סיפורים וטרינריים- חוויות עם עופות, מתנדבות בקיבוץ ולקח חשוב
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

סיפורים וטרינריים- חוויות עם עופות, מתנדבות בקיבוץ ולקח חשוב 

מאת   24/12/2008 |  נצפה 2516 פעמים
לפני שנה שוב היינו עדים לחשש מהתפרצות חדשה של מגיפת שפעת העופות בישראל.

למזלנו, השירותים הוטרינריים הודיעו כי נבדק הלול שבקיבוץ גרופית בערבה והסתבר כי אין בו מקרים של מחלה זו.

בצעירותי, הייתי חבר בתנועת הנוער המחנות העולים, ובגרעין נח"ל תפוח לקיבוץ אלרום ברמת הגולן.

הגרעין הורכב מבני נוער מרקע חברתי שונה, גרעין של אינטגראציה חברתית של חבר'ה מת"א, פ"ת וחיפה ( ביחד תפו"ח).

במסגרת פעולות לא מעטות שנעשו בכדי לגבש את החבורה, הוחלט להזמין לכל הגרעין סווטשירטים בצבע אפור עם הלוגו של מחנות העולים מצד אחד, ועם שם הגרעין על רקע ציור של הקיבוץ מן הגב.

בכדי לגייס את הכסף לקניית המיזעים, הוחלט שכל חניך יתרום 3 ימי עבודה בקיבוץ.

התקופה הייתה בקיץ, עם תום הלימודים בשמינית, לאחר שסיימנו את הבגרויות, ולפני שהתחלנו את השל"ת הראשון, בקיבוץ כפר סאלד.

אני ושני חברי הטובים ביותר, מושיק וזוהר, החלטנו להדרים לנואייבה, לקונצרט הרוק המפורסם בהשתתפות אריק איינשטיין ושלום חנוך וזמרים ידועים נוספים שנערך אז, בשלהי התקופה לפני שסיני הוחזרה למצרים.

בילינו שבוע קסום בחולות הזהב של נואייבה , ובין החושות של הבדווים, מתרוצצים בעירום כמעט מלא, ושיכורים מתחושת החופש ללא גבולות, ללא לימודים, ללא חובות ומטלות, בלי גרוש על התחת, אך עם גודש של הורמונים ואדרנלין סוער בדם.

בסוף אותו שבוע מצאנו את עצמנו נטולי אמצעים כספיים, ובלי יכולת להתקשר להורים. לפיכך התחלנו במסע הגדול, חוצה ישראל , בטרמפים, מנואייבה ועד לאלרום.

המסע ערך בסך הכל כ-10 שעות נטו בדרכים ועוד מספר שעות בהמתנה בין הטרמפים.

הגענו בשעת לילה מאוחרת, הלומי עייפות, סחוטים ומיוזעים, וכך, בלי אמבטיה ואפילו בלי לחלוץ את הנעליים שקענו בשינה בחדר המתנדבות שניתן לנו.

בשעה 4 בבוקר, העיר אותנו מישהו ולקח אותנו, מבולבלים ישנוניים ולא ממש ממוקדים ישירות ללול ההודים.

זהו היה עולם שונה לחלוטין ממה שחווינו בנואייבה.

במקום חום חווינו קור מקפיא בין שבילי הקיבוץ, במקום מרחבים וים, נכנסנו לאולם סגור לחלוטין, ללא חלונות, עם רעש של מאווררים ענקיים, ועם כ-10,000 עופות הודיים ענקיים, היסטריים ומפוחדים.

כל האולם היה מלא באבק ונוצות עקב מרוצתם של בעלי החיים , שנחרדו ממרבצם לאחר כניסתנו לטריטוריה שלהם. כל הסיטואציה הייתה הזויה לחלוטין.

מרכז ענף ההודים הסביר לנו מה צריך לעשות.

מסתבר שבאותו בוקר צריך היה לשלוח את העופות הזכרים ( לא אמרו לנו לאן, ואנחנו בתמימותנו גם לא שאלנו),

ולכן תפקידנו היה למיין את הזכרים מן הנקבות.

תשאלו איך מפרידים במהומה שכזו מתוך אלפי עופות המתרוצצים בפאניקה בין זכרים לנקבות.

ובכן, בתחילה מתחנו מעין רשת, כמו במגרש טניס, בדיוק באמצעיתו של האולם, כאשר אנו מצופפים עוד יותר את ההודים ההיסטריים.

כך שבעומק האולם שהינו אנחנו עם העופות, ובצד השני של האולם, מעבר לרשת השתרע משטח ריק, שבסופו דלת הלול ובסמוך לה משאית ההובלה.

מרכז הלול הסביר לנו כי הנקבות הן קטנות יותר, ולזכרים יש מעין תוספת עור על המצח, ודלדלים מפותחים יותר, אלם על אף ההסברים המלומדים, ובהתחשב במצבנו הגופני והנפשי באותה עת, לא ממש קלטנו את המסר.

אמנם היינו חבורה מגוונת של בנים ובנות, ביניהן כמה מתנדבות בהחלט מעניינות, אולם, האבק, הרעש, המקום הסגור וההבעה המטופשת בפרצופם של ההודים הורידו את הליבידו של כולנו.

בתחילה ניסינו לתפוס את העופות המצווחים בידיים, אולם עד מהרה התכסינו בחבורות כחולות ובחתכים, בכל זאת מדובר בבעלי חיים השוקלים 15-18 ק"ג, תוסיפו לזה את הסטרס שבו הם נמצאו, ותגלו כי הם תקפו אותנו ללא רחם.

בתחילה נכמרו רחמיי על בעלי החיים, וכל הסיטואציה הזכירה לי מחנה ריכוז, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל זה מה שחשבתי אז.

אולם עם חלוף הדקות, כאשר ידיי וזרועותיי התחילו לדמם קשות, הסתכלתי איך עובד הלולן בעל הניסיון.

מתברר שהוא פיתח שיטה ייחודית לו, הוא נעמד במומחיות מאחורי כל עוף, הכניס את קצה מגפו בין הרגליים של ההודי, ובתנועה מיומנת של הרגל פשוט הטיס את העוף מעבר לרשת לצד השני של הלול.

עד מהרה חיקינו אותו כולנו, והאוויר התמלא בעופות מקפצים ומעופפים, אשר גם ניצלו את ההזדמנות בעת מעופם לסטור לנו על פנינו עם כנפיהם החזקות.

האמנתי אז, שהם נוקמים בנו כדבעי על החיים הקצרים והאומללים שהם חוו בלול הסגור ועל סופם העגום הקרב ובא.

בסופו של אותו יום עבודה, לאחר 5 שעות מתישות ומעייפות, צנחנו מאחורי הלול באוויר הפתוח תוך שאנו מתנשמים בכבדות, מכוסים חרא של עופות וחתוכים כדבעי בכל חלקי הגוף.

אז הגיע הווטרינר של הקיבוץ, יחד עם אחת החברות שתפקדה כאחות, עברו בינינו כמו אחרי פיגוע המוני, חיטאו את הפצעים וחבשו אותנו.

כאשר חזרנו לחדרנו, נכנסנו שוב למיטות, ככה כמו שאנחנו, וישנו 18 שעות רצופות.

רק אח"כ התקלחנו סוף כל סוף לאחר שבוע ימים במדבר, נסיעה ארוכה, וחוויה גיהינומית בלול ההודים.

מכיוון והיינו צריכים לתת 3 ימי עבודה, ביקשו, או נכון יותר לומר ציוו עלינו להתייצב למחרת שוב בלולים, אולם הפעם נטלתי פיקוד והודעתי בתוקף בשם כולנו שאנו מסרבים לבצע זאת שוב.

לפיכך בילינו את יתר הימים בקטיף תפוחים, שהיה חוויה משובבת נפש ביחס לזו הקודמת והמבעיתה.

מאז ועד היום אני נמנע מלהיכנס ללול מסחרי, ולמעט בזמן לימודי הווטרינריה, כאשר ליווינו מספר פעמים כסטודנטים את המורים שלנו לרפואת עופות, לא נכנסתי יותר ללול.

נזכרתי בכל זה כיצד לפני מספר שנים, בעת התפרצות המגפה בישראל, עקב המראות הנוראים בטלוויזיה של ההרג ההמוני של העופות וההודים כתוצאה מהחשש לשפעת העופות.

אומנם כווטרינר שכלתני אני מבין את מהות הפרוצדורה, אולם הלב מה לעשות, נחמץ בקרבי למראה סבלם של בעלי החיים וסופם המזוויע, וכן גם ליבי יוצא לאותם חברי משק אשר רואים את עמלם יורד לטמיון ומפוחדים יותר מכולנו, אני מניח, מסכנת ההדבקה במחלת שפעת העופות.


ד"ר אבי ליליאן
רופא וטרינר
מנהל מיכללת מגן דוד ירוק
יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה