השכול כמנוף להתרוממות
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

השכול כמנוף להתרוממות 

מאת   08/05/2006 |  נצפה 3341 פעמים
בס"ד ז' אייר התשס"ו
השכול כמנוף להתרוממות
מוקדש לידידי אילן מדר הי"ו לע"נ אביו ואמו
מבוא:
פרשיות אחרי מות וקדושים כתובות בתורה צמודות זו לזו, בי"ב השנים הפשוטות מתוך מחזור הי"ט נקראות פרשיות אלה במחובר. ביתר ז' השנים המעוברות, פרשיות אחרי מות וקדושים נקראות בנפרד, כל אחת בשבת בפני עצמה. הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה שבשתי הפרשיות הללו כתובות פרשיות העריות. מצות הפרישות מן העריות הינה דרישה, הקשה ביותר לאדם הפשוט, מפני ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו" (קידושין ל:). יתרה מזאת חז"ל מציינים כי התורה מצווה לא רק שלא לעבור עבירה בפועל ממש, אלא שאפילו לא נהרהר בעבירה, באומרם: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כ"ט.). כלומר, התורה מצוה על האדם להתמודד עם יצר הרע של עריות ולנצחו. מבלי להכשל. מן הטעם: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה'" (דברים ז', ו' : י"ד,ב'). דהיינו, לעם ישראל יש נשמה קדושה הנותנת כח נפשי גדול, המאפשר לו לעמוד במשימות התורה הקדושה ולנצח. כלומר, אם התורה מצווה את ישראל לנצח את יצה"ר, משמע שהדבר הוא בר ביצוע. כפי שנאמר: לא בשמים היא (דברים ל', י"ב). לפיכך ע"פ הפשט כתובות פרשיות אלה צמודות, ואף ברוב השנים מחברים את שתי פרשיות אלה, בעת קריאת התורה בשבת. וכן "אמר ר' אבא: מ"ט פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו, סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא: כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה, אתעביד ודאי, וכ"ש אי אתקדש בקדושה דמאריה" (זוה"ק, ויקרא פא:). כלומר, הנשמר מן העריות, נעשה קדוש.
אולם נלענ"ד כי בהתבוננות מעמיקה, ניתן לאבחן את הקשר בין הפרשיות, בהקשר של השקפת העולם היהודית לפיה: "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה י"ג:). לפיכך גם התורה והתשובה נבראו צמודים בטרם שברא ה' את העולם. וכן אמרו חז"ל: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים נד. , נדרים לט:). כלומר, בפרשת אחרי מות התורה מלמדת על עבודתו של הכה"ג ביום הכיפורים, שתכליתה היא: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'). דהיינו, הרפואת התשובה נאמרה תחילה. ובפרשת קדושים הסמוכה לה התורה מבארת את כל מצוות התורה והעונש אשר בצידן. דהיינו, המכה נאמרה לאחר מכן. כאמור בזוה"ק: "תאני רבי אבא: פרשתא דא כללא דאורייתא היא, וחותמא דקושטא דגושפנקא היא, בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא, בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן" ... (זוה"ק, ויקרא פא:).
בנוסף לכך ניתן לאבחן קשר נוסף בין שמות הפרשיות וסמיכותן. דהיינו, אחרי מות בני אהרן - לאחר מות אדם הקרוב אליך, קדושים תהיו - מצווה האבל לנהוג בקדושה, בהתאם להלכה שלא להקשות על המת יותר מדאי, וישראל נצטוו בפרשת קדושים על מצות ניחום אבלים, במסגרת הכוללת של מצות "ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא, י"ט, י"ח). כפי שפסק הרמב"ם (הלכות אבל פי"ד, ה"א): "מצוות עשה של דבריהם: לבקר חולים, ולנחם אבלים...ואף על פי שכל מצוות אלו מדבריהן, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך". במאמר זה נבחן את דרכה של התורה להתרוממות, אחרי מות קדושים:
התרוממות אהרן מאבלו:
בעת שפקד את אהרן הכהן, האסון הנורא מכל כששני בניו מתו ביום חנוכת המשכן. אהרן קיבל את מידת הדין בשתיקה, ואין שתיקה אלא תנחומין. שנאמר: "וידם אהרן". דהיינו, אהרן לא נשבר אלא שתק והתנחם, לפי שהבין כי למרות הכל המיתה לא נגזרה על החיים, ועל החיים להמשך כסדרם. לפיכך זכה לשכר בצורת התקשרות ישירה לה', כדברי הרש"י:"קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" (ויקרא, י' ג'). בהמשך לכך נאמרה לאהרן פרשת אחרי מות, אשר כוללת בתוכה את מכלול מצוות יום הכיפורים: כניסתו לקודש הקודשים, סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, קרבנותיו וקרבנות העם, וכפרתו על כלל ישראל. כלומר, למרות היות אהרן אב שכול טרי, אהרן לא עצר את מהלך חייו למרות אסונו. ואין זה משום שלבו של אהרן לא כאב מאד על מות בניו, כפי שנאמר במדרש: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח. שנאמר וידבר ה' אל אהרן" (מד"ר, ויקרא פר' י"ב). כלומר, למרות שהמוות הינו חלק אכזר, ומובנה עמוק בלב החיים, התורה מצוה על החי להתגבר ולהמשיך לחיות הלאה ע"פ מצוות התורה. כדי שהמיתה שנגזרה על המת, לא תהיה חלילה גם על אלו שנותרו בחיים. וכן מצאנו שה' מצוה את יהושע: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'...ועתה קום עבר את הירדן הזה" (יהושע, א', ב'). כלומר, למרות מותו של משה רבינו ע"ה, החיים נמשכים. המשך העשייה אינה מנוגדת לרגש שבלב. לפיכך אמרו חז"ל: "ת"ר ג' דברים עלו במחשבה ליבראות... על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב" (פסחים נד:), "ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן כז:).
התרוממות דוד מאבלו:
בעת שחלה בנו התינוק של דוד, אשר ילדה לו בת שבע. נאמר: ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה" (שמואל ב', י"ב, ט"ו). אולם, מיד לאחר שמת הילד, השלים דוד עם הגזירה. באומרו: "האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב". בהמשך לכך מתנחם דוד בהמשך העשייה. כפי שנאמר: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו". כלומר, אמונת דוד בצדקת דרכי ה', והבנה מגבלות כחו של האדם. מרוממת אותו מאבלו ופותחת בפניו מסלול חיים חדש של נחמה, שיקום, ועשייה.
התרוממות ריב"ז מאבלו:
באבות דרבי נתן (י"ד, ו') מובא: "כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר לו: רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין? שנאמר: (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו". אף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם ראשון. נכנס ר' יהושע ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין? שנאמר: (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס ר' יוסי וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין? שנאמר: (ויקרא י) "וידם אהרן". אין שתיקה אלא תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן. נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה" (ש"ב יב). אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. נכנס רבי אלעזר בן עזריה. כיון שראהו, אמר לשמשו: טול לפני כלי, ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה, מקרא, נביאים, וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פיקדוניך שלם. אמר לו: ר' אלעזר בני נחמתני, כדרך שבני אדם מנחמין". כלומר, ריב"ז לא קיבל תנחומים מארבעת התנאים הראשונים, לפי שנחמתם הייתה בבחינת "צרת רבים". לעומת זאת התנחם ריב"ז מדברי ראב"ע שניחומו כלל מסר מרגיע הן לחי והן למת. לפיו בנו של ריב"ז השלים את משימתו ומשימת אביו בעוה"ז שהיא: לימוד התורה וההמנעות מהחטא.
התרוממות הרמב"ם מאבלו הכבד:
הרמב"ם מתאר את אבלו הכבד בעקבות טביעת אחיו: "גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שא?שכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי" (אגרות הרמב"ם, לרבי יפת בן רבי אליהו הדיין). כלומר, הרמב"ם התנחם רק בזכות לימוד התורה.
סתירות בפסיקות הרמב"ם:
הרמב"ם פסק, כי חיוב אבילות מן התורה הוא יום אחד בלבד (בניגוד לרמב"ן,השאילתות, הלכות גדולות ועוד ראשונים הסבורים כי האבלות שבעה ימים היא מן התורה), מפני "שניתנה תורה ונתחדשה הלכה". אמירה זו היא לאחר הדברים שאומר הרמב"ם (הלכות אבל, פ"א). "משה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה". בהלכות ביאת מקדש (פ"ב, י"א) פסק הרמב"ם, "האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה". כלומר, אין האבל יכול למלא ידו של שליח להקריב בשמו קרבן בבית המקדש מפני שהוא אינו בן הקרבה. כי אין האבל יכול להיות בעלים על קרבן. איסור זה על אבל היה צריך לחול אך ורק על יום אחד, שהוא יום האבלות מן התורה כפסיקת הרמב"ם בהלכות אבל. א"כ מדוע בהלכות ביאת המקדש, משתמש הרמב"ם בלשון של "כל שבעה"? הלא הרמב"ם פסק שחיוב האבילות מן התורה הוא רק יום אחד? ועוד, הרמב"ם פסק על פי נוסח הגמרא כי "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי. שנאמר: על תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יותר מדאי (מועד קטן, כז:), שזהו מנהגו של עולם, והמצער (עצמו יותר) על מנהגו של עולם הרי זה טפש" (הלכות אבל, פ? יג). א"כ מדוע הרמב"ם מעיד על עצמו: "כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי"?
נלענ"ד לתרץ כי פסיקת הרמב"ם בהלכות אבל (פ"א), מתיחסת לאיסורים (נעילת הסנדל, רחיצה, תלמוד תורה, ועוד) הקשורים באבלות, אשר אינם חלים עוד אחר יום האבלות הראשון לפי דין התורה, ותקנת משה האריכה את האבלות שבלב לשבעה ימים. לעומת זאת בהלכות ביאת מקדש (פ"ב, י"א), מתיחס הרמב"ם לנושא קרבנות האבל בלבד ולפיו: אין האבל מקריב קרבן כל שבעה. כלומר, הרמב"ם מבחין בין שני סוגי אבלות: אבלות מן התורה שהיא יום אחד, ואבלות מדרבנן שהיא שבעה ימים. דהיינו, למרות שנאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". דעת הרמב"ם היא: ש"ניתנה תורה ונתחדשה הלכה". לפיכך הרמב"ם מחבר בהלכות אבל בין שבעת ימי האבל לשבעת ימי המשתה לחתן. באומרו: "משה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה". דהיינו, כפי שהמשנה מקישה בין רעה לטובה. באומרה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות, ט', משנה ה'). וכן מצאנו שחז"ל ריסנו מחד גיסא את השמחה היתרה של הילולת החתן (ברכות ל"א.), ומאידך גיסא ריסנו חז"ל את סערת הנפש של האבל והגבילוה במדה, במשקל, ובמשורה. דהיינו, לשבעה, לשלושים, ולי"ב חודש. למרות שהאבל חייב באיסורי האבל מדין תורה רק יום אחד. כמובן שהרמב"ם ידע וקיים את הלכות האבל במלואם. הטעם לענ"ד שהרמב"ם העיד על עצמו: "כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי". משום שטביעת אחיו הייתה כשמועה, וככל הנראה לא נמצאה גופתו. לפיכך פיעמה בלב הרמב"ם התקוה שאחיו ישוב, לפיכך לא התנחם הרמב"ם אלא לאחר זמן רב.
התרוממות ממשברים:
נאמר בגמ': "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:). וכן נפסק להלכה בשו"ע: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (או"ח סי' ר"ל סעי' ה'). וכן מסופר בגמ' על "נחום איש גם זו" שנקרא כך משום שעל כל אירוע שקרה לו, נהג לומר: 'גם זו לטובה'. בתוספת המילה "גם", הדגיש נחום איש גם זו, כי כל מה שה' עשה לו בעבר היה טוב, וגם הדבר הזה שקרה עתה הוא טוב. דוגמה מוחשית להתנהגותו של נחום איש גם זו, מובאת בגמ' (תענית כ"א:), שפעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר, ושלחו את נחום איש גמזו שמלומד בניסים, עם תיבה מלאים אבנים טובות ומרגליות. בדרך התארח נחום איש גם זו במלון, והאנשים במלון, גנבו לו את האוצרות שבתיבה ומילאוה בעפר. הגיע נחום לקיסר, והלה פתח את התיבה ומשראה את העפר ביקש להרוג את כל היהודים, אמר נחום איש גם זו "גם זו לטובה". בא אליהו הנביא, ונדמה כאחד השרים ואמר לקיסר: שמא עפר זה מזמן אברהם אבינו, שכשהיה זורקו לאויר נעשה כחצים. ניסה הקיסר את העפר שבתיבה, ונעשה פלא העפר הפך לחיצים, באמצעות עפר זה הצליח הקיסר לגבור על אחת מהמדינות שלא הצליח לכבוש. מילא הקיסר את התיבה באבנים טובות, ושלח את נחום איש גם זו בכבוד גדול. בדרך, חזר נחום איש גם זו ושהה באותו מלון. שאלוהו אנשי המלון מה פשר הכבוד שעשה לו הקיסר, סיפר להם את הקורות אותו. הלכו אנשי המלון, וסתרו את ביתם, והביאו את כל העפר לקיסר, ואמרו לו שעפרו של נחום איש גם זו, הוא משלהם. ניסה הקיסר את עפרם אך שום דבר לא קרה, וגזר הקיסר דינם למיתה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי גם בעת משבר הנפילה לשכול, עומדת התורה לצידו של האדם, ומנחה אותו כיצד להביע את רגשות הצער במידה, במשקל ובמשורה. כמובא בגמ': "אל תבכו למת ואל תנודו לו. אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מועד קטן, כז:). התנהגותו האדם לפי כללים אלה של התורה, גורמת לו להתרוממות מן הנפילה ליגון. כפי שנרמז בחיבור שבין פרשיות אחרי מות - קדושים תהיו. וכן אמר דוד: זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני (תהילים קל"ט, נ').
ודע, שהמוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בשני העולמות. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק נפטר נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו הפיסי, והרוחני. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך - אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה, ויכולתו להשפיע טובה לו ולבני משפחתו, היא אין סופית כגודל נשמתו. וזהו שנאמר אחרי מות קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. וכן אמר שלמה: טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז', א') .
יה"ר שיתקיים בנו במהרה מקרא שכתוב: בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מכל כל הארץ כי ה' דבר (ישעיה כ"ה, ח').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, אשר תקראו, מצמרת הארז
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה