פוסט הפקה הימים שאחרי.
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

פוסט הפקה הימים שאחרי.  

מאת   07/03/2009 |  נצפה 2043 פעמים


אולם ריק, רק איש הסאונד מתרוצץ ממקום למקום מביא עוד כבל עושה עוד חיבור, הקונסולה כבר עומדת מחכה על הבמה מורכבת מערכת התופים המיקרופונים במקומם וההתרגשות בשיאה, עוד מעט מתחילים חודש וחצי של עבודה לחוצה, מגיע לסיומו ממש עוד כמה שעות.
אני נעלמת לגב הבמה יושבת עם כוס מים בצד אחד ועם כוס של בירה בצד השני מסדרת צלחות של חטיפים למיניהם ודואגת לערום בשורה בקבוקי עארק לאומנים שמגיעים, ההופעה ממש עוד שעה מתחילה.
זה בדיוק הזמן שעה לפני כל הופעה שגם מי שהיה איתי בגן נזכר שאני מפיקה או עושה יח"צ תמיד לאישזהו אירוע וכל טלפון כזה מתחיל במה העניינים? ונגמר ב" תגידי יש מצב להזמנה זוגית להיום?"
המפיק הראשי של ההופעה והשותף שלו וגם אני מביטים אחד על השני ומחייכים על כל טלפון" הנה עוד אחד רוצה כרטיס חינם"
וכולנו צודקים בכל צלצול שמגיע מביא איתו עוד אחד שרק עכשיו נזכר שזה היום ולא הספיק להזמין כרטיס.
מציתה לי סיגריה בתוך השקט שלפני הסערה וכבר מגיעה לה הסנונית הראשונה, אחת הבנות שעובדות בקופה מגיחה מאחורי הבמה עם פנים תמוהות.

"מה אני הראשונה? איפה כולם? "
" יגיעו" אני מרגיעה אותה ומושיבה אותה לצידי.
כמה דקות אחריה מגיעה הקופאית השנייה ומיד מאחוריה נכנסים המאבטחים.
" איפה אנחנו עומדים?"מי זה שמוליק - שואל אחד מהם במבטא רוסי כבד.
"מאחורייך , אני משיבה"
מצחיק המאבטחים אלו ששומרים על הסדר הטוב וביטחוננו בידיהם תמיד אחרונים להכיר.
אני יוצאת החוצה לרחוב הקר ורואה כבר חבורות קטנות מתחילות להצטופף בכניסה, נכנסת פנימה, לוקחת תג הפקה ומתיישבת עם הקופאיות להעביר להם רשימות עיתונאים ומוזמנים.

נגן , נגן מגיחים חברי הלהקה , נותנים חיבוק ונשיקות לכל הנוכחים מוודאים שהעארק והבירות מיועדים להם ומתיישבים, חדר האומנים מתחיל להיות צפוף ועשן סמיך של סיגריות באוויר.
הזמרים התחילו להיכנס והצפיפות בחוץ גדלה וזה בדיוק הרגע הנכון לומר לאיש האבטחה שהוא נאלץ לנטוש את החדר החמים והנעים של האומנים וההפקה ולעבור לחזית.
בחוץ כבר רעש ההמולה של העומדים בתור מבהיר שאוטוטו מתחילים, אלו בדיוק הרגעים שאני מודה לאלוהים שאני בצד הנכון של ההופעה ולא צריכה לעמוד בתורים או להידחס.

5 דקות ולבמה
1,100 איש מוכנים בהיכון , כמעט 200 נשלחו הביתה, היה צפוף ופחד מאוד הגיוני עלה בי , שלא תהיה דחיסות יתר בהופעה זה אחד הדברים שאותי בהפקות הכי מפחידים אותי , צפיפות יתר או תגרה בין שניים ששתו יותר מדי.
הלהקה עולה והקהל מביע את אהדתו ומיד אחריהם הזמר הראשון מתחיל לשיר, ערב המחווה לבוב מארלי מתחיל.
זה לא משנה כמה הופעות אני ייח"צן תמיד אני אוהבת לבוא, להיות להרגיש את המוזיקה ולראות אנשים מחייכים ושמחים הרי לשם זה אני עובדת, ניסיתי להשתחל החוצה לתוך הקהל ולא ממש הצלחתי למצוא זווית טובה בכדי לראות את הבמה או את ההופעה.
ויתרתי, נכנסתי חזרה מאחורי הקלעים וראיתי חלקים ממנה מגב הבמה שאר הזמן פשוט ישבתי , שתתי משחררת קצת לחץ שהצטבר בחודש האחרון.
אומן עולה, אומן בא הזמן אוזל והנה מתקרב לו שיר הסיום, שיר אחרון ודי בהופעה כזו אין הדרן היא פשוט הסתיימה.
בדיוק עם השיר האחרון הלכתי, אם יש דבר אחד שאני ממש לא אוהבת זה סופים, כל סוף עושה לי עצוב גם של הופעה.
פסעתי במהירות ברחוב, יום חמישי בלילה ואזור המועדונים באזור המסגר נראה יותר כמו הפגנה של אנשים זועמים מאשר אנשים שבאו לחגוג ולהנות מהחיים, לוחצת על האזעקה , נכנסת לרכב ונושמת לרווחה.

לילה קר כבישים פתוחים ובי יש עוד כמויות גדולות של אנדרנלין, נוסעת לאט בלי מוזיקה מתענגת על השקט שנכנס לתוכי, סוף סוף שקט.
מגיעה הביתה את פניי מקבלת כלבתי חצי ליטוף ואני נכנסת להתקלח,מיד מהמקלחת נוחתת על המיטה שהמגבת עדיין לגופי, רק באמצע הלילה גילתי שאני ישנה בתוך מגבת לחה.
ליפול לתוך הריק
הבוקר לא איחר לבוא כלבתי המתוקה קוקוס הזכירה לי שהופעה או לא הופעה היא בבוקר רצה לצאת, קמתי באיטיות מתחננת אליה שאולי תוותר אך היא בשלה מגיעה למיטה ומניחה על רגל פרוותית עם מבט מתחנן בעיניים שאי אפשר לעמוד מולו.
לבשתי את הבגדים שהיו לידי ומעליהם מעיל נפלא כזה ארוך שמכסה את כל הסמרטוטים שלבשתי מתחת ,משקפיים אפילו שגשם בחוץ כדי להסתיר עיניים נפוחות מעייפות והחוצה, שקט... בדקתי את הפאלפון הוא עובד , טעון אבל שקט, הטלפון לא מצלצל.
פוסט הפקה , נפילת מתח שכזו פתאום שקט, הטלפון לא מצלצל בתדירות רצחנית, אף אחד לא צריך יותר תאומים יום כזה שפשוט נרגעים לתוך הכלום.
ככה זה יום אחרי הפקה זה תמיד קורה , נפילת מתח שכזו פתאום יש שקט , זה יום שאפשר לנוח אפילו לנתק את הטלפון ופשוט לעצור רגע ולנשום, הלכתי על זה עד הסוף פשוט שקעתי לתוך הכלום.
בשעה 14 בצהריים הטלפון צילצל, מופתעת הבטתי על הצג
שמוליק המפיק של המופע על הקו.
"היי מתוקה " מה את עושה -
"כלום"עניתי לו
"איזה באסה אה?"
"מה באסה הייתה אחלה הופעה" השבתי לו,
"כן ההופעה הייתה מדהימה" הוא מיהר להסכים איתי
"רק שקמתי בבוקר ופתאום מוזר , אני לא צרי ך להביא כרטיסים, לא לדבר עם הנגנים פשוט קמתי ואמרתי לעצמי אוי אלוהים אז מה עושים היום? "
כלום עניתי לו, ככה זה
יום שאחרי זה דיכאון פוסט הפקה , פשוט מין נפילת מתח כזו.
"כן, צודקת" ענה לי והמשיך "נו ומה הלאה?"
"אה, אני יש לי עוד הפקה להתחיל ב27 לחודש אז בינתיים נהנת מהכלום,
"נדבר"
"כן בטוח "עניתי לו תהנה מהכלום.
ניתוק נשמע מעברו השני ואני חזרתי לדממה הזמנית
לקראת ערב כבר הגיע סנונית ראשונה מההפקה הבאה? הודעה כתובה התקבלה בנייד
"יום ראשון קומניקט"?
מה שהזכיר לי שיש לי עוד יום אחד להינות מהכלום והריק והכל מתחיל מהתחלה, עוד פעם ימים ולילות התבלבלו, שוב פעם לחצים ומתחים ובסוף פריקה בגלגל אינסופי מהפקה להפקה.
חשבתי לעצמי איזה ברת מזל אני שאני עובדת בכזו עבודה מלאה ביצירה ואתגרים , שאני כל כך אוהבת את מעגל היצירה הזה , בכל פעם יושבים מעלים רעיונות חולמים חלומות עד שהם רוקמים עור וגידים ופשוט קורים.
בעבר הייתי נכנסת לדיכאון עמוק בסיום כל הפקה , במיוחד בפסטיבלים שם 3 ימים של חגיגה אחת גדולה פתאום נגמרת כולם מפזרים ורק הצוות ואני היינו נשארים בין תפאורה ושקט של אחרי הסערה, ברבות הימים התחלתי להנות מזה מהזרימה האינסופית הזו של החיים התחלות, סופים אמצע לפעמים טוב לפעמים רע אבל תמיד מעניין מאתגר ומרתק.
החיים האלו איזו מתנה












לילה בן הרוש - מפיקה ויח"צנית, בעלת רקע אקדמאי בפסיכולוגיה ויוצרת בתחומי ציור,צילום כתיבה.
כותבת טור קבוע במעריב-nrg ומסקרת סדנאות ופסטיבלים מעולם המודעות והצמיחה האישית.
ליצירת קשר: lilabh7@gmail.com
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה