך עמלת בו"? לפיכך הזהירה התורה "ולא ירע לבבך בתתך לו". דהיינו, ריבוי הנתינות גורמת לאדם להתגבר על יצרו, ובכך נתינתו נעשית בשמחה ובטוב לבב, משום שיצה"ר מתייאש ממנו. וכן מצאנו בגמ': א"ר אלעזר: גדול המעשה (אוסף התרומות) יותר מן העושה (נותן התרומה)" (ב"ב, ט.). משום שיצר הרע נטפל לאוסף התרומות, כדי להכשילו במלאכתו, בכדי שעל ידי זה ימנע מנדיבי ישראל לתת צדקה. דהיינו, במקום שיצה"ר יכתת רגליו למלחמה בכל פתחי הנדיבים, די לו להלחם באוסף התרומות לבדו. על כן שכרו של אוסף התרומות (המעשה) גדול יותר מן התורם (העושה), משום שלפום צערא אגרא.
ודע, שנלענ"ד כי המנהג ליתן הוראת קבע בבנק לצורך צדקה, אינו ראוי משום שאין הנותן בצורה זו חווה את התהליך הנפשי ושיברון היצר, הנגרם על ידי מצות "נתון תתן לו...פתח תפתח את ידיך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך". וכן "אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא.). כמו כן אין הנותן הוראת קבע יודע אל נכון שמא התעשר אותו המוטב, או שמא ישנם עניים מרודים הנצרכים יותר לצדקה, ויש פעמים שאין ידוע לו בודאות לאן הלכו כספי תרומותיו, ובנוסף לכך, העמלות המשולמות לבנק בגין הוראת הקבע מקזזות מן הצדקה, וממנות את המלווי בריבית. על כן הזהיר במצות הצדקה ראוי לו שיכתת את רגליו ויחלק מאה דינר למאה עניים כנ"ל. וכן הוא הדבר בכל מצוה, שראשיתה צער, אך בעשיתה ואחריה - עונג. לעומת זאת בעשית החטא הדבר הוא הפוך, ראשיתו - עונג ואחריתו - צער ומכאוב לב.
תכלית מצות הצדקה:
תכלית מצות הצדקה היא חיזוק נפש ומתן ביטוי לאמונה בקב"ה, לפיכך גודל הצדקה הוא כעומק הבטחון בה'. על כן "אמר מר זוטרא: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה" (גיטין ז:). משל למה הדבר דומה: לעני מרוד בשם ראובן, אשר דרכו לא צלחה במסחר ולא מצאה ידו פרנסה. לפיכך היה ראובן פושט יד, אשר בנפשו יביא לחמו. פעם אחד פגש בעשיר גדול בשם אליהו, הושיט את ידו אליו בבכיה, ואמר לו: אין בביתי אפילו פת לחם, אנא, פרנסני נא מאשר חננך ה'. נכמרו רחמיו של אליהו העשיר, ואמר לראובן העני: אתן לך חנות במתנה, אקנה לך סחורה, ואפנה אליך קונים, כדי שתתעשר ולא תצטרך לבריות. ובלבד שתהא ידך פתוחה לעניים. שמח ראובן העני והסכים מיד. באותה שעה, הלביש אליהו את ראובן בחליפה יקרה, נתן לו ולבני ביתו כסף למאכל ולמשתה ברווח, וכן נתן לראובן העני חנות מסחר במרכז העיר, ומלא את חנותו בסחורה הנדרשת, והפנה אליו לקוחות רבים. לאחר כמה שנים העשיר ראובן ונהיה לעשיר הכי גדול באותה המדינה. לעומת זאת אליהו עבר לארץ אחרת לגור שם. פעם אחת רצה בנו של אליהו לצאת לארצו של ראובן שהתעשר. אמר לו אביו: בני, בבואך לארצו של ראובן הצג את עצמך כבנו העני של אליהו, ובקש מראובן העשיר הגדול צדקה. הגיע בנו של אליהו לארמונו של ראובן, ובקש ממנו צדקה כפי שהבטיח לאביו לעשות. אך ראובן התעלם מפנייתו, וכפר בטובה שהרעיף עליו אליהו, והפנה את בנו לקופת הצדקה של בית הכנסת. כשחזר בנו של אליהו לבית אביו וסיפר לו את המעשה, כעס אליהו על ראובן, אשר שכח את כל הטובה אשר עשה עמו, ולא עמד בהבטחתו. הנמשל הוא לאדם שנולד ערום ועריה וחסר כל, והקב"ה ברוב חסדו מעמידו על רגליו, מלבישו, נותן לו פרנסה ועושר, ובלבד שלא יקפוץ את ידיו מן הצדקה. לפיכך כאשר האדם המעלים עיניו מן הצדקה, הקב"ה כועס עליו ומחשיבו כאילו היה עובד עבודת כוכבים.
ודע, שבבוא האדם ליתן צדקה צריך הוא לשמוח בליבו, כאילו קנה שרשרת זהב משובצת יהלומים במחיר פרוטה. לפי שהצדקה מצילה ממות בעוה"ז, ומזכה את האדם לחיי העוה"ב. וכן אמרו חז"ל: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור" (פסחים, ח.). דהיינו, משום שנותן הצדקה מתוך אמונה ובטחון בה' ובדברי חז"ל, ואינו מתחרט על הצדקה שעשה אם לא תבוא לו אותה הטובה שבקש, הרי הוא מקיים את מצות הצדקה לשם שמים. לפיכך מצות הצדקה מעלה אותו לדרגת "צדיק גמור".
תכלית מצות המעשר:
בהמשך פרשת ראה התורה מצוה גם על מצות המעשר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים, י"ד, כ"ב). התורה מצוה על האיכר לתת לכהנים תרומה ומעשר ללויים, על ידי זה זוכה האיכר להידבק לאנשי הקודש, עובדי המקדש ושומריו, ומקבל מהם את ברכתם הרוחנית להצלחתו. בכך משתלבים אנשי האדמה והגשמיות עם אנשי הרוח. בנוסף לכך מצוה התורה על האיכר לתת גם מעשר עני. דהיינו, בנוסף להתחברות לקדושה העליונה, מצווה האיכר להתחבר לרבדים החלשים בחברה: העני, הגר, היתום והאלמנה כדי להאכילם ולהשביעם. כלומר, תכלית מצות המעשר היא האמונה שהכל שייך לה' יתברך, ועל פי מצוותו מבטל האיכר העשיר את "האני" שבתוכו, ונותן את מעשרות שדהו לאחרים. בכך גורם האיכר להתחברותם של כלל ישראל לקדושה. לפיכך מבטיח ה' לישראל: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי, ג', י'). מאי עד בלי די? אמר רמי בר רב א"ר: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (שבת, לב:). וכן נאמר בגמ': "עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר" (שבת, קי"ט.).
ודע, שלאחר שחרב בית המקדש, אין ישראל יכולים לעלות אל הקודש ע"מ לקיים את אכילת המעשר השני בירושלים. אלא נאלצים להסתפק בפדיון "סמלי", על פרוטה. לעומת זאת המצוה לתת את המעשר עני שרירה וקיימת לעולמים. שנאמר: "ובא הלוי כי אין-לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך יהוה אלהיך בכל-מעשה ידך אשר תעשה (דברים, י"ד, כ"ט). ופירש הרש"י: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" (דברים, ט"ז, י"א).
עניה סוערה:
הפטרת פרשת ראה נפתחת במשפט: "עניה סערה לא נחמה" (ישעיה, נ"ד, י"א). דהיינו, הנביא ממשיל את ירושלים לאשה עניה ורועדת כמרוח סערה, ואין מי שינחמה. בהמשך ההפטרה הנביא מבטיח לישראל נחמה ותשועה גדולה בזכות מצות הצדקה. שנאמר: "בצדקה תכונני רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך.... כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי". הפטרה זו נקראת לפני חודש אלול, ע"מ להכין את ישראל לגאולה הקרובה בתשרי. כפי שאמרו חז"ל: "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל" (ר"ה, יא.). דהיינו, לאחר חודש התשובה, עתיד ה' לגאול את ישראל. כנרמז בגמ': "זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור" (סנהדרין צח.). דהיינו, אם ישראל יהיו זכאים, הקב"ה יגאלם בדרך נס בחודש ניסן, שהוא חודש הנסים שמעל הטבע. ואם אין ישראל זכאים, הקב"ה יגאלם בחודש תשרי בדרך טבעית, וזאת בזכות התשובה והצדקה לעניים שנעשתה בחודש אלול.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ראית העבר מהוה כתמרור אזהרה לישראל. לפיכך נסיון העבר של ישראל, מהוה את התשתית הבטוחה לבחירת הטוב והברכה שבקיום המצוות. וכן מצאנו שעיקר תכליתן של מצוות הצדקה והמעשרות, נועדו לראיה אמונית של האדם בבורא עולם היוצר והנותן לכל. מתן הצדקה והמעשרות גורמת לליכוד וחיבור בין מרכיבי כלל ישראל לתורת ישראל ולקב"ה. לפיכך שכרם של מצוות אלה הוא גם בעולם הזה. כאומרם: "עשר בשביל שתתעשר" (שבת, קי"ט.), "וצדקה תציל ממות" (שבת, קנ"ו:). קריאת פרשת ראה לפני ר"ח אלול, נועדה לעורר את ישראל להישיר מבט קדימה, לחודש הרחמים שלאחריו מגיע יום הדין.
יה"ר שנזכה כולנו לראיה נכונה ומפוקחת בתורה, ונזכה לשבר את יצר הממון, כדי להגיע חזקים ושלמים באמונה ובבטחון בה' ביום הדין. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ (ירמיה, ל"ג, ט"ו). כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות (ישעיה, נ"ו, א').



העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: מצמרת הארז, אשר על המשכן, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה