תקופות שונות בחיי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל שהשפיעו על הבניית הזהות של הקבוצה
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

תקופות שונות בחיי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל שהשפיעו על הבניית הזהות של הקבוצה 

מאת   12/03/2006 |  נצפה 8336 פעמים
תקופות שונות בחיי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל שהשפיעו על הבניית הזהות של הקבוצה

הממשל הצבאי 1948-1966
הקמת מדינת ישראל, הפכה את תושבי המקום הערביים למיעוט שמונה רק כ- 160 אלף תושבים. מדינת ישראל ראתה בהם גייס חמישי למדינות ערב לכן יהוו סיכון בטחוני למדינה וכך עליה לשלוט במיעוט הזה ביד קשה ובפיקוח מתמיד (מנצור ובנזימן, 1992). על רקע זה הוחלט להנהיג ממשל צבאי באזורים הערביים שנמצאים בשליטת המדינה. הממשל הצבאי בתחילתו הוטל על כל הכפרים הערביים והערים הערביות, אבל לאחר מכן הוטל רק על הכפרים הגבוליים. יש הרואים בדבר שלבי התפתחות בממשל הצבאי (ראה, למשל, גבאי 1984) שהראשון הוא כללי ונמשך מ- 1948 ועד 1959 ובתקופה הזאת היה משטר נוקשה על רשיונות תנועה, סגירת שטחים והגבלות אישיות. השלב השני נמשך עד ביטול הממשל הצבאי ב- 1966 והיה מוגבל יותר (גבאי, 1984). הממשל הצבאי גרם לחוסר פעילות של השלטון האזרחי ונשמכה ההפרדה המוסדית בין יהודים וערבים והוקפאה הפעילות של ארגונים פוליטיים כי היה פיקוח מקרוב על מוסדות ערביים בתחום החינוכי, החברתי והדתי. בקרב הערבים נאסרו התארגנויות, נסגרו מוסדות שניסו להפיץ רעיונות של תודעה לאומית ערבית, נסגרו עיתונים וכתבי עת והוגבלה תנועת מנהיגים חשובים בין הכפרים והערים (גאנם, 1997). במישור הכלכלי נוצרו פערים רבים בין הערבים והיהודים במדינה והונהגה מדיניות של שלילת אפשרות הצמיחה של הערבים ככוח כלכלי או כבעלי הון שזה יוביל לעצמאות פוליטית (סלמאן, 1991; גאנם, 1997).
קשרי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל נותקו מהערבים מעבר לגבול לכן היו זקוקים לקשרים יומ-יומיים עם היהודים ובמשך הזמן היהודים הפכו למודל חיקוי לאוכלוסייה הזאת (לנדאו, 1993; רוחאנא, 1996). המדיניות הרשמית של המדינה שנקבעה מאז הקמת המדינה היא לא להטמיע את הערבים בתוכה אלא לחזק את הזהות האזרחית ישראלית שלהם וזה התבטא בתוכניות הלימודים בבתי הספר הממלכתיים. הזהות הלאומית הערבית נחלשה והתגברו זהויות; מקומיות, חמולתיות ועדתיות (מיעארי, 1992; לנדאו, 1993)
מחקרים שנעשו על הזהות של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל בסוף תקופה זאת הצביעו על זהות כפולה; ישראלית וערבית שביניהן דאגו בני המיעוט הערבי למצוא איזון מסוים, כך, נוצרו מנגנוני הסתגלות לאיזון הזה, כמו הפרדה בין המישור האדיאולוגי-קולקטיבי לבין המישור הפרטי-פרגמטי והניסיון לרסן את ההתגרות בשלטונות כדי לא לסכן את הקבוצה (פרס ודיווס, 1968).
כך, בתקופה הזאת, המדיניות כלפי בני המיעוט הערבי היא להתעלם מהיותם בני לאום אחד משותף ובעלי ייחוד לאומי המשותף לכל העדות ולראות בהם ולהתייחס אליהם כמשפחות, חמולות ועדות שונות ( סלמאן, 1991).

חידוש הקשר עם הערבים בשטחים שנכבשו במלחמת 1967
במלחמת 1967, מדינת ישראל כבשה את שטחי הגדה המערבית שהייתה שייכת לירדן ורצועת עזה שהייתה שייכת למצרים, ובכך כללה בגבולותיה את "ערביי השטחים". אחרי המלחמה חודש הקשר בין בני המיעוט הערבי לבין הערבים בשטחים, נסללה מחדש דרכם למקומות הקדושים בירושלים ובחברון ונפתחו קשרים חברתיים ומסחריים (חיידר, 1996).
אותה מדיניות של הממשלה כלפי בני המיעוט הערבי שננקטה לפני המלחמה נמשכה גם אחרי המלחמה. בתקופה הזאת עלה משקלו של השיקול הדימוקראטי-ליבראלי (סמוחה, 1992) אבל למרות זאת הגורמים הרשמיים סרבו להכיר בבני המיעוט הערבי כמיעוט לאומי (גאנם, 1997). כאמור, מדיניות ההפרדה בתקופה שעברה אילצה את בני המיעוט הערבי לפתח קשרים אזרחיים יומ-יומיים עם היהודים במדינה ועם מוסדותיה. הקשרים הללו נתפסו כ"ישראליזציה" של בני המיעוט הערבי. בתחום הפוליטי הישראליזציה התבטאה באחוז גבוה של מצביעים לכנסת ולמפלגות ציוניות ונטישת הפוליטיקה וההתארגנות הפוליטית הפלסטינית. במקביל לתהליך הישראליזציה התפתח תהליך אחר-פלסטיניזציה-בהשפעת גורמים כמו: תבוסת מדינות ערב והפסקת חלום הגאולה המשחית, המגע עם ערביי השטחים ומתן יותר חופש ודמוקרטיה לתושבים הערביים בישראל (פרס ודיווס, 1968; מיעארי, 1992; סמוחה, 1976; לנדאו, 1993; רוחאנא, 1996)
בתקופה הזאת החל תהליך פוליטיזציה של בני המיעוט הערבי, שהתבטא בהופעת תנועות והתארגנויות פוליטיות והוקמו מוסדות שונים ששייכים לבני המיעוט. במחשבה הפוליטית, מתגלים יותר סימנים ללאומיות והזדהות עם הפלסטינים בשטחים. דרישות לאומיות הושמעו ברחוב הערבי בישראל כמו הדרישה להקמת מדינה פלסטינית בשטחים ופתרון הבעיה הפלסטינית. בד בבד עלו הדרישות לשוויון זכויות אזרחי לבני המיעוט הערבי והדרישה להכיר בהם כמיעוט לאומי ולשפר את רמת חייהם (גאנם, 1997).
מבחינה תרבותית המגע עם ערביי השטחים פתח פתח לבני המיעוט הערבי על הספרות הערבית פלסטינית, על תנועות המשכילים והאקדמאים ועל התקשורת הכתובה של הפלסטינים בשטחים. הדבר העלה ברמה ברורה את המודעות של בני המיעוט הערבי למעמדם האזרחי וזהותם ששרויה במשבר. בני המיעוט הערבי שפיתחו מנגנוני הסתגלות ואיזון בין שתי הזהויות; הישראלית והערבית נטו מאז 1967 לפלסטיניזציה יותר והתחילו לייסד ארגונים שיעדם לאומני פלסטיני (פרס ודיווס, 1968; לנדאו, 1993; רוחאנא, 1996). חוקרים ישראליים דוגמת רכס, תפסו את המגע של בני המיעוט הערבי עם ערביי השטחים כמקור לפלסטיניזציה של בני המיעוט הערבי (רכס, 1993).

האנתפאדה ב- 1987
מדיניות ההפרדה, שהתבטאה בממשל הצבאי שהוטל על ערביי השטחים מאז מלחמת 1967, הקפיאה רוב הפעילויות במישור הפוליטי, החברתי והכלכלי בשטחים הכבושים. המצב של קיפוח האוכלוסייה המקומית הביא להתלקחות ההמונים ויציאה לרחובות להפגנות רחוב והתנגדות מאורגנת למשטר. ההפגנות התרחבו עד שהגיעו להתקוממות כללית נגד השליטה הישראלית בשטחים. בני המיעוט הערבי לראשונה הצהירו על הזדהותם עם ערביי השטחים. התנועה המתקדמת לשלום, חד"ש, התנועה האסלאמית, חוגים לאומניים שונים, וועד ראשי הרשויות המקומיות וחברים במפלגות ציוניות הצהירו על הזדהותם. מנהיגים ערביים רבים הרבו בביקורי הזדהות בגדה המערבית ורצועת עזה (רכס, 1993). הזדהות בני המיעוט הערבי עם הפלסטינים בשטחים הייתה במישור ההצהרתי בלבד ולא הגיעה להזדהות פיסית. כלומר הם לא התקוממו נגד השלטון ושמרו על איפוק רב. הזדהותם הרגשית-אדיאולוגית האיצה את תהליך הפלסטיניזציה שלהם ויותר ערבים בישראל התחילו לגלות ביטויי הזדהות עם הפלסטינים. חוקרים ישראלים שהתייחסו לשני מעגלי זהות ;ישראלי ופלסטיני של בני המיעוט הערבי טענו שבתקופת האנתפאדה גבר המעגל הפלסטיני על הישראלי (מיעארי, 1991; לנדאו, 1993). ביטויי הזדהות של בני המיעוט הערבי עם הפלסטינים היו שביתות מחאה נגד מדיניות הממשלה בשטחים וימי הזדהות. שביתות המחאה וימי הזדהות זכו לאהדה גורפת אצל בני המיעוט הערבי וזה ביטוי להזדהות רגשית עם הפלסטינים. במישור המעשי הוגשה עזרה וסיוע הומנטארי לפלסטינים בשטחים. בבחירות לכנסת ב- 1988 היה ביטוי לפלסטיניזציה של בני המיעוט הערבי בהצבעה למפלגות ערביות. הורגשה אחדות דעים אצל מנהיגי כל הפלגים, המפלגות, התנועות וההתארגנויות הפוליטיות אצל בני המיעוט הערבי בנושא ההזדהות עם הערבים בשטחים ותמכו בכל מפלגה שבמצע הבחירות שלה התנגדה למדיניות הממשלה בשטחים. מנהיגי הערבים ניסו לתווך בין הממשלה לבין הפלסטינים, אמנם נכשלו, כדוגמת דראושה שפרש ממפלגת העבודה והקים מפלגה ערבית לאומית ראשונה בישראל עקב אי קבלתו ליחס מפלגתו השולטת לפלסטינים (חיידר, 1996).
מצעי המפלגות הערביות כללו יותר סימנים להזדהות עם הפלסטינים וזאת עדות על יותר מודעות ויותר הזדהות רגשית עם הפלסטינים והבניית זהות לאומית פלסטינית.

תהליך השלום 1993-2000
המאבק בין הפלסטינים לבין הישראלים שהתמשך יותר מחמשים שנה ועבר עליות וירידות, הגיע לשיאו בתקופת האנתפאדה ומלמחת המפרץ שבה הזדהו הפלסטינים בגלוי עם עיראק. אחרי המלחמה התחילו מגעים חשאיים באוסלו ובמדריד על מנת להביא לסיום הסכסוך. המגעים האלה הניבו פרי ונכרת הסכם שלום בספטמבר 1993 שנקרא הסכם עזה-יריחו תחילה. זה היה הסכם עקרונות ראשון בין ממשלת ישראל ונציגי הפלסטינים-אש"ף. על פי הסכם זה נוסדה הרשות הפלסטינית על כרבע מאדמת פלסטין ההיסטורית-שטחים שנכבשו בשנת 1967 מלבד ההתנחלויות ומזרח ירושלים. ההסכם הביא לרגיעה יחסית בשטח ושיפור היחסים החברתיים כלכליים בין הפלסטינים והישראלים. במזרח התיכון החל "תהליך שלום" שהביא גם להסכם עם ירדן ושיפור ביחסים עם מרוקו, עומאן ואיחוד הנסיכויות הערביות. היות בני המיעוט הערבי מחוץ לכל ההסכמים הפכו אותם לקבוצה שולית; הישראליים ראו בהם אזרחי המדינה וחלק ממנה ולכן לא שיתפו נציגים מהם בגלל שהם מיוצגים על ידי ממשלת ישראל והפלסטינים לא דאגו לשתף אותם כי בקשת שיתופם תסבך את העניין ולא תזכה להסכמה על ידי הישראלים (גאנם, 1997).
הסכמי השלום הביאו למצב שבני המיעוט הערבי יחדדו את שאלת זהותם הקולקטיבית וינסו להסביר את מעמדם האזרחי ושוב עלתה שאלת: מי הם? ומה היא זהותם? ביניהם הייתה אחדות דעים בזה שהם יזדהו מבחינה רגשית עם הפלסטינים ויתרמו לכל הסכם לטובת הפלסטינים כולל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטח הגדה המערבית ורצועת עזה למרות שכמעט כולם לא מגלים נכונות לעבור אליה כשתקום (מיעארי, 1992). בנושא הזדהותם עם מדינת ישראל קיימת בעיה בגלל האופי היהודי-ציוני למדינה שלא מאפשר להם הזדהות זו. לכן, גברו הקולות שקוראים לשנות את האופי הזה ושתהיה "מדינת כל אזרחיה". מצעי המפלגות הערביות שהם ביטויים לאדיאולוגיות של המפלגות הדגישו יותר ויותר את הזכויות האזרחיות ואת עיקרי השוויון והדמוקרטיה (גאנם, 1997).
בתקופת "תהליך השלום", בני המיעוט הערבי נטו להבליט את הזהות האזרחית-ישראלית שלהם מצד אחד ומצד שני הם עתה יכולים להביע כל סימן הזדהות לאומית עם אש"ף והרשות הפלסטינית לכן התחילה להתעורר ולעלות בשיח החברתי בעיית עתידם של בני המיעוט הערבי (מנאע, 1996). התקופה לא ארכה זמן עד שפרצה אנתפאדת אל-אקצא שהיא מעין פרק חדש בהידרדרות היחסים בין היהודים והערבים אזרחי המדינה.

אנתפאדת אל אקצא
האינתפאדה התחילה בשביתה כללית בכפרים הערבים שהוכרז עליה בישיבת חירום של ועד ראשי רשויות ערביות וראשי ועדת המעקב שהתכנסו עקב ביקורו של ח"כ אריאל שרון, דאז, במסגד אל-אקצא בסוף ספטמבר שנת 2000. במהלך הביקור הזה הופגנה אלימות וכתוצאה היו הרוגים מבני המיעוט. עקרון הכרזת השביתה הכללית היה מבוסס על ידע המנהיגים הערבים שהשביתה היא אמצעי לגיטימי במשטר דמוקרטי כדי להביע מחאה.
שביתות המחאה של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל, בכל הנסיבות, לא היו שביתות מלאות. אך, הפעם השביתה הייתה מלאה והורגשה בכל האזורים הגיאוגרפיים שבהם ריכוזים דמוגרפיים של הערבים: הגליל, המשולש והנגב. ואצל כל סוג האוכלוסייה מבחינת אורח חיים: עירוניים שבתו, כפריים ובדואים. בכל השתייכויותיהם הדתיות: מוסלמים, נוצרים ודרוזים. בכל שכבות האוכלוסייה מבחינה חברתית: מבוססים, עשירים ועניים. בכל הגילים: זקנים, מבוגרים וצעירים. בכל מעמד השכלתי: אקדמאים, סטודנטים, משכילים בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, מבוטלים, אמאמים ומטיפים וכו... בכל השתייכויותיהם הפוליטיות: אנשי התנועה האסלאמית, המפלגה הדמוקרטית ערבית, אנשי תנועת חד"ש, תנועת בל"ד, בני הכפר, הכוחות הלאומניים ותומכי המפלגות הציוניות.
כך, שלושה ימים רצופי אלימות, הפגנות סוערות חסימת כבישים ראשיים, זריקת אבנים וירי של שוטרים הסתיימו בקורבנות. ורק ההתגייסות של ההנהגה והציבור הערבי בישראל יחד עם מעורבות עמוקה של פוליטקאים יהודיים הביאה לרגיעה יחסית, שהופרה שוב בערב יום הכיפורים בנצרת, לאחר תקיפה של השכונה המזרחית בעיר בידי המון יהודי משולהב שירד מנצרת עילית. באירועי נצרת נהרגו שני אזרחים ערבים מירי המשטרה, ובכך עלה מניין קורבנות האירועים ל- 13 אזרחים ערביים שנהרגו מאש שוטרים ואזרח יהודי אחד שנהרג מפגיעת אבן ליד ג'סר אל זרקא. זאת בנוסף לעשרות רבות של פצועים ומאות עצורים (גאנם, 2001).
ההשתתפות המלאה של בני המיעוט הערבי מעידה על מחאה ציבורית קולקטיבית גורפת .

רשימת מקורות
1.גאנם, א. 1996. ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-14, סקירות על הערבים בישראל. המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.
2.גאנם א. 1997. "הפלסטינים בישראל חלק מהבעיה ולא מהפתרון: שאלת מעמדם בעידן השלום", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 41, עמ' 43-61.
3.גאנם א. 2001. אינתפאדת אל אקצא בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל: סיבות ותוצאות. גבעת חביבה: המכון לחקר השלום. (סקירות על הערבים בישראל, מס' 27)
4.גבאי מ. 1984. ערביי ישראל-שאלה של זהות. המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה.
5.חידר ע. 1996. "תפקיד ההתנגדות התרבותית בעיצוב הזהות הקולקטיבית: מחקר בזהות
הקולקטיבית של ערביי ישראל", העתיד הערבי, 18, 205, 25-48. (בערבית)
6.לנדאו י. 1993. המיעוט הערבי בישראל 1991-1967. ירושלים.
7.מיעארי מ. 1992. "הזהות של הפלסטינים בישראל: פלסטינית או ישראלית?", מחקרים
פלסטינים, 10, עמ' 40-60.
8.מנצור, ע. ובנזימן, ע. 1992. דיירי משנה, ערביי ישראל: מעמדם והמדיניות כלפיהם. כתר, ירושלים.
9.סמוחה, ס. (1976). "ערבים ויהודים בישראל-יחסים בין קבוצות מיעוט לרוב". מגמות, 26, 36-7.
10.סלמאן, ר. 1991. "הנשכחים: ערביי פלסטין 1948: שלב ההתאוששות". מחקרים פלסטינים, 5, 125-148.
11.פרס י., יובל-דיווס נ. 1968. "על זהותו הלאומית של הערבי הישראלי", המזרח החדש, 18, 1-2, עמ' 106-111.
12.רכס, א. 1993. המיעוט הערבי בישראל בין קומוניזם ללאומיות ערבית. מרכז משה דיין-אוניברסיטת ת"א.
13.רוחאנא נ. 1996. "המהפך הפוליטי של הערבים בישראל: מציות לתגר", מחקרים פלסטינים, 28, עמ' 54-71. (בערבית)
14. Mana? A. 1996. - Identity in crisis: The Arabs in Israel, and the Israeli- PLO
agreement?, In: Elie Rekhess, Arab politics in Israel at a crossroads. Tel Aviv:
University Press.

ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה