מהי אומה ומהו לאום
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

מהי אומה ומהו לאום 

מאת   19/03/2009 |  נצפה 5590 פעמים

 

 

 

לאומיות היא אידאולוגיה, לפיה יש לעם הזכות לקיים שלטון עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל, קיומה של מדינה כזו כהגשמתו של עקרון זה - הלא היא זכות להגדרה עצמית של לאום. לפי תאוריות לאומיות קיצוניות, העקרון החשוב ביותר בחיים החברתיים הוא הלאום.מגמות שונות בלאומיות

 

מגמות אידאולוגיות

הלאומיות הינה רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. ככלל, מבוסס רעיון הלאומיות על זכותם של אנשים החולקים אי אלו מהמאפיינים הבאים: תרבות, שפה, טריטוריה, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים, אם רצונם בכך. רעיון השחרור הלאומי הוא שעמד בבסיסה של המהפכה הצרפתית, וזכה להכרה גם מקרב מגמות אידאולוגיות אוניברסליות כגון סוציאליזם. בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. בהיסטוריה של העם היהודי זכתה הפרשנות השנייה לביטוי בזרם הציונות הסוציאליסטית.

מגמות מעשיות

יש הטוענים כי בפועל התפתחו שני דגמים שונים של לאומיות. לשני דגמים אלו השפעה על המדיניות של המדינות האוחזות בהן, בעיקר בהיבטים של הענקת אזרחות לקבוצות שונות.

לאומיות טריטוריאלית-אזרחית - לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית, מניחה שכל אדם המתגורר בשטח מדינת הלאום יכול, אם ירצה, להצטרף ללאום. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת.

לאומיות אתנית - לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני, שמקורו בקשרי דם בין החברים בו. לא ניתן להצטרף אל הלאום בשום דרך, יש להיוולד אל תוכו. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית וכן את הישראלית, לפחות על פי מקטרגיה (המתעלמים הן מאפשרות הגיור, הן מאפשרות ההשתלבות בחברה הישראלית באמצעות הזדהות עם תרבותה וערכיה).

המשבר שמציבה הגלובליזציה בפני הלאומיות אינו פוסח על אף אחד מסוגי הלאומיות. הלאומיות הרומנטית נאלצת להתמודד עם ערעור על הקשר בינלאומיות לבין טריטוריה, המאפשר קיום מדינת לאום שבה לאום אחד הוא רוב מכריע. תופעת הגירת העבודה יוצרת ריכוזים של מהגרים בתוך מדינת הלאום, שבחלוף הזמן הופכים לתושבי קבע, ומדינת הלאום האתנית מתקשה למנוע מהדורות הבאים אזרחות. כך, המוני המהגרים הטורקים בגרמניה חייבו את זו למצוא דרך להתמודד עם אזרחותם של טורקים ילידי גרמניה שגרמנית היא שפת האם שלהם. מדינת הלאום הטריטוריאלית אינה נתקלת בבעיה זו - תושבים שנולדו בשטחה ולתרבותה הם חברי הלאום מעצם הגדרתו. אך התרחבות ההגירה מציבה אתגרים גם בפני לאומיות זו. גידולן של קהילות מהגרים והתבססותן מחזקת אותן והן צוברות מספיק כוח על מנת לקרוא תיגר על התרבות ההגמונית, שהיא התרבות הלאומית. מיעוטים אלו תומכים ברב תרבותיות, שמעיקרה מנוגדת לסוג מסוים של רעיון הלאומיות הטריטוריאלית שכן היא מאתגרת את התפיסה לפיה על כל אזרח במדינה להתמזג בתרבות הלאומית הקיימת. האירוע הבולט ביותר של אתגור שכזה היה פרשת הרעלה בצרפת, כאשר תלמידות מוסלמיות דרשו לאפשר להן להגיע לבית-הספר כאשר הן לובשות רעלה, דבר שהוביל לתגובת נגד שהביאה לחקיקת חוק שאסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת. מאידך, במדינה כמו קנדה נעשה ניסיון לשלב בין תפיסה לאומית אזרחית-טריטוריאלית לבין רב-תרבותיות, לפיה כל הקנדים שותפים למסגרת המדינית האחת ורשאים בו בזמן לשמור גם על תרבותם. בצורה כזו מתקיימת זהויות צרפתית-קנדית, אנגלית-קנדית, סינית-קנדית, או יהודית-קנדית זו לצד זו.

לאומיות מול לאומנות

לאומיות היא, לרוב, אידאולוגיה הומניסטית - ההשתייכות הלאומית מבטאת בבסיסה לא ניכור או תוקפנות כלפי עמים אחרים, כי אם גורם מאחד בין חברי קבוצה המחויבים איש לטובתו של זה. לפיכך, צורת התארגנות זו נתפסת על ידי רבים כמשרתת בצורה הטובה ביותר את טובת האדם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ- ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כמאיימים עליהם. פרשנות זו אופיינית לזרמי ימין קיצוניים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר. נהוג לכנות פרשנות זו של הרעיון הלאומי בשם לאומנות. הפשיזם, אשר ראשיתו באיטליה הפשיסטית, הוא הביטוי הקיצוני ביותר של הלאומנות, ובו נתפש הלאום כישות בעלת מאפיינים מטפיזיים, אשר לו קיום עצמאי ללא תלות בבני האדם המרכיבים אותו, ברצונותיהם ובצורכיהם, והוא בעל חשיבות עליונה, יותר מכל ערך חברתי אחר. לפי גישה זו, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא חיזוק הלאום. גישה זו מתעלמת מערך השחרור שבבסיס הרעיון הלאומי, כאלטרנטיבה למונרכיזם, ושוללת לפיכך את הדמוקרטיה, על אף היותה חיונית לרעיון ריבונות העם העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית.

התפתחות רעיון הלאומיות

 

מחלוקת נטושה בין החוקרים בשאלה האם התופעה של הלאומיות הינה תופעה מודרנית לחלוטין, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. בגישה הראשונה מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר ואריק הובסבאום. אחרים קושרים אותה לשינויים תרבותיים-כלכליים ורעיוניים של העולם המודרני, כמו משבר הדת והצורך בחלופה, התפשטות הדפוס ואמצעי התקשורת שיצרו איחוד לשוני ותודעת שיתוף, התערערות הלגיטימציה של השלטון האבסלוטי ועוד. החוקרים הבולטים באסכולה השנייה הם א"ד סמית' ובנדיקט אנדרסון. מן הראוי להזכיר גם את ספרו של אדריאן הייסטינגס הטוען שיש להפריד לחלוטין את רעיון הלאומיות מן המודרניות, ושבאנגליה הלאום האנגלי קיים בצורה ברורה כבר באמצע ימי הביניים, ובצורה מוחלשת יותר גם בצרפת ובגרמניה. הייסטינגס גם מקנה מקום מרכזי לעם ישראל בתקופה המקראית כדגם של מדינת לאום, וטוען שלתנ"ך הייתה השפעה מכרעת על התפשטות רעיון הלאומיות, ובכל מקום שתורגם התנ"ך לשפה המקומית (במאות 15-16 בעיקר) התחזקה מאוד התודעה הלאומית.

נקודת ציון בצמיחתו המודרנית של רעיון הלאומיות הוא שלום וסטפליה בשנת 1648, אך הוא החל להיות נפוץ רק בסוף המאה ה-18. המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים האמריקאית הביאו לכינונן של שתי המדינות הראשונות בתקופה המודרנית בהן האזרחים נתפשו כתכלית השלטון וכמקור התוקף של הריבונות. יש הרואים בהן את מדינות הלאום הראשונות, אולם אלו האוחזים בתפיסה הרומנטית-אתנית של הלאומיות אינם רואים בארצות הברית ובצרפת מדינות לאום באשר הן מבוססות על תפישה אזרחית לפיה כל אזרח במדינה הוא בן של האומה האמריקאית או הצרפתית. לדפוס זה של מדינת לאום אזרחית שאין לה מאפיינים אתניים יש לשייך גם את המדינות החדשות באמריקה הלטינית שצמחו בין 1810-1824 עם המרידות של סימון בוליבר וסן מרטין בשלטון הספרדי.

הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו בה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהן גוטפריד הרדר ויוהן גוטליב פיכטה, והוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה ריאקציה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת, בתנועה הלאומית לאיחוד איטליה שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי, ובתנועה הלאומית היוונית.

רעיון הלאומיות הלך והתפשט במהלך המאה ה-19 ברחבי אירופה, וההמונים החלו לדרוש כינון מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר של דרישה זו היה בשנת 1848, בה חל אביב העמים - סידרה של מרידות ברחבי אירופה, חלקן הגדול על רקע דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית של לאומים שונים.

ראשית המאה ה-20 ראתה את המשך התפשטותו של רעיון הלאומיות. מחד, התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הביאה לכינונן של מדינות ללאומים רבים, וחבר הלאומים ולאחריו האומות המאוחדות אף הכירו בזכותם של לאומים להגדרה עצמית. נוסף על כך, רעיון הלאומיות אף חילחל אל מעבר לגבולות אירופה ומדינות רבות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאליסטי החלו לדרוש אף הן שחרור לאומי, וכך זכו עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה בעצמאות מדינית. ראשית המאה ה-20 הייתה גם תקופה אפלה בתולדות הרעיון הלאומי. בתקופה זו הגיעו לשיאן מגמות קיצוניות בלאומיות, שמצאו את ביטויין בפריחת המשטרים הפאשיסטיים בספרד ובאיטליה ובמשטר הנאצי בגרמניה, משטרים שהשתמשו בלאומיות להצדקת קיצוניותם.

בסוף המאה ה-20, נדמה היה שתם תור הזהב של הלאומיות. בעקבות תהליך הגלובליזציה חלה ירידה בחשיבותה של מדינת הלאום ובמקביל ירדה גם חשיבותו של מושג הלאומיות. על המרכזיות שלו החלו לערער הן מושגים רחבים יותר, כגון תפיסה אוניברסליסטית של האנושות, והן מושגים צרים יותר של קבוצה אתנית, קבוצה דתית וכו' (וראו גם גלובליזציה). למעשה, חוקרים רבים הצביעו על תום עידן הלאומיות ועל עידן חדש, פוסט לאומי.

עם זאת, במקביל למגמות הפוסט לאומיות שהתבטאו למשל בהתחזקות האיחוד האירופי על פני החלוקה הלאומית, חלו בסוף המאה העשרים גם תופעות בולטות של פריחה לאומית מחודשת. במזרח אירופה, באזורים שבשליטת ברית המועצות לשעבר, חלה התעוררות לאומית חזקה אצל העמים השונים, הן בארצות הבלטיות, הן ברפובליקות המוסלמיות בקווקז, והן באוקראינה, מולדובה ועוד. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת לפדרציה שהתפרקה למרכיביה הלאומיים. גם במערב אירופה ישנן התעוררויות לאומיות אצל מעוטים הדורשים עצמאות, כמו הבאסקים בספרד, הסקוטים והאירים בבריטניה, הקורסיקאים והברטונים בצרפת, האוסטרים בדרום טירול ועוד. זאת במקביל להמשך של תביעות של עמים לא אירופים לעצמאות כמו הכורדים והטמילים.

דחיית חוקת האיחוד האירופי ביוני 2005 במשאלי העם שנערכו בצרפת ובהולנד מעידה כי מוקדם מדי להספיד את הלאומיות גם בארצות מערב אירופה המבוססות.

פיגועי ה-11 בספטמבר והאווירה הציבורית בעקבותיהם, במיוחד בארצות הברית, נטלו גם הם חלק בחיזוק המגמה הלאומית אצל חלקים בציבור, וחיזקו את ההסתמכות על מדינות הלאום כבסיס הארגון החברתי, תופעה המכונה לעתים נאו-לאומיות.

ביקורת הלאומיות

 

מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות אוטופיסטיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטיים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי. ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני. הוגים אלה נמנעים, בדרך כלל, מלהציג אלטרנטיבה מעשית כלשהי למודרניזם, ונוטים להסתפק בשלילתו.

.

 

קהילות מדומיינות

 

 

שער הספר באנגלית

קהילות מדומיינות (באנגלית:

 

Imagined Communities

) הוא מושג שטבע בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה שיצא לאור ב-1983 ובמהדורה מורחבת ב-1991, בו דן בצמיחת רעיון הלאומיות והתפתחותו לתופעה עולמית.

 

print-capitalism

), אשר שימש כ"נשא" של הפצת הרעיון הלאומי, הן בכך שהביא לגיבושן של שפות כתובות המאחדות ניבי דיבור שונים, והן ביצירת מצע של תודעת מציאות משותפת בקרב אוכלוסיות מפוזרות ומנותקות זו מזו.

 

Hoch-Deutsch

).

התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום

הוא שם ספרו של פרופסור אדריאן הייסטינגס העוסק במקורותיה של הלאומיות. בספרו טוען הייסטינס מספר טענות מרכזיות:

1. יש לנתק את הקשר ההכרחי-לכאורה שבין תופעת הלאומיות והתקופה המודרנית - בדברים אלו קורא הייסטיגס תיגר כנגד האסכולה המודרניסטית בחקר הלאומיות (אליה שייכים אריק הובסבאום, בנדיקט אנדרסון, ארנסט גלנר ואחרים) הרואים בלאומיות תופעה מודרנית שראשיתה במהפכה הצרפתית, או בראקציה הגרמנית כנגד כיבושי נפוליאון בראשית המאה ה-19.

2. בין הגורמים המרכזיים שעיצבו את התודעה הלאומית יש למנות את הדת הנוצרית, הספרות הכתובה, ובפרט תרגומי התנ"ך. דברים אלו הם בגדר חידוש, כיוון שיש המתייחסים ללאומיות כאל תופעה חילונית בעליל, ומתעלמים מן השורשים הדתיים שלה בעולם הנוצרי. לדעת הייסטינגס, בעולם הנוצרי ישנה מסורת אנטי-לאומית שהתבטאה בעיקר בברית החדשה, ולעומתה מסורת לאומית שבולטת במיוחד ב"ברית הישנה". התפישה הלאומית התפשטה בעיקר בארצות הפרוטסטנטיות בהם הפכה הקריאה בתנ"ך לנחלת ההמונים, וממילא ניתן למצוא בהן תסיסה לאומית.

3. אנגליה בימי הביניים היא המקור המרכזי של הלאומיות האירופית. הייסטינגס מצביע על ההתעלמות היחסית של חוקרי הלאומיות מן המקרה האנגלי, וטוען שדווקא באנגליה ניתן לזהות ניצנים של לאומיות כבר בימי הביניים המוקדמים, והתגבשות לאומית משמעותית עוד לפני הכיבוש הנורמני של 1066. כבר לפניו הצביעו כמה חוקרים על התודעה הלאומית החזקה באנגליה של בית טיודור (מאה 16) ובוודאי בימי המהפכה הפוריטנית ושלטון קרומוול (1649-1660). הייסטינגס טוען שתודעה לאומית חזקה מצויה באנגליה הרבה קודם, והיא שהשפיעה על התגבשות תודעה לאומית מוקדמת בארצות סמוכות (דוגמת סקוטלנד), ובתקופה מאוחרת יותר גם על צמיחת הלאומיות ביבשת אירופה (הולנד, צרפת)

 

הספר בנייתן של אומות מבוסס על הרצאות שנשא הייסטינגס אודות צמיחת הלאומיות, בסדרת ההרצאות ע"ש ויילס באוניברסיטת קווינס בבלפסט בשנת 1996. בהרצאותיו נתכוון הייסטינגס להציב חלופה לסדרת ההרצאות שנשא ההיסטוריון הבריטי הנודע, אריק הובסבאום, על אותה במה בדיוק, אחת עשרה שנים קודם לכן. הובסבאום הוא מייצג מובהק של האסכולה המודרניסטית בחקר הלאומיותבהרצאה שנשא בסורבון ב-11 במרץ 1882 הציג רנן תשובה משלו לשאלה מהי אומה. לפי רנן, אומה היא לא יותר מקבוצת אנשים בעלי רצון לחיות יחד. הגדרה זו מנוגדת לזו הגרמנית של פיכטה, שמתיימרת להגדיר אומה במונחים אובייקטיביים של גזע או קבוצה אתנית. רנן אמר את הדברים בהקשר הפוליטי של הסכסוך בין צרפת וגרמניה סביב הבעלות על אלזס-לורן. הוא קבע כי עצם קיומה של אומה (הווה אומר, של לאומיות) עומד ל"משאל עם יומי". כלומר, אין ללאומיות זכות קיום בזכות עצמה.\אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלת זהות משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני ,דת, ומקור היסטורי משותף.

כיום רוב האומות מקושרות למדינה, אך ישנן אומות מסוימות שלא שייכות למדינה, כגון: הכורדים, הטטרים והאינדיאנים. ישנן גם מדינות אותן מרכיבים מספר לאומים (מדינות רב לאומיות) כגון בלגיה ושווייץ.

הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של אומה. במספר גדול של המדינות המודרניות, יש מגוון של אנשים עם מנהגי תרבות ומקור אתני שונה. לאומים אשר התאגדו לא סביב השתייכות מולדת כלשהי אלא סביב יסודות של ערכים, ואידאולוגיות מתוך בחירה. דוגמה מצוינת לכך היא ארצות הברית שיש בה כמות גדולה של מהגרים, אך לעתים קרובות היא מתוארת כאומה האמריקניתואמנם לשאלות לא ברורות אלו כבר השיבו חכמינו מתקופת הגאונים ואלה דברי ר' סעדיה גאון מס' האמונות והדעות --

 

ניסוחו של רבינו סעדיה גאון, שאין אומתנו אומה אלא בתורתה, זקוק לקצת בירור. התורה דורשת עם שיממש את מטרתה למען האדם בחיים ובהיסטוריה. וכך נעשו בני ישראל לעם ישראל. העם במדינתו הוא הכלי הטבעי הראוי לביצועה של התורה בשלמותה. הגלות היא לא רק גלות העם אלא גם גלותה של יהדות התורה. ובכן מתוך עצם מהותה של היהדות - הפרדה בין הדת למדינה בלתי אפשרית היא. במקום שיש הפרדה כזו, שם אין מדינה יהודית.

ואמנם עתה תישאל השאלה איך א''כ תיתכן מדינה יהודית ללא מערכת משפט אוטונומית שהרי קודם לכך יש לחדש את ''הסמיכה'' ותשובה לעניין זה כבר נתבארה במאמר -מהו חוק,ולעניין הגדרת לאום הנה הרמב''ם הביא--

''הקונבנציונליזם הניח מראש שההבחנה בין הטבע לקונבנציה ''המוסכמה

היא הבסיסית שבכל ההבחנות. השתמע ממנה שכבודו של הטבע נעלה לאין

שיעור מכבודה של מוסכמה או מגזירת החברה, או שהטבע הוא הנורמה.

התזה שהנכון והצדק הם פרי הסכמה, משמעותה שאין לנכון ולצדק בסיס

בטבע, שבסופו של דבר הם נגד הטבע, ושיסודם הוא בהחלטות קהילתיות

שרירותיות, מפורשות או משתמעות. אין לנכון ולצדק שום בסיס אלא מין

הסכמה, והסכמה יכולה אמנם להוליד שלום, אך אין היא יכולה להוליד

אמת. לעומת זאת, חסידי ההשקפה ההיסטורית המודרנית דוחים את ההנחה

הבסיסית שהטבע הוא הנורמה, באשר הם רואים בה טענה מיתית; הם דוחים

את ההנחה שכבודו של הטבע נעלה מכל מעשי האדם. אדרבה, או שהם

תופסים את האדם ומפעליו, לרבות מושגיו המשתנים על הצדק, כטבעיים

במידה שווה ככל שאר הדברים הממשיים, או שהם טוענים לדואליזם בסיסי

בין תחום הטבע לתחום החופש או להיסטוריה. במקרה השני הם מרמזים

שעולמו של האדם, עולם היצירה האנושית, מרומם בהרבה מן הטבע. על

פי זאת אין הם תופסים את מושגי הנכון והלא?נכון כמושגים שרירותיים

ביסודם. הם מנסים לגלות את סיבותיהם; הם מנסים לעשות את הרבגוניות

והרצף שלהם למובנים; כשהם מייחסים אותם לפעולות של חופש הם

מדגישים את ההבדל היסודי בין חופש ובין שרירותיות . לשם

התמצאות מהירה נוח להתחיל ברגע שבו עלתה התנועה, שהייתה לכתחילה

תת?קרקעית, אל פני השטח והחלה לשלוט במדעי החברה בריש גלי. רגע זה

היה ראשית צמיחתה של האסכולה ההיסטורית.

למחשבות שהנחו את האסכולה ההיסטורית לא היה אופי תיאורטי טהור כלל ועיקר. האסכולה ההיסטורית צמחה כתגובה למהפכה

הצרפתית

ולדוקטרינות הזכות הטבעית שהכינו מהפך אדיר זה.

מתוך התנגדות לקרע

האלים מן העבר הדגישה האסכולה ההיסטורית את החכמה ואת הצורך בקיום

הסדר המסורתי או בהמשכו הוא היה מכוון הן כנגד הלא?טבעי

או הקונבנציונלי הן כנגד העל?טבעי או השייך לעולם הבא. המהפכנים

הניחו, רשאים אנו לומר, שהטבעי הוא תמיד אינדיבידואלי, ומכאן שהאחיד

הוא לא?טבעי, או קונבנציונלי. היחיד האנושי היה אמור להיות משוחרר או

לשחרר את עצמו, כך שיוכל לבקש לא רק את אושרו אלא אף את גרסתו

שלו לאושר. אבל פירושו של דבר זה היה שמטרה אוניברסלית ואחידה אחת

הוצבה לכל בני האדם: דעה זו על

הטרנסצנדנטיות של הסדר הפוליטי הטוב ביותר עברה שינוי עמוק בדרך

ההבנה של ה"קדמה" במאה השמונה?עשרה, אך היא עדיין נשתמרה במושג זה

של אותה המאה. שאם לא כן לא היו התיאורטיקנים של המהפכה הצרפתית

יכולים לדון לכף חובה את רובם הגדול של הסדרים החברתיים שהיו

קיימים אי פעם. בהכחישה את המשמעות, אם לא את הקיום, של נורמות

אוניברסליות, הרסה האסכולה ההיסטורית את הבסיס האיתן היחיד של כל

המאמצים לחרוג אל מעבר לאקטואלי.נוסף על זאת, הם

לא יהיו מופשטים או אוניברסליים, ולפיכך מזיקים לפעולה נבונה או לחיים

אנושיים באמת, אלא מוחשיים או ייחודיים - עקרונות שהולמים את התקופה

המסוימת או את העם המסוים, עקרונות שמיוחסים לתקופה המסוימת או לעם

מסוים.

 

 

 

 


בראון&גרין www.plato-parmenides.area.co. il מאמר ארבע הקדמות המבוא לחוקה www.plato-parmenides5.area.co. il
'http://plato-parmenides.blogspot.com/'הכלכלה המודרנית''http://translate.google.co.il/translate?hl=en&sl=iw&u=http://cafe.themarker.com/view.php%3Fu%3D248404%26y%3D2009%26m%3D3&ei=8QOsSa6cBpGI1QXd6MG7Ag&sa=X&oi=translate&resnum=10&ct=result&prev=/search%3Fq%3D%25D7%25A2%25D7%2590%25D7%2595%2527%25D7%25A5%2B%25D7%2590.%25D7%25A2%26hl%3Den%26rlz%3D1T4GGLJ_en-GBIL292IL293שילוב מערכת משפט פדראלית גלובאלית לענייני החוקה הבינ'ל ה2
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה