כתמים צהובים וחיוכי סתיו, על "הוצאה להורג" של חנוך לוין-חלק א
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

כתמים צהובים וחיוכי סתיו, על "הוצאה להורג" של חנוך לוין-חלק א 

מאת   26/05/2006 |  נצפה 4876 פעמים
הוצאה להורג מאת חנוך לוין.

*פתיחה:
פרטים:
הועלה לראשונה בנובמבר 1979 בהפקת התאטרון הקאמרי.
במאי: חנוך לוין.
מוסיקה:פולדי שצמן.
תפאורה ותלבושות:רות דר.
בהשתתפות:
קורבנות: יוסי פולק (כתמים צהובים),יצחק חזקיה (זיעה קרה), דב רייזר (צמרמורת פחד),
רוצחים: ששון גבאי (אלף עיניים), ישראל גוריון (מתוק מר המוות),
ששי סעד (זוהי חזירות),
מטנפות: דפנה ארמוני (חיוכי סתיו), טל אמיר (שלוות הטבע),
אסתי קוסוביצקי (והשמיים צחקו),
בני המשפחה: זהרירה חריפאי (האם), יוסף כרמון (האב),
תיקי דיין (האשה), דן שמר (שמש).
כן משתתפות מקהלה בת חמישה זמרים ותזמורת בעלת ששה נגנים.
ברשימת הדמויות מופיע גם "קהל צופים" מסוים שמקנה ל"טקס" שממוקם סביב "במה קטנה להתעללות ולשחיטה" ומעורר את השאלה האם הקהל המדובר מורכב מן הקורבנות והדמויות של הממד התיאטרלי או האם הוא מתייחס לקהל הצופים שבאולם. כמובן שאין ביכולתנו לענות באופן חד משמעי על השאלה ונדמה כי לוין רצה לעורר את הספק הנ"ל.

פתיחה/אקספוזיציה:
המחזה נפתח במעין פרולוג מזוויע של "מתוק מר המוות" אשר מודיע מראש על מעשי בלהות של התעללות שעומדים להתבצע במטרה להקנות איזשהו ריגוש שיא שמערב בתוכו:
אלימות קשה :
"..יילקח לאחר עינויים קשים...שם יישחט גרונו בסכין קצבים" ; התעללות סאדיסטית לשמה: "..תוך טפטוף הדם מגרונו וכשמיתרי קולו מנותקים, יוכנס ראשו אל תוך אסלת בית הכסא.." ;
אלמנטים מיניים סאדו מזוכיסטיים :
".....ואשה צעירה ויפה תשב מעליו ותעשה את צרכיה המוצקים על פניו ברגעי גסיסתו" (הדהוד מאוחר במחזה פעורי פה) ;
אורגזמה ציבורית שנובעת מהשפלת האחר וההנאה מכאבו ומותו בייסורים:
"...ויחד אתנו יהפוך את מותו לחזיון נבזה שלא היה כדוגמתו".
למעשה, "מתוק מר המוות" מגולל בפני הקוראים/צופים את כל אשר יתרחש אחת לאחת בהמשך המחזה. הקהל יודע מראש מה עומד לקרות אך יופתע כל פעם מחדש מעוצמתם של גילויי האכזריות.

כמו כן, מוצגות לפנינו המטנפות , שמהוות מעין תחליף לוויני מעוות למקוננות של העולם הדתי, משתמשות בתחילת תמונה ב' במונח "פגישה" למפגש הקטלני הצפוי להם עם אותו קורבן אלמוני. הרצח ועשיית הצרכים העתידיים מוצגים כבילוי עבור אותן מטנפות.
בתמונה ג' "אלף עיניים" , הרוצח השני שמופיע על הבמה מפליג בשבחי חווית ההשפלה הצפויה לקורבן. בפעם הראשונה נכנס גם מימד בעל גוון רומנטי למחזה :
" ..מושא של תשוקה ואהבה וגעגועים אין קץ.."
מימד זה מעומת עם אקט עשיית הצרכים שעצם חיבורו לרגשות נשגבים כמו אהבה מעורר מייד צרימה קשה יותר (אם ניתן ) אצל הצופה.
במונולוג זה מעורבת דמות אם כללית עם דמות מאהבת כללית בתוך מסגרת מינית, שופעת וכן פוגעת ומשפילה. נקודה זו מגובה בזמן הביקור של האם את בנה המסורס ומחוסר הגפיים מאוחר יותר במחזה.
"אלף עיניים" משתמש בביטוי "החלאה הנוראה מכל" כדי לתאר את הצואה העומדת להחליק לגרונו של הקורבן. ניתן להאמין כי לוין מחפש סימבול לאסונות מעולם המציאות העושות דרך אלגורית מקבילה לגרונו של כל אחד מן הצופים. כלשון הביטוי הידוע "אוכלים חרא".
בתמונה ד' הקורבנות קוראים בקול ומכריזים כעובדה את גורלם המר- כמתוך התלהבות למותם האכזרי העתיד לבוא - כשם הפרק הראשון: "הכרזת ההוצאה להורג".

זיהוי ז'אנר:
"בשנות השבעים דרך במחזאות העברית כוכב חדש שיצר הלך רוח חדש. המחזה הישראלי הצעיר ,שהחל באפותיאוזה של המציאות, הגיע לשלב עיצובה הגרוטסקי. חנוך לווין ,ע.קינן וי.מונדי אינם משתעשעים בגרוטסקות ,כמו נסים אלוני ,אלא מעלים אותן ברצינות חסרת רחמים."

חנוך לוין החל את דרכו הבימתית בסוף שנות הששים בטרילוגיה שהוצגה בסגנון הקברט/רביו מוסיקלי ללא התפתחות עלילתית ותוך מתן דגש על הפוליטיות הישראלית. מאוחר יותר עבר למחזות פסבדו ראליסטים שעוסקים במימד אוניברסלי של בעיות חברתיות ואנושיות , ומאוחר יותר עם עלייתה של הוצאה להורג ב1979 עברה יצירתו של לוין הסבה לאלגוריות מוסריות , רוויות אלימות הנוגעות לכלל האנושות.
כפי שציין במובאה המובאת להלן גדעון עפרת לוין משתמש בגרוטסקה, בצורת האמנות היוצרת גיחוך על ידי אמצעים מגחכים ומגוחכים, לא באופן בידורי או קליל אלא באופן רציני, כאוב ומכאיב.
במחזה הנדון יוכל הצופה לראות ממדי השפלה ופגיעה שעשויים בנקודה מסוימת להראות כמצחיקים אך התהומות האנושיים אליהם מכוון לוין גורמים למחזה להיות בעל אופי קודר, קשה וחסר פשרות.
תיאור הז'אנר המוסיקלי שמופיע לצד שם המחזה - "אופרטה אכזרית" מעיד על האופי המוסיקלי הלכאורה קליל של המחזה אך בעל פנים תרבותיות ואומנותיות (אופרטה ולא למשל מחזמר או רביו ) וכן פנים בעלות אופי מרושע וקשה (אופייני ללוין) . צירוף המלים המרכיבות תיאור זה הוא בעל אופי מנוגד , וכן בעל ממד של הפתעה לא נעימה מבית מדרשו של ברכט שהנהיג את זרם התאטרון האפי. שמות הפרקים ישירים וברורים למדי.
ניגוד זה משליך גם לגבי המחזה כולו מבחינת שמותיהן של המטנפות, אי הבהירות לגבי שמו של "כתמים צהובים" והביקורים המזעזעים של קרובי משפחתו של "כתמים" את בעלה/אביו/בנם במצבו המושפל.

הדמות "כתמים צהובים":

הדמות "כתמים צהובים " נבחרת כפי שהוצהר בפרולוג ע"י "מתוק מר המוות" להיות הקורבן של "חיוכי סתיו".
ראשית, "כתמים" מנסה להתחמק ממר גורלו אך הוא מבין כי אין מנוס מפסק הדין וכי אף אחד לא יעמוד לצידו:
"'אני הוא העצם הרועד, שבהצביע גזר דין מוות לעברו, מביט סביב , רואה בתמהון ששום דבר אינו רועד איתו"
"מתוק מר המוות" אומר ל"כתמים צהובים" (שם שייתכן כי מעיד על התייחסות לאי שליטה בצרכים או לאוננות כפייתית לפי רוחו הטובה של לוין) כי הניצולים כבר לא יחלקו עמו גורל שווה- המוות כאקט פתאומי ושרירותי כפי שמתבטא לאורך המחזה.

"כתמים" מקבל הזדמנות שמתבררת מאוחר יותר כפיקטיבית , לשנות את גורלו בכך שיציע הצעות שונות ל"חיוכי סתיו" המטנפת שהופקדה עליו, וינסה לגרום לה שחייו ישתלמו עבורה (ולא עבורו).
"מתוק מר המוות" מציין : "הגבר שאין לו כלום מול האשה שיש לה הכל!".
*כתמים צהובים" מציע ל"חיוכי סתיו" אהבה. ההצעה אינה מתקבלת ברוח טובה ו"כתמים צהובים" מנסה לגרות אותה כולל במין אוראלי שלא מצליח לעורר אהבה מן הסתם ב"חיוכי סתיו". האחרונה ,שוב, מציינת את עליבות הגברים:
"ואז הם מתיזים. שתיים שלש התזות וחרחור, וכבר הם סרוחים בשקט מעלייך כמו סחבה לחה".
"חיוכי סתיו" דוחה את ההצעה הראשונה- הצעת האהבה.
בתמונה הבאה "כתמים" מציע ל"חיוכי" לשרת אותה מתוך אפסות גמורה וכמובן ללא יחסי אישות. "חיוכי" מאשימה אותו ברצון לפנטז עליה ולהפיק הנאה משירותו אותה בלילות. במעבר בין תמונה א' לב' "כתמים" עוטה בגדי משרתת במצב שאמור להשפילו עוד יותר. (הדהוד מאוחר יותר לרעיון זה של גבר המשרת אשה ועוטה בגדי משרתת נמצא ב"הג'יגולו מקונגו").
"חיוכי סתיו" מסכימה להצעה בתנאי ש"כתמים" יסורס- תנאי שנועד למימוש מיני של חוסר מיניות ואפסות מצד הגבר העבד אל מול המיניות השופעת והאדנות של האשה השלטת.
"כתמים צהובים" מהווה את דמות החלש האבסלוטי במחזה של לוין: הוא גבר, מנותק מכל אפשרות להשפיע על גורלו, מנותק ממוקדי כוח ועובר תהליכי השפלה הולכים ומתעצמים שכוללים פגיעה פיזית המחריפה החל מסירוס דרך קטיעת אברים ועד המוות האכזרי המובטח- חיתוך הגרון ורצח.

לשון

נדמה כי דרך עיצוב הלשון הדרמטית במחזה זה מושפעת רבות מהתאטרון הקלאסי והדבר ניכר במעין פרולוג, מעין אפילוג ובמונולוגים המופנים לקהל מדומה של רבות מן הדמויות.
לוין, משלב שפה נאצלת ושפת רחוב בטקסט כאשר המונולוגים הרבים מוצגים בשפה תקנית ולעיתים אף גבוהה בעוד שהדיאלוגים מתאפיינים בשפה פשוטה ולעיתים זולה:
"תהום נפערה בינינו.
אתם מן העבר ההוא, אני מהעבר הזה.
העולם שלי הוא כבר לא העולם שלכם.."
לעומת:
-"אהבות עד המוות יש לי פעמיים בשבוע"
-"לא כמו זו שלי"
שילוב המונולוגים והדיאלוגים בגוף הטקסט יוצרים מתח מתמיד בין הרובד המציאותי שכולל חשקים, תשוקות, פחדים, והשפלה לבין הרובד המטאפיסי שכולל את הבטחת המוות והמוות הצפוי.
כאשר הדמויות משוחחות ביניהן , לרוב מדובר במשא ומתן על תנאי החיים שאליהן תסכים "חיוכי סתיו" או על זוטות היומיום כמו הכביסה שיכבס "כתמים" ולעומת זאת כאשר הדמויות פוצחות במונולוגים באורכים שונים הצופה/קורא מתוודע יותר להשקפותיהן ולא לדברים מוחשיים:
"גירוד בישבן?!
כל עבודת ההכנה הזאת של הגוף והנפש תסתכם בגירוד בישבן ?!"
{זוהי חזירות מאיים עליו בסכין}
אני רוצה לגרד בישבן !"
לעומת:
"כך נכון, כך טוב וכך יפה.
הורדו ממני חלקים מיותרים.
אני יותר שלם עכשיו,
יותר מרוכז
מסביב לנקודה אמצעית".

לסיכום חלק זה ניתן לומר כי הלשון הדרמטית במחזה זה אינה הומוגנית ומעניקה תוקף וייחוד לשני רבדים של שפה על ידי מתן אפיון טקסטואלי לכל רובד.

תפאורה

כל הידוע לנו מהוראות הבמה הוא שהבמה מהווה רחבה, אשר במרכזה במה קטנה להתעללות ושחיטה- קישור כמעט מיידי להוצאה להורג .
בפרק השישי מתקיים מעבר ראשון לזירת התרחשות נוספת דמוית הריביירה- נקודה אירופית נוצצת שמנוגדת לחלוטין למזבח ההוצאה להורג. לוין משתמש רבות באירופה כמקום מפלט בפנטזיות של גיבוריו.
ייתכן כי התפאורה אינה משתנה אך נדמה כי הדיאלוג הממושך בין "כתמים" לבין "חיוכי" וכן הוראת הבמה : "מטיילים" מאפשרת מעבר תפאורה עד החזרה למציאות המרה מבחינת "כתמים".
לדעתי,הגוון האפור והקר שולט בפן הויזואלי בכלל ובתפאורה בפרט. רחבת המזבח דמוית אבן ומזכירה בימת הקרבה לעולה של זבחים שונים.
בתי הכסא עצמם אינם מוצגים על הבמה
ארגז קטן משמש החל מהפרק העשירי להכלת גופו קטוע האברים של "כתמים". למעשה זהו קבר מוקטן לעתיד למות בקרוב. כמובן שמבחינה טכנית בניית ארגז שיכיל רק מחצית מגופו של השחקן היא משימה מורכבת, ונדמה כי התפאורנית רות דר הייתה יכולה להציב את הארגז על המזבח ולהשתמש בעומק המזבח להסתרת גפי השחקן או לחילופין להעמיד את הארגז בזווית מסויימת שיהיה גלוי לצופים ועל ידי טכניקה לא ידועה תסתיר את גפיו (הסוואה בשחור אפשרית).
לוין עושה שימוש מינימלי באביזרים
סכין הקצבים היא האביזר הפעיל ביותר בעוד שסוכריה מוצגת על הבמה רק פעם אחת ובנסיבות מזעזעות. ייתכן כי מוצג על הבמה משור היות ולוין מציין כי אבריו של "כתמים" מנוסרים אך מלבד הוראת במה זו אין ספציפקציה של כלי הניסור.
לפני סירוסו של "כתמים" מצוין כי הרוצחים "מתקינים" אותו לסירוס. ייתכן כי אותה התקנה כללה שימוש בחבל או באבזר עינוי אחר אך אין בטקסט ציון מפורש של כלי זה או מתקן אחר.
כמיטב המסורת הלוינית התפאורה אינה ממלאת תפקיד של עוטפת כל או בעלת נוכחות פיזית גדולה. עיקר עניינו של לוין הוא הסבת תשומת לב הצופים לנאמר ולנעשה ע"י הדמויות ופחות להיבטים ויזואלים.
גם מבחינת התלבושות לוין מקמץ בפרטים. ייתכן כי חלק מהדמויות ערומות על הבמה אך אין ברשותי נתונים נוספים לאמת השערה זו.
תחתוני אבל שחורים של המטנפות ומכנסיים רטובים של "כתמים" הם הפריטים היחידים עליהם נמסרת אינפורמציה במחזה ולא מן הנמנע כי עובדה זו אינה מקרית. המטנפות שעיקר עיסוקן והסיבה לנוכחותן היא פעולת עשיית הצרכים מהוות תחליף לויני קשה למקצוע המקוננות ועל כן השחור כסמל לאבל והתחתונים כסמל להחראה. "כתמים" במכנסיו הרטובים מוצג בלבוש זה כמפוחד,ילדותי,אינו מסודר ומאורגן וככזה שאינו שולט בצרכיו ובעולמו.
מבחינת הרוצחים "זוהי חזירות" מתאים בעיני ללבוש וסט מעור שחור ללא חולצה עקב חוסר אסתטיות המשודרת מדמותו ומשמו, "מתוק המר המוות" נראה בעיני דמות אסתטית הלבוש בגווני אדום כהה ושחור עקב הקונטראסט בשמו והתנהלותו היחסית מתונה לעומת שני הרוצחים האחרים. "אלף עיניים" לובש ז'קט משובץ במראות קטנטנות רבות במספר ויוצר אלומות צבעוניות לכל מקום שיילך ותחושה של מעקב מתמיד.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה