השעון הביולוגי עדיין פועל בשיטה האנלוגית. הפרדוקס הדיגיטלי
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

השעון הביולוגי עדיין פועל בשיטה האנלוגית. הפרדוקס הדיגיטלי 

מאת   21/01/2009 |  נצפה 2944 פעמים
מדברים על זה, מנחשים שזה קשור למחשבים, שזוהי המילה האחרונה באדריכלות, שאין כיום בעולם פקולטה לאדריכלות ללא מגמה כזאת. אבל, כאשר פנינו לעשרים אדריכלים מן השורה בשאלה "מהי אדריכלות דיגיטלית", התשובות נעו בין "לא שמעתי מעולם על המושג הזה", לבין - "זה בטח קשור באוטוקאד". מרצה אחת בבית ספר ידוע לאדריכלות אמרה - "זה בטח משהו שסטודנטים חסרי כישרון אדריכלי המציאו כדי לבלבל אותנו".

התשובות במגדל השן האקדמי אינן ברורות יותר. מרבית העוסקים בתחום מנסים לראות באדריכלות הדיגיטלית אמצעי ליצירת צורות אדריכליות מורכבות, באמצעות תוכנות חדשות המסוגלות לתרגם רעיונות נועזים לתוכניות עבודה. המתלהבים רואים באדריכלות הדיגיטלית אמצעי לפיתוח שפות עיצוב חדשות - כלי עבודה המבוסס על ייצוג אלגוריתמי של הצורה, לצורך יצירת מימשק עם התוכן. ה"קונצמאכערים" רואים במחשב שעבר דיגיטציה, אפשרות לשלב תכנים וירטואליים בתוך מציאות ממשית; הספקנים מנסים לבדוק האם ניתן לראות בתהליכי הדיגיטציה שזלגו מתחומי חיים אחרים, תיאוריה אדריכלית שעשויה להתוות סדר יום חדש. אולם, מרבית הגישות שבויות עדיין בפרדיגמה הסגנונית, המתמקדת בצורה האדריכלית ולא בצרכים שגורמים להתהוותה.

אם בשנות השמונים המחשב היה בבחינת כלי עבודה מתקדם שנאבק להחליף את שולחן השרטוט, כיום לא ניתן עוד להטיל ספק בהשפעתו גם על תהליך התכנון. מחשוב משרדי התכנון מאפשר בדיקה של מספר חלופות רב יותר בזמן קצר, ניתוח מורכב יותר של הקשר בין מרכיבי המבנה, והבנת השפעתו של המבנה על סביבתו. יחד עם זה, קשה מאוד לקבוע שאדריכלות שתוכננה באמצעות המחשב, מצליחה ליצור דפוסי חיים חדשים. הסיבה לכך היא, שהאדריכלות היא מדיה מסורבלת ואיטית המפגרת מן הסתם אחר שינויי הזמן. במקרים רבים הבניין מתיישן תוך כדי תהליך התכנון, שלא לדבר על תהליכי האישור, הכרוכים כיום בבירוקרטיה מסורבלת. במצב שבו הדיגיטציה מתבטאת בעיקר במהירות, אין לאדריכלות כל סיכוי להתוות סדר יום חדש - ודאי שלא כזה שניתן לכנות אותו "דיגיטלי".

כיוון שהאוונגארד האדריכלי מזוהה בדרך כלל באמצעות הצורה, המקרה הדיגיטלי אינו יוצא מכלל זה. אולם הניסיונות להדגים את "הישגי" האדריכלות באמצעות וירטואוזיה צורנית, אינם שונים מהניסיון לכנות ספל קפה שיוצר באמצעים ממוחשבים - "ספל דיגיטלי". אין ספק שאם ייטלו ממובילי הטרנד את הצורה, לא תיוותר להם זהות אדריכלית כלשהי.

לאור העובדה שאנחנו חיים במציאות שבה כל אמצעי הקיום עברו תהליך של דיגיטציה, אדריכלות דיגיטלית יכולה להיחשב במקרה הטוב 'אדריכלות מודעת דיגיטציה'. כלומר, אדריכלות שמספקת מענה הולם להשתנות דפוסי החיים, כפועל יוצא מהתלות באמצעים דיגיטליים - הטלפון, האינטרנט ומה לא.

כדי לעכל את המושג המעורפל והמטעה הזה, אני מציע לעכל אותו בשלבים. ראשית, מה ההבדל בין "דיגיטלי" (סיפרתי) לבין מה שקדם לו - "אנלוגי" (בר השוואה). בשני המקרים מדובר בסך הכל בשיטות ייצוג של המציאות. אך בעוד שהאנלוגי מנסה להעתיק את המציאות כפי שהיא, הדיגיטלי מכמת אותה באמצעות ערכים מספריים. כלומר, מה שאנחנו רואים אינו בהכרח הדבר עצמו, ותוכנת הפוטושופ ידידתי תעיד על כך ברצון.

הדוגמה המוחשית ביותר היא כמובן הצילום הדיגיטלי, שהחליף בשנים האחרונות את הפילם הוותיק. לצילום הדיגיטלי ישנן איכויות לא מבוטלות - בעיקר משום שהוא מאפשר תוצאות מיידיות. הסיבה לכך טמונה בהבדל המהותי בין שתי השיטות. בעוד שהפילם מנסה לצרוב את דמותה של המציאות על גבי לוח אופטי, הצילום הדיגיטלי מייצג אותה באמצעות ספרות. כיוון שספרות הן ערכים כמותיים ולא איכותיים (אנלוגיים) הם ניתנים לחישוב מתמטי מהיר. כלומר, במקום העתקה מסורבלת המצריכה זמן רב, המחשב בורר "קטעים נבחרים" ומתרגם אותם לספרות. במילים אחרות, מדובר בהבדל בין ייצוג רציף ובר השוואה (אנלוגי), לבין ייצוג סמלי ומקוטע (דיגיטלי). זוהי בדיוק הסיבה, שאם בשנות השמונים היינו זקוקים לאולם ספורט כדי לאחסן תמונת מחשב אחת, היום ניתן לאחסן אלף תמונות בשפיץ של מחט.

דרך פשוטה להבין את משמעות ה"טריק" הזה היא להשוות בין שעון אנלוגי, המראה את השעה באמצעות מחוגים, לבין שעון דיגיטלי המראה את השעה באמצעות ספרות. בעוד ששעון מחוגים (האנלוגי) מראה את כל חלקיקי הזמן באופן רציף, השעון הדיגיטלי מראה רק מייצגים נבחרים שלו, תוך פסיחה על כל העשיריות, המאיות, האלפיות, והרבביות של השנייה. הסיבה לכך טמונה בהנחה שבני אדם רגילים (בניגוד לאצנים, צוללנים או אסטרונאוטים) אינם זקוקים להם כדי לדעת מתי נכנסת השבת, מתי הפסקת צהריים, ומתי אפשר לעבור משינה מול הטלוויזיה לשינה במיטה. כלומר, שעון דיגיטלי אינו המציאות, אלא ייצוג מקוטע שלה.

כדי להבהיר את הקשר לאדריכלות, אני מציע לעשות הבחנה קטגורית בין האדריכלות כתוצר, לבין האדריכלות כתהליך תכנון. בעוד שבמקרה הראשון מדובר במציאות ממשית - הבניינים, מערכות היחסים ביניהם, והמשמעות הסוציו?מרחבית שלהם, באחרון מדובר עדיין בשלב הווירטואלי, בין אם הוא עושה שימוש באמצעים דיגיטליים או לא.

המעבר בין וירטואלי לממשי מצריך תהליך של זיקוק אותם חלקים באדריכלות המבטאים את תכלית המבנה, מתוך חלקים אחרים המבטאים את הצרכים האישיים של האדריכל כיוצר. שניהם לגיטימיים כמובן, ולשניהם יכול להיות מן הסתם גם ביטוי דיגיטלי. אולם, בעוד שהביטוי של הראשון הוא סוציו?מרחבי (הקשר שבין החברה למרחב המבונה שלה), הביטוי העיקרי של השני הוא בעיקר אמנותי. מכאן כנראה נובעת הטעות הנפוצה המנסה לשייך לאדריכלות שנוצרה באמצעים דיגיטליים, תוצרים צורניים, שתוכננו על ידי (נחשתם) גהרי, קלטראווה, חאדיד ואחרים.

הבנת ההבדל המהותי בין צורה לתוכן עשויה לקרב אותנו אל הפואנטה של החידה הדיגיטלית, אם כי לא לפתרון מוחלט שלה. לתופעת הדיגיטציה, שהביטוי העיקרי שלה הוא הגדלה ניכרת במספר הפעולות הנעשות בזמן נתון, ישנה השפעה רבה על חיינו. חלק מהמחקר מציע לתת לנתונים המדוגטלים האלה להשפיע על צורת המבנה, ואו אז תיווצר אדריכלות דיגיטלית. אבל, אם ננסה לתרגם את ההצעה הזאת למעשה, נקבל מוטציה מקרית שאינה עולה בקנה אחד עם תכנון תבוני.

השעון הביולוגי שלנו מעולם לא עבר דיגיטציה, והפער הנוצר בין כמות הפעולות שאנחנו באמת זקוקים להן, לבין מספר הפעולות שהמציאות הממוחשבת מכתיבה לנו, הולך וגדל. כתוצאה מכך, התופעה השכיחה ביותר היא של "הזמן החולף מהר מדי". הסיבה לכך היא שהקידמה הדיגיטלית היא בעיקר וירטואלית, ולא ממשית. אם נערוך השוואה פשטנית בינינו לבין אבותינו הקדמונים, אני כלל לא משוכנע שאנחנו עולים עליהם במשהו - לא על אפלטון מבחינת עומק המחשבה, לא על אריסטו מבחינת השפיות הנפשית, ולא במספר הפעמים שאנחנו זקוקים ללכת לשירותים במהלך היממה, בהשוואה למלכה ויקטוריה.

הדוגמה המוחשית ביותר להשפעת המחשב על המרחב הבנוי, היא כמובן הקטנה ניכרת של שטח המשרד האדריכלי, שאינו זקוק עוד ללוחות שרטוט מסורבלים, ומסתפק, תחת זאת, במספר מועט של מחשבים חייכניים. אבל, זה עדיין לא הופך את האדריכלות - לא של המשרד ולא של התוצרים התכנוניים שמופקים בו, ל"דיגיטליים". דוגמה קרובה יותר להשפעת הדיגיטציה על האדריכלות היא המדיה-טק, לא משום שטויו איטו עיצב באחת מהן עמודים אמורפיים שקופים, אלא משום שכתוצר אדריכלי היא משקפת מודעות להשתנות האופן שבו מאחסנים ומנגישים ידע. כלומר, מי שהמציא אותה הבין שספרייה איננה רק מקום לעיון במאגרי ידע - שהרי את זה ניתן לעשות כיום גם בבית ליד המחשב האישי, אלא גם ובמיוחד זירה מפרה לאינטראקציה חברתית.

כלומר, כל ניסיון להציג את האדריכלות הדיגיטלית כקוד תכנון לא רק שאין לו עדיין אחיזה במציאות, אלא שהדבר כנראה לעולם לא יקרה. השיטה הדיגיטלית איננה אלא שלב זמני בהתפתחות המחשב, ובקצב ההתפתחות שלה, סביר להניח ששיטה אחרת תתפוס את מקומה עד מהרה. עדות טובה לכך היא אולי העובדה, שהעקרונות ה"דיגיטליים" - כמו תפיסה מייצגת של המציאות ועירוב תכנים וירטואליים בתוך מציאות ממשית, מומשו הרבה לפני המצאת המחשב.

הראינוע שהשתמש ברצף מקוטע של תמונות הצליח לשכנע את הצופה, לגמרי לא רע, שהוא צופה בדבר האמיתי. כמו כן, האנתרופולוג הצרפתי הסטרוקטורליסט לוי שטראוס דיבר כבר בשנות הששים על כך שהמוח האנושי אינו קולט את העולם שמסביבו כרצף מתמשך, אלא בקטגוריות מייצגות - רגעים, שעות, או צבעים (שרק המחשב של טמבור יודע אילו ספרות מייצגות אותם).

עירוב תכנים וירטואליים במציאות ממשית, היה אחד העקרונות המרכזיים בזרם הסוריאליסטי משנות העשרים. יעיד על כך היטב ציור של רנה מגריט משנת 1933, שכונה לא פחות מאשר "המצב האנושי" - ציור המציב את המציאות כנגד הייצוג שלה.

נקודת מוצא להבנה מעמיקה יותר של השלב הזמני הזה באדריכלות, טמונה בהגדרה נכונה של תפקיד האדריכלות כגורם חברתי. ייעודה המובהק אינו להמציא או לייצר צורות פיסוליות המבטאות בעיקר את המציאות הנפשית של אדריכל זה או אחר, את זה יכולות לעשות האמנויות הפלסטיות בלא פחות הצלחה, אלא להתאים כל הזמן את המרחב המבונה לצרכים המשתנים של החברה. במילים אחרות, האדריכלות חייבת להיות מודעת לתהליכי הדיגיטציה הגורמים לשינויים משמעותיים בדפוסי החיים, ולא לנסות להמציא אותם; להשתמש בהם כמנוף לקידום תהליך התכנון, ולא יותר.

לא כאן המקום לעמוד על מגוון הפעילויות שהאדריכלות מספקת להם מצע או אכסניה. אבל באופן כללי ניתן לקבוע, שבמציאות שבה ה"ווירטואלי" מאיים על ה"ממשי", תפקידה הראשון של האדריכלות - שהיוותה קודם לעידן הדיגיטלי אופציה יחידה לאינטראקציה חברתית, להשיב לעצמה את תפקידה המובהק. כלומר, לרסן את השתלטות הווירטואלי על הממשי.

אם נזנח את עגל הזהב הצורני, שהמעט שהוא עשוי לתרום לחברה כבר מוצה עד תום, ניתן יהיה להתמקד באפשרויות הממשיות שהעידן הדיגיטלי (וזה שיבוא אחריו) מספק - מהירות, בהירות ויעילות. הדיגיטציה איננה מטרה אלא אמצעי שעשוי לייעל את תהליכי התכנון, לנהל מערכות רבות?משתנים, לשפר מערכות עירוניות, לקדם את המודעות לאקלים, ואם תרצו מאוד - לפקסל עד דק את פרטי האדריכלות, שהרי זוהי מהותה של השיטה הדיגיטלית.


אדריכל ד"ר עמי רן
עורך ראשי.
אדריכלות ישראלית
http://www.aiq.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה