לבוא בחרדת קודש
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

לבוא בחרדת קודש 

מאת   20/04/2006 |  נצפה 4985 פעמים
לבוא בחרדת קודש(1 )
א. אל תורה שבכתב ושבע"פ צריך לבוא בחרדת קודש. "בן בג בג אומר: הפוך בה והפוך בה דכולה בה"(2). כיוון שהכל בה, אין אחד כשלעצמו מקיף הכל, ועל כן, עליו להיזהר, וכמו כן להיות גולה למקום תורה, ולא להישען על בינתו(3).
הא-לוהים "את הכל עשה יפה בעיתו, גם את-העולם נתן בליבם, מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר-עשה
הא-לוהים מראש ועד סוף"(4). על כן אסור לאדם להיכשל בנגיעה אישית של חיפוש חסרונות והתעלמות ממעלות, כי אז, נלכד האדם, כשרוני ספרותית, גדול ככל שיהיה, במלכודת. "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו"(5). אפילו לאהרון הכהן נאסר לבוא בכל-עת אל הקודש.
"והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל - הקודש לפני ד' ובצאתו ולא ימות"
(6). "אחרי מותו (של הא-לוהים-ג.ר.) קרעתי קריעה-עד שהגיע היום, שבו לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. במו ידי הוצאתי אותו להורג. מאותו יום ואילך, כל נסיון שלי לפנות אליו בגוף שני נוכח, הוא נסיון עלוב ומגוחך"(7). היה זה כשארי אלון (מכאן ואילך א.א.) היה בן 16 , ועד צאת ספרו לאור בגיל 55, אין שום הסתייגות מתמיהה על כך, שבידיעות המוגבלות של נער, נשאר שבוי לטעותו עוד כארבעים שנה.
מכל מקום, א.א. הנו בעל כשרון ספרותי מעולה ומוכח בפרק ט"ז , "האגדה על סבא דמשפטים והעלמה הנסתרת/ דברי אגדה שהגדתי לאבא שליט"א בבית לשכת עורכי הדין בירושלים, בערב הוקרה לכבודו עם הגיעו לגבורות(8). וכן, מוכח גם בפרק כ' "הנער שהזריק תנ"ך לורידים" (8א) , על המשורר חיים נחמן ביאליק בצעירותו. חבל אפוא, שא.א. בא אל הקודש, לא כצאצא של שם ויפת, שלא חיפשו לראות ערוות אביהם.
ב. ביקורתנו תחל בכך, שבנתונים חלקיים אפשר להצביע על חסרונות:
* "האלף הזעירא מסתתרת בתוך האגו של א-לוהים" /(הכוונה ל-"האלף הזעירא של ויקרא)." - התפרצותה הפתאומית של האל"ף הפכה את ו"יקרב" ל"ויקרא", וכתוצאה מיידית מכך, ניצלו חייו של משה ברגע האחרון !. האל"ף איננה הראשונה שמנעה מא-לוהים להקריב את משה, קדמה לה צפורה, אשת משה, שהבחינה, כיצד אורב הא-ל למשה ומבקש להמיתו".
(9). א.א. מתעלם מפירושו של המהר"ם מרוטנברג זצ"ל ב"תורת חיים", "א' ב-ויקרא זעירא, - לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב "ויקר"(10) - והקב"ה אמר לו -תכתוב "ויקרא"; משה לא רצה לכותבה בפירוש, מחמת ענוותנותו, אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אל"פין שבתורה".
* בפרק ד' "אלישבע /אגדת צו שמונה" : " בהר המוריה, כזכור, העלה אברהם אבינו לעולה את יצחק בנו - ראש וראשון לכל קרבנות העולה האנושיים(11)". לשם מה להזכיר גם פירוש רש"י " והעלהו - לא אמר לו 'שחטהו', לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו, אלא, להעלהו להר לעשותו עולה; ומשהעלהו, אמר לו הורידהו". נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והקשה ביותר למי שנבחר להיות אבינו הראשון. כדי שהנסיון יתקיים, העלים ד' מאברהם, שלא יתכן כי הוא ירצה שיקריבו לו קרבן אדם. כגודל קדושת העניין, כן גודל הקרבן. בלי מסירות נפשו של אלי כהן, הקדוש שריגל בסוריה והעביר מידע מדויק על הביצורים הסוריים ברמת הגולן, היה המחיר במלחמת ששת הימים כבד הרבה יותר. סיום פרשת העקידה מלמד להעדיף קרבנות כלכליים - אייל ולא אדם.
"למה יקצוף א-לוהים קצף קטלני כל-כך? למה ימנע הא-ל מאב ומאחים שכולים להתאבל על יקיריהם שנשרפו זה עתה?..." (12) . א.א. מתעלם מכך, שרמטכ"ל צבא איננו רשאי להתאבל בעת המלחמה על נפילת בנו, כשם שאיננו רשאי להתאבל בעת המלחמה על נפילת חיילים אחרים בצבאו. "אלישבע העולה מן המדבר כתמרות עשן, מתרפקת על בניה נדב ואביהוא; צאינה וראינה ב-אלעזר ואיתמר שני בני הנותרים, איכה מרותקים הם שבעה ימים נוספים לאוהל מועד, ששים ושמחים עם א-לוהים ביום שמחת לבו. צאינה וראינה בנות ציון היקרות, בבעלי היקר אהרון, כהן גדול ואב שכול, איכה מקפיד הוא לקיים שבעה ימים רצופים את מצוות והיית אך שמח"(13) . מדוע מתעלם א.א. מהכתוב ב-ויקרא , שמיני (י',י"ט) "וידבר אהרון - ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ד' " ?.
* בפרק ו' " ישמע-אל לתפילת הגר/ פאזל של רסיסי אגדות מנותצות", "- אני מנתץ משמע אני יהודי שורשי, אני הולך מבית אבי אני יהודי מאד שורשי"(14). כלומר, צאצא לאברהם החוזר לימי תרח ראוי לשבחים. האומנם?
* גם כאשר א.א. מתעלה בכשרונו הספרותי ומכתיב ליהודה מתמר מכתב(15),איננו כובש את רעל כפירתו, ובהערה (11) מתחת לקו בעמ' 128 כותב: "ה-'פשט' המקראי של הסיפור, ממנו מתבקש, כי תמר הלבינה את פניו של יהודה ברבים". אך, הכתוב אומר "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה...(16), "שלחה אל חמיה" ולא הכריזה ברבים, לא הלבינה פניו ברבים. כנראה ש-א.א. רואה עצמו חכם יותר מ-רש"י, רד"ק, ספורנו ואחרים. בכולם יטיל ספק, רק לא בעצמו.
* בפרק י"ח אגדת הזמן האבוד/ מבוא לפסטיבל "לא בשמים היא"/ "האל המקראי זועם על רבן גמליאל ואנשיו שהפקיעו ממנו את הרשות השופטת ואת הרשות המבצעת, ועל שחידשו חידושים הלכתיים מפליגים שלא היו ולא נבראו בתורתו המקראית..." (17). אבל,בתורתו המקראית כתוב "על-פי התורה אשר יורוך ועל-המשפט אשר-יאמרו לך תעשה. לא תסור מן-הדבר אשר-יגידו לך ימין ושמאל!" (דברים,פר' שופטים י"ז, י"א). אמנם, יתכן שגם מסית יצליח להודיע מראש על אות שיתקיים, תמיד "לא בשמים היא". כלומר, אין סומכין עליו,אלא רק על פסיקת בית הדין. בנושא "תנורו של עכנאי" (18), ציטט את דבריו של רבן גמליאל הנ"ל, אך הסיק מסקנה הפוכה "כך הפכו פוסקי ההלכה האחידה לדורותיהם להיות בעלי המניות הבלעדיים של חברת החשמל היהודית המכבה את כל הזרמים שאינם מאירים לאורה" (19). א.א. לא הזכיר כי בזרמים שאינם מאירים לאורה, מצויים רפורמים שהירשו לעצמם "היתר" למחוק את ציון וירושלים מסידור תפילותיהם, ו/או להפוך את השבת ולעשותו ביום ראשון. מביניהם רביים המחתנים זוגות מעורבים ביחד עם כומר נוצרי, וכיוצא בהם.
* כאמור ב- (א) ראוי א.א. לשבח רב על דבריו המתייחסים למשורר חיים נחמן ביאליק ז"ל. אבל, בהמשך, מנסה א.א. לייחס את ההוצאה להורג של
א-לוהיו, גם לשיר הילדים של ביאליק " נד,נד...מה - למעלה? מה - למטה? רק אני, אני ואתה!" (20). א-לוהיו של ביאליק לא הוצא להורג לתמיד, כי גם מנגינות אחרות בשיריו "אם יש את נפשך לדעת... " "לפני ארון הספרים..." " ... במה אבוא אל הקודש ואיככה תיטהר תפילתי?... ועוד...
* בפרק כ"ה "א-לוהים מתפלל ואומר "כל נדרי"/אגדה דתית", מייחס א.א. עייפות למשה " והוא כבר סיזיפוס עייף ויגע"(21). בפרק זה עוסק א.א. בחטא העגל וכותב על הא-לוהים "יתחיל להתפלל על עצמו בכל יום ולומר: יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מידותי, ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז',ע"א). א.א. איננו מזכיר כי חטא העגל הוא אחד משש הזכירות, שיש נוהגים לומר אותן בכל יום: "זכור אל-תשכח את אשר הקצפת את ד' א-לוהיך במדבר". ריקודי העגל, המחליף כביכול, את א-לוהי ישראל, אינם חטא סתם, ובפרט לא אחרי שרשרת הניסים שנעשו לישראל במצרים, ומחוצה למצרים (עשר המכות, קריעת ים סוף, ניסי המים, המן והשליו, ועוד).
..."הא-ל המקראי לא התפלל מעולם..." (22). הוא לא מסתפק בתפילה אל עצמו, אלא מבקש מבנו ישמעאל שיתפלל למענו, את אותה התפילה שהקדים להתפלל על עצמו"(23). א.א. מתעלם מכך,שלפניו הדגמה לנבואתו המקראית של הנביא ישעיהו (ס"ה, כ"ד):"והיה טרם-יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע:"
ג. אי דיוקים מצויים בספרו של א.א.:
* לפני שאמר על אברהם אבינו גם דברים טובים
(24), הוא מקדים דברי בקורת: "אחרי הכל, מדוע לא סמך המאמין ההולך אחר הקול הא-לוהי על בעל הקול שייטיב עימו ברעב של הארץ המובטחת?..."(25). "אברהם, כידוע היה האדם הראשון שעשה סדר בתפילות המתפרצות, ונעל אותן בתוך סידור תפילה (אברהם תיקן תפילת שחרית-ג.ר.). הגר, לעומת זאת, היתה האדם הראשון שפרץ את כל שערי התפילה
הנעולים" (26); א.א. יודע היטב, כי את התפילות הנעולות (=הקבועות) תיקנו אנשי כנסת הגדולה. זאת ועוד, לפירוש ספורנו, ל"ותקרא שם ד' הדובר אליה, אתה א-ל רואי "(בראשית,ט"ז,י"ג)- הינה קריאת שם ד' , היא התפילה", קדם פירוש רמב"ן: "ומפניך אסתר , כי לא אוכל עוד לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן"(לבראשית ד',י"ד). נם שנים רבות אחרי קין והגר לא היו שערי תפילה נעולים. גם היום פתוחים הם לתפילת יחיד. ולפני אנשי כנסת הגדולה, היו פתוחים לתפילת חנה אם שמואל, ולפניה לתפילת משה" "א-ל נא רפא נא לה" לאחותו מרים (במדבר, בהעלותך י"ב,י"ג).
* "בני, מה עשה לך אביך?!/אגדה מצחיקה/...א-לוהים יראה לו השה לעולה בני". זה כל מה שאמר אברהם לילדו הקטן בדרך אל השחיטה"(27).
א. א. מביא את האגדה העקודה מפסיקתא דרב כהנא(27א') ויודע ששרה יצאה נשמתה מייד, כשחזר יצחק מהעקידה, והיא בת 127 שנים, ואותו ילדה בהיותה בת 90, דהיינו "הילד הקטן" הוא בן
(127-90)=37 שנים, אמנם קטן מישמעאל, אבל ראוי היה להוסיף אז שגילו 37. בתורה עצמה (לא באגדה) כתוב פעמיים "וילכו שניהם יחדיו" ורד"ק מפרש" בלב אחד", כיצד ניתן להבין עוקד ונעקד ההולכים יחדיו "בלב אחד"? הסבר מקורי לכך, מצוי ב-"מ.ת.ת"(28).
* בפרק ט' "על גדות המבול/אגדת הבריאה על-פי עורכת ספר בראשית/שלושת חלקי אגדת הבריאה..."(29). תורת משה נותנת לנו בשלושה קטעים רמזים לבריאה, שאותה לא נדע מראש ועד סוף (4). מה מריץ את א.א. לכתוב, אחרי הכל התיאור "ויכל
א-לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", אינו מתאים כלל וכלל לד' א-לוהים, שמעולם לא כילה את מלאכתו, וממילא לא שבת, וממילא לא ציווה על האדם שלו לשבות כמותו"(30). קשה לקבל שא.א. איננו יודע להבדיל בין מלאכת בריאת העולם לבין מלאכתו אחרי הבריאה כמשגיח וכשופט יצוריו לפי ברכתו להם "פרו ורבו ומילאו את-הארץ וכבשוה..."(31).
* בפרק י' "רבקה - האדם הראשון שדרש את א-לוהיו... ... אף אחד לפני רבקה לא יזם על דעת עצמו שיחה עם הא-ל "(32). א.א. שכח, כי כתב (בעמוד 76), " הגר היתה האדם הראשון שתיקן לדורות הבאים את התפילה האישית המתפרצת". הוא יודע שכדי להתפלל תפילה אישית, אין צורך ללכת לדרוש. כדי להצדיק דרשתו האישית הוא מוסיף "גם איוב, כמו רבקה,..., איוב הולך לדרוש את א-לוהיו..."(33). אך איוב אומר לד' את אשר עם ליבו ממקומו, ואיננו נזקק ללכת לשם כך. הדרשנים צודקים, ולא א.א. , כאשר בין ההליכה לדרוש ובין " ויאמר ד' לה" הם מכניסים מתווך.
* על יעקב כתב א.א.(34) " גם מצבו הגופני השתפר מאד..., עשרים שנות עבודה בשדה, הפכו אותו לגבר שרירי 'שלם בגופו' שביכולתו לגול אבנים רבות מעל - פי הבאר." "והאבן הגדולה" גלל יעקב לבדו, כאשר ראה את רחל שבאה עם הצאן, והישקה את צאן לבן, לפני עשרים שנות עבודתו אצל לבן הארמי ולא אחריהן .
* "עד עצם היום הזה לא הצליחו כל ועדות החקירה לקבוע מה חלקו של יעקב בטבח שכם"
(35). ראוי היה לו לא.א. להוסיף ליד "יעקב רתח מזעם - "עכרתם אותי" גם את דבריו לפני מותו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם: בסודם אל-תבוא לנפשי..."
(36). במקום לפאר התורה על שאיננה מכסה על חסרונות ועבירות של האבות והאמהות, מחפש א.א. ערוותם.
* "ויבוזו העיר אשר טימאו אחותם" (37). ובפסוק רביעי(38), "ויאמרו הכזונה יעשה את - אחותנו : ". א.א. הגזים מאד כשקרא את פרק י"א בספרו "דינה בת לאה - זונה בת זונה". ההגזמה נובעת מפירושו את יצאנית (במדרש) לזונה; יתר על כן, הוא הפריז מאד בהבנת האונס המטמא של דינה כאשר ייחס לאנוסה (הטמאה במושגים של אז) זנות במושגים של היום.
* בפרק כ"א "אם תרצו אין זו אגדה, אלא הלכה ציונית/ העפילו העפילו אל ראש ההר העפילו". בסוף פרק זה(39), הוא לועג לחרדים שכל שיודעים הם על המשוררים הגדולים שלנו ביאליק וטשרניחובסקי, מתמצה בהכרת רחובות על שמם "ביאליק פינת טשרניחובסקי".
א.א. מעמת בסיפרו, ציונים מול חרדים ומתעלם מן הציונים הדתיים. כשסיפרו יצא לאור, ידע כי הציונות החילונית בוגדת בנחלת אבות של שבט יהודה ומחריבה ועוקרת את גוש קטיף, פאר הציונות הדתית - ציונות של ימינו. כלומר, אמונה הגיונית של תקופתנו היא -כהוראת קוהלת (ז',י"ח) "טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך, כי - ירא א-לוהים יצא את-כולם"; רוצה לומר: היה גם דתי וגם ציוני.
* בפרק כ"ז "אגדה מנגד/לא בשמים היא... ... אף אחד מבין שישים ריבוא הנשים והגברים לא ראה את א-לוהים בערבות מואב על פני יריחו, ולא שמע אותו מכתיב למשה את תורתו - רק את משה הכותב וקורא. בעת ובעונה אחת ראו כולם ושמעו..."(40). הסתכלותו של א.א. איננה מבדילה בין ראייה בעיני-בשר - לא ראיתם כל תמונה"(41), לבין ראייה בעיני-שכל - "אתה הראית לדעת, כי ד' הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו"(41). לא "שישים ריבוא, הנשים והגברים" , כי שישים ריבוא אינם כוללים את הנשים והטף ולא כוללים את שבט לוי, כי שישים ריבוא הם רק יוצאי הצבא מבין עשרים שנה ומעלה.
* בפרק כ"ט, "יהיה רע/אגדה משמחת לשמחת תורה/"לא אשאיר שום רעה בעולם שלא אביא עליהם...(42). מן הראוי היה להדגיש את הסיבות לאזהרה קשה זו: "ויאמר ד' אל-משה, הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי א-לוהי נכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את-בריתי אשר כרתי איתו" (דברים,וילך,ל"א,ט"ז); וגם את דברי משה "כי אנוכי ידעתי את-מריך ואת ערפך הקשה הן בעודי חי עמכם היום, ממרים הייתם עם-ד', ואף כי - אחרי מותי" (שם, באותו פרק, כ"ז). מאידך, טוב שא.א. כתב גם "זאת הברכה אשר ברך משה איש הא-לוהים את בני-ישראל לפני מותו" - הוא העניק להם את הפרק היחידי בכל התורה, שיש בו רק ברכות בלתי מאולצות ואין בו אפילו קללה אחת"(43).
ד. שונות:
* "אל תלמדו רק את מעשיהם היפים והטובים של האבות המייסדים. אל תונו את עצמכם ואל תתנו לעצמכם להרחיק את חטאי אבותיכם. לימדו אותם ושננו היטב..."(44). אבל למה לראות גם צל חטאים כחטאים, ולא לראות את שפע האור הטוב שהם מקרינים לבניהם אחריהם?
* עוד לא נולדה הבת שהתורה תודה על לידתה"
(45). כתיבה מאוזנת היתה מזכירה גדולתן של נשים: "ויאמר א-לוהים אל אברהם...כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה..."(בראשית,וירא,כ"א,י"ב). דווקא רבקה ולא יצחק, היא היודעת מיהו הראוי להיות שלישי לאבות אברהם ויצחק: "ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית, תולדות,כ"ה,כ"ח). "ותתצב אחותו מרחוק... ותאמר אחותו אל בת פרעה..." , ומלבד מרים נזכר גם שבחה של ציפורה אשת משה ועוד...
* "...נסיונותיהם להסתיר שאין צדק בהיכל המשפט."(46)
* בפרק כ"ב "אגדת חוזה המדינה והלכה פוסט-ציונית".
א.א. מצליח לראות גם ספק-ערווה כערווה.
* בפרקים כ"ג "בני ישראל תופסים אמריקה/אגדה הוליוודית וכן כ"ד, "אגדה של פסח/ימי תל-אביב האחרונים"(47), התיישב א.א. במושב לצים, וחבל.
* בפרקים ל-ל"ו האחרונים בספר(48), קראתי בפרד"ס ספרותי על חיי הרוח של א.א., שכנראה, הסוד בהם איננו פחות מהפשט שבהם.

ההערות:
1) ארי אלון/בא אל הקודש/ל"ו אגדות נסתרות/ידיעות אחרונות: ספרי חמד/
תל-אביב 2005 .
2) אבות, פרק ה', משנה כ"ב.
3) אבות, פרק ד', משנה י"ד.
4) קהלת ג', י"א.
5) מסכת מכות, י' ע"ב.
6) שמות, תצווה, כ"ח, ל"ה.
7) עמ' 26-27 .
8) עמ' 148-157. ; 8א) ב-עמ' 191-196.
9) עמ' 37 .
10) "...לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון ארעי, בלשון טומאה, שנאמר: ויקר א-לוהים אל בלעם (במדבר, כ"ג, ה)". רש"י ל-ויקרא א', א.
11) עמ' 43 . 12) עמ' 51-52 . 13) עמ' 54 .14) עמ'71 . 15) עמ' 126-128 .
16) בראשית, וישב, ל"ח ,כ"ה.
17) עמ' 179 .
18) עמ' 184 מתחת לקו.
19) עמ' 190 .
20) עמ' 202 .
21) עמ' 259.
22) עמ' 263 .
23) עמ' 264 .
24) עמ' 74-75 .
25) עמי 73.
26) עמ' 76 .
27) עמ' 89 . 27 א) עמ' 88. 28 ) מ.ת.ת- מציון תצא תורה-בטאון להגות יהודית,גליון ז', אייר תש"ל, עמ' 7. 29) עמ' 98 . 30) עמ' 100 . 31) בראשית, א' כ"ח. 32) עמ' 106 . 33) עמ' 107-108 . 34) עמ' 115 .
35 ) עמ' 119 .36 ) בראשית, ויחי, מ"ט, ה'-ו'. 37) בראשית, וישלח, ל"ד, כ"ז.
38) בראשית, וישלח, ל"ד, ל"א. 39)עמ' 211. 40) עמ' 285. 41)דברים, ואתחנן, פרק ד'. 42) עמ' 299-300. 43) עמ' 305 . 44 ) עמ' 77 .
45) עמ' 115. 46) עמ' 164 . 47) עמ' 225- 255 . 48) עמ' 310- 357 .













גדליהו רחמן -בוגר האוניברסיטה העברית במקצועות מתמטיקה ופילוסופיה. פירסם מאמרי הגות רבים וכן ערך בשנים תשכ"ח-תשל"א בטאון להגות יהודית בשם מ.ת.ת (מציון תצא תורה).
בשנת תשס"ה יצא לאור ספרו "פרוזדור הקליטה בעולם של חמישה ממדים" בהוצאת ספרים "מ.מזרחי".
ד"ר אליעזר רחמן בעל תואר PH.D בכימיה מטעם מכון וייצמן והאוניברסיטה העברית. עבד במכון וייצמן ובמכון הביולוגי בנ"צ, וכן השתתף כחבר מערכת ב-בטאון מ.ת.ת
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה