\\\ספר ואלה שמות \\\
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

\\\ספר ואלה שמות \\\ 

מאת   14/01/2009 |  נצפה 1667 פעמים
הקדמת רמב"ן לספר שמות

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם.

ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל.
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.ואולי עתה למתבונן ''בסוד מעשה בראשית''ובעניין שנתבאר בבחי' היושר שהן ב' בחי'אולי יובנו דברי ס' הכוזריאמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה, היה מן הדין שתכסופנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים.
וכבר הסכימו כל האומות על זה:
הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים.
והישמעאלים אומרים: כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג.
אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא הייתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל הייתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא הייתה להם תאווה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצוות האלוקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

הובשתני מלך כוזר
כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כמה שאמר: [זכריה ב' י"ד] "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם.

ושמא על זה אמר שלמה: [שיר השירים ה' ב] 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קול דודי דופק', קריאת האלוקים לשוב. 'שראשי נמלא טל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: 'פשטתי את כתנתי', על עצלותם לשוב. 'דודי שלח ידו מן החור', על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ואמרו כשל כוח הסבל (נחמיה ד, ד) ונתן להם במצפון לבם, ובאו העניינים מקוצרים מפני קיצורם, כי העניין האלוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט - מעט ואם הרבה - הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.
ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו , שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

עבודת הקורבנות
כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בעניין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקורבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: [במדבר כ"ה ב] "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקורבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.

כו. אמר החבר: מה שאמר: "לאשי" מישר כל קשה. הוא אומר כי הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח אשר הם מיוחסים אלי, אמנם הם לאשי, רוצה לומר האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקורבנות, ואחר כן יאכלו הכוהנים שאר חלקה, והכוונה בזה תיקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום. ושום דמיון העניין האלוקי הנפש המדברת, החלה בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והראשיים סידור נכון לעניין יותר נעלה מעניין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו וליישרו ולהתחבר אצלו כל עת אשר יישאר הסדר ההוא, וכאשר ייפסד הסדר - ייפרד ממנו. ודומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שרואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם נפרד בהיפרדם, ואיננו כן, אכן העניין האלוקי מטיב לכל רוצה הטוב (לכל), ובעת שיסודר דבר ויכוון לקבל הנהגתו, לא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר ייפסד סדרו, לא יקבל האור ההוא ויהיה הפסדו. והתעלה העניין האלוקי מהשיג אותו שינוי או הפסד.

וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה, והכל כינוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכוהנים, וקיבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעיכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העיכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אחריהם דרך הדפקים והעצבים והוורידים.

וכללו של דבר: שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנאמר בהם: [דניאל ב' יא] "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי", ויחול בגוף חול מלכות והנהגה, לא חול מקום, והיא לא נהנית מהמזון ההוא מאומה, כי היא נעלה ממנו.
והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקום שיקשר, כהקשר הלהב בראש הפתילה. דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהווה כי אם בסיבת כלי העיכול, על כן הוצרך אל האצטומכא הכבד ושמשיהם. וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום, והמיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה, להשוות מזג הלב באוויר הנכנס ובעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקשת מה שצריך אליו, ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו אליו וידחו מעליו, והוצרך אל ידים ורגלים, והוצרך אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקווה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר להיזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו.

המשכן
והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים, והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר, אחר שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה הראשון לנפש, ואם תחול במוח הוא חול שני במיצוע הלב. וכן נסדר החיות האלוקי, כאשר אמר יהושע. "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג), נפעלה האש בחפץ האלוקים ברצותו באומה, והייתה אות קבול מנחתם ותשורתם, כי האש הוא הדק והנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות. והיה מקום חולה, שומן חלבי הקורבנות ועתרם ועשן ענן הקטורת והשמנים, בדרך האש אשר איננה נתלית, כי אם בחלב בשומן ובשמן, כחום הטבעי אשר הוא נתלה בדק השמן מהדם. וצווה האל יתברך במזבח העולה ובמזבח הקטורת והמנורה, ואחר כן העולות וקטורת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, אולם מזבח העולה להידבק בו האש הגלויה, ומזבח הזהב לאש, היא יותר קלה ודקה. אבל [אש] המנורה (הייתה יותר קלה ודקה) להידבק בה אור החכמה והדעת, והשולחן להידבק בו הטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו: "הרוצה להתחכם ידרים, הרוצה להתעשר יצפין" [וסימנך שולחן בצפון, ומנורה בדרום] (ב"ב כה.).

וכל אלה עבודת לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב והריאה מרחפת עליו. והוצרך לאלה כלים ומשמשים, כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה, והוצרך אל דבר שישמור אותם: המשכן והאהל ומכסהו, ולשמור הכל: חצר המשכן וכליו.

עבודת הלויים
והוצרך לנושאים לכל אלה, ובחר האלוקים לזה בני לוי שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנאמר: [שמות ל"ב כ"ו] "ויאספו אליו כל בני לוי".
ובחר לנכבד שבהם והוא אלעזר הכהן, [והוא נושא] לנכבד שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר: [במדבר ד' ט"ז] "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור", כל אלה אשר נתלית בהם האש הרכה והדקה, ואור החכמה והדעת ואור הנבואה באורים ותומים.

ולנכבדת שבכתות הלוים אחריו, והם בני קהת, לשאת האברים הפנימים: כמו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, ובהם נאמר: [במדבר ז' ט] "כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו", כאשר אין לאברים הפנימים עצמות שעוזרים על נשיאתם, אבל הכוחות והרוחות נושאים אותם במה שדבק בהם.

ולמי שתחתם מהלוים, והם בני גרשון, נשיאת האברים הרכים החיצוניים: והם יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו ומכסה התחש.

ולמי שתחתם והם בני מררי לשאת האברים הקשים: קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו.

ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות, כמו שאמר: "שתי העגלות לבני גרשון וארבע העגלות לבני מררי כפי עבודתם" [במדבר ז' ז]. כל זה בסדר ותכונת חכמת אלוקית.

ואינני גוזר חלילה שהכוונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלוקים יתברך, ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדריגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.

הארון
כז. אמר הכוזרי: הפלית החבר במה שדמית! אלא שהראש וחושיו לא שמעתי לו דמיון, ולא לשמן המשחה.

כח. אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכוהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה.

ישראל היום - עם ללא ראש
כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.

ל. אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל (יחז' לו, א) , ועם כל זה מלך כוזר, העצמות אשר נשאר הם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצויירות מאבן וסיד בראש ועיניים ואוזניים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם.ועוד שם
ישראל באומות כלב באברים
לה. אמר הכוזרי: ואיך יהיה זה משל לישראל, והוא אמר: "אכן חליינו הוא נשא" וישראל לא מצא אותם מה שמצאם כי אם בעוונותם.

לו. אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חולאים מכולם ורב בריאות מכלם.

לז. אמר הכוזרי: הוסיף לי עוד ביאור.

לח. אמר החבר: שהוא בחוליים מתמידים, ופוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהיפוך ובשינוי מתוספת ומגרעת הנשימה, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה, כולם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.

לט. אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב חולאים מכל האברים. באר לי איך הוא רב בריאות מכולם.

מ. אמר החבר: הייתכן שתתעכב בו ליחה, שתעשה בו מורסה, או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?

מא. אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות. ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורוב כוחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו, ודוחה אותו מעליו בעוד שתישאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו, ומתעכבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החולאים.

מב. אמר החבר: אם כן צערו והרגשתו הם מביאים עליו רוב החולאים, והם הסיבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתיישבו.

מג. אמר הכוזרי: כן הוא.

מד. אמר החבר: וכן העניין האלוקי ממנו, כמעלת הנפש מן הלב, על כן אמר: [עמוס ג' ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", ואלה הם החולאים. אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו (ר"ה יא): "מוחל לעונות עמו ישראל, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו, והיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה לאמורי שאמר עליו: [בראשית ט"ו ט"ז] "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו.
וכאשר הלב משורשו ועצמו מיושר המזג להדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם העניין האלוקי. וכאשר ישיג הלב משאר האברים חולאים מתאוות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החולאים מהתדמות בגוים, וכמו שאמר: [תהילות ק"ו ל"ה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהי רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה: "אכן חליינו הוא נשא", ואנחנו בצרה והעולם במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סיבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותקוננו ידבק העניין האלוקי בעולם.
כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המחצבים, ואח"כ הצמח, ואח"כ החיים, ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להידבק בה העניין האלוקי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים.
ועל זה הדרך נסדר מאמר האומר: "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך", ואחר כן "תן כבוד לעמך" ואחר כן "צדיקים יראו וישמחו", מפני שהם סגולת הסגולה.ולכך בתחילת דברינו בשלשת החוקות הבאנו עניין ל''ב מידות המדרש ,בעניין בית מחוקקים עליון שני ,והשלישי ''המונארכיה הדמו-אריסטו סוקראטית'' כנגד ''הראש''וזה עד שנבא להקדמת רמב"ן לספר ויקרא

הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה. וצוה בכהנים הנגשים אל ה' שיתקדשו, שהזהיר על טומאת מקדש וקדשיו, וגם שלא יהרסו לעלות אל ה', כמו שאמר: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. כאזהרת: פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלהי ישראל.

והנה רוב הספר הזה בקרבנות בתורת הקרבן והמקריבים, ובמקום שיתקרב בו. ויבואו בו קצת מצות נגררות עם אלה. כי מתחלה צוה בקרבנות הנדבה, ואסר החלב והדם בעבורם, ואחרי כן בקרבנות החטא, ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים, בעבור שהם מטמאים, והאוכל הנוגע בהם בכל קדש לא יגע ואל המקדש לא יבא, ואם נכנס שם בטומאה יהיה חייב קרבן עולה ויורד שהזכירו כבר.
והוצרך להזכיר תורת המצורע ומשפטי היולדת והזב והזבה, לחייב אותם בקרבן, ולזהיר עוד מטמאתם, כאשר אמר בסופם: והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. ונגרר אחר זה שיזהיר על העריות, כי משכבם מטמא ועונם יקרא טומאה גורמת לסלוק השכינה ולעלותם. ועוד: כי השוגג בהן מחויב החטאת שהזכיר כבר בו אם נפש אחת תחטא בשגגה.

ואחרי כן הזכיר מצות השבת ומועדי ה' בעבור הקרבן, כמו שאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. ורוב פרשיות הספר הזה ידבר בהן עם הכהנים: דבר אל אהרן ואל בניו, צו את אהרן ואת בניו. ובפרשת קדושים תהיו קצת מצות לבני ישראל, רובן נגררות עם עניני הקרבנות בדומים להם, ובמקומם אפרש בעזרתו של הקב"ה.

בראון&גרין מאמר ארבע הקדמות המבוא לחוקה [ 26/11/2008 ] ביאור שלשת החוקות- ופאראדיגמת המשפט הנבדל-המשך [ 25/11/2008 ] שלשת החוקות המשך פרק המבוא ...
area.co.il/view.php?siteid=229100&jet=page&menuid=1115115 - 15k
בראון&גרין - ''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח ...
area.co.il/view.php?siteid=229100 - 108k - Cached - Similar pages היסוד לפתרון בעיית הטרור הדתי בכל מקום ובכל זמן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה