בחייהם ובמותם
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

בחייהם ובמותם 

מאת   29/11/2008 |  נצפה 6459 פעמים
עוזי פרץ ז"ל, נפטר עשרה חודשים לאחר חברו, שותפו וגיסו צביקה כהן ז"ל. אתי אלמנתו של עוזי, מספרת על החברות בין עוזי וצביקה ועל מותו הטרגי של בעלה ואב תשעת ילדיה שנטמן ליד חברו הטוב

מוצ"ש לפני חודש, מהכניסה לאחת הסמטאות של רחוב ביאליק ועד כמעט לסופו
בכניסה לבית משפחת פרץ- עומדים עשרות אנשים, ממתינים, דוממים והמומים. מדי פעם, מבליחה לתוך הדממה, זעקה מקפיאת דם ובכי קורע לב. עוזי פרץ תושב השכונה נפטר ביום שישי לפנות בוקר, בהיותו בן 50. מותו בטרם עת, נחת על בני משפחתו ומכריו בהפתעה גמורה.עוזי שהיה כול חייו אדם בריא, לקה באותו השבוע בהתקף לב, הוא עבר בבית החולים הדסה עין כרם סידרת טיפולים אינטנסיביים שכללו שלושה צנתורים, אך ללא הועיל. בסופם של הטיפולים נקבע מותו. אתי (36) אלמנתו של עוזי, שרועה על אחת הכורסאות בסלון באפיסת כוחות מוחלטת. מסביבה בני משפחתה ומכרים, עיניי כולם דומעות מבכי. עוזי נפטר והותיר את אתי- אהבת נעוריו ואם תשעת ילדיו- אלמנה וכואבת, כאב שאין לו סוף וצער שאין לו נחמה.

אימו של עוזי ז"ל, זועקת לשמים בכאב: "למה לקחת אותו???, יש לו תשעה ילדים!!!, הוא לא הספיק לעשות לאף אחד מהילדים בר מצווה, לא הספיק לחתן אף אחד מהם...". הזעקה שמגיעה מהלב המדמם, ליבה של אם שכולה שאיבדה את היקר לה מכול, גורמת לכול הנוכחים לפרוץ בבכי מר.

אט, אט מתמלא ביתם של אתי ועוזי ז"ל, בבני המשפחה ובמנחמים, כולם הגיעו להלוויה שתיערך בשעה 23:00 בלילה. כולם הגיעו לחלוק לעוזי ז"ל, כבוד אחרון.
זהבה- אחת מאחיותיו של עוזי, מתעלפת בחצר הבית. הנוכחים מזמינים אמבולנס שמגיע מיד. הדקות עד ללוויה נמשכות כנצח. יחד עם הבכי והכאב, השתררו שם גם הרבה שתיקות.
בלוויה, אתי זועקת בבכי וכאב לעבר גופתו של עוזי: "הבטחת לי שתלחם למעני ולמען הילדים... הבטחת לי שתישאר איתי... לא האמנתי שניפרד... לא רציתי מעולם להיפרד מימך. "אלוקים" היא זועקת בייאוש: "קח אותי במקומו...". ליבם של כול הנוכחים בהלוויה נקרע מכאב, למשמע המילים הקשות הללו...

ילדיו הקטנים של עוזי ז"ל (בת הזקונים יובל- בת 4 בלבד), נשארו בבית להשגחה ורק שלושת בנותיו הגדולות (שני- הבכורה בת 19) , נכחו בהלוויה. הבנות נראו ממוטטות נפשית ופיזית כמו אימם אתי, שנראה היה, שבכול רגע היא עומדת להתמוטט ולהתעלף. עוזי ז"ל נטמן בחלקת הקבר הצמודה לגיסו צביקה ז"ל, שהיה חברו בלב ובנפש. ביום הלווייתו של עוזי, סיפרו הנוכחים שהאהבה בין עוזי לצביקה ז"ל הייתה כאהבתם של דויד ויהונתן ושעליהם נאמר "בחייהם ובמותם, לא נפרדו".

בימי השבעה על עוזי ז"ל, הגיעו לבית המשפחה לניחום אבלים מאות אנשים.
ביום ראשון 24/8/08 במלאת חודש למותו של עוזי פרץ ז"ל, נערכה האזכרה לעילוי נשמתו.
נפגשתי עם אתי אלמנותו של עוזי, אותה אני מכירה, כמו את עוזי ז"ל- הכרות אישית כבר 21 שנה.

אתי נראת רזה וצנומה מתמיד. מאז מותו של בעלה, היא איבדה הרבה ממשקלה. מאז מותו, היא מתקשה להכניס מזון לפייה ומתקשה לתפקד באופן כללי.
"עוזי היה בשבילי ובשביל הילדים הכול", היא אומרת:"הוא היה עמוד התווך בבית".
כול מי שהכיר את הזוג אתי ועוזי פרץ, ידע כמה עזה הייתה האהבה ששררה ביניהם.
עוזי הכיר את אתי עוד בהיותה ילדה בת 12. "הכרתי את עוזי, בשכונה" היא מספרת: "עוזי היה בא לבקר את אחיו הנשוי, מירו. הייתי ילדה בת 12 והייתה בנינו אהבה גדולה ועצומה.
ההורים התנגדו לקשר ועשו הכול להפריד בנינו. אפילו שלחו אותי לחיות בקיבוץ רחוק מבית שמש, אבל האהבה ניצחה ובהיותי בת 17 נישאנו אני ועוזי. הבאנו לעולם שלוש בנות, הבת הרביעית נפטרה ולאחריה הגיעו שאר הילדים".

צביקה ועוזי ז"ל- "בחייהם ובמותם לא נפרדו"
עוזי וצביקה- חבר ילדות טוב של עוזי וקרוב לו כמו אח, פתחו יחד מסגרייה באזור התעשייה הצפוני של בית שמש. אתי מספרת על השותפות המקצועית והחברות האמיצה בין עוזי לצביקה שלימים הפך לגיסו של עוזי, לאחר שעוזי הכיר לו את אחותו- אהובה, צביקה נישא לאהובה והביא מימנה שישה ילדים לעולם

"הקשר בין עוזי לצביקה היה קשר של אחים בלב ובנפש. גם בתור שותפים הם עבדו מצוין ביחד, הם עבדו במקומות רבים בבית שמש והאזור וברמב"ש. הרבה מאוד אנשים הכירו אותם ואהבו אותם. הקשר בין המשפחות שלנו היה קשר הדוק ואינטנסיבי. הילדים שלנו גדלו ביחד, וניתן לומר שאת כול החיים שלי ושל עוזי וילדיי, העברנו יחד עם צביקה ובני משפחתו. המסגרייה של עוזי וצביקה שנקראה 'מסגריית הביטחון' נסגרה עקב עסקה כושלת עם קבלן שלא עמד בתנאי העסקה וגרם לעוזי וצביקה להפסדים ולחובות גדולים.
בעקבות סגירת העסק, צביקה פתח עסק אחר למסגרות ועוזי עבד אצלו. באחד הימים עוזי נפל מבניין שעבד בו לאחר שהמרפסת עלייה עבד קרסה. עוזי שבר את קרסולו והדבר פגע קשות בכושר העבודה שלו. באותו זמן, חלה צביקה במחלת הסרטן. הסרטן תקף את ריאותיו והוא העביר את ימיו בין ביתו לבית החולים".

"המחלה של צביקה מוטטה מבחינה נפשית את עוזי". מספרת אתי:"עוזי המשיך לעבוד במסגרייה ולפרנס את שני המשפחות, אך משהו בתוכו היה שבור לגמרי. אחיינו של עוזי -ישראל, נפטר לפני שנה וחצי ממחלת לב בהיותו בן 18. מותו של האחיין האהוב יחד עם מחלתו של צביקה הכניסו את עוזי לדיכאון עמוק. למרות הכול הוא ניסה ככול יכולתו להעניק לי ולילדים והשתדל שלא להקצין את יגונו. הוא ביקר את צביקה מידי יום. צביקה ז"ל על אף שהיה חלש מאוד, היה מרים את ראשו ממיטת חוליו במאמץ עליון, ומברך את עוזי לשלום במאור פנים ובשמחה".

לאחר מאבקים ממושכים במחלת הסרטן, לפני 11 חודשים, נפטר צביקה בהיותו בן 45 , הוא הותיר אחריו אלמנה -אהובה (45) ושישה ילדים.
"מותו של צביקה ז"ל הכה את עוזי כמו את כולנו בתדהמה. לאחר מותו החיים לא חזרו לעצמם בשני המשפחות שלנו".

אתי סבורה, שהייתה לעוזי, כביכול תחושה מוקדמת, בדבר מותו הקרב. היא מצטטת משפטים שאמר ומספרת על חלום מפחיד שחלם: "כחודש לפני מותו של עוזי", היא משחזרת, "הוא אמר משפטים מוזרים, יום אחד הוא הושיב את שני הבנים הגדולים, את הבן בן ה11 והבן שלא מכבר מלאו לו 13 שנה ואמר להם: "אתם צריכים לדעת שאם יקרה לי משהו,אתם תצטרכו לעזור לאמא ולעזור בבית". בהלוויה של צביקה ז"ל עוזי אמר לישי מורי הקברן:"עוד מעט, גם אני אבוא אלייך" (לקבורה) וזעק לעבר קיברו של צביקה:"צביקה, אני עוד אבוא אלייך". פעם אחת הוא אמר לי: "צביקה קורא לי..." אחד השיאים של המשפטים המוזרים האלה, היה חלום בלהות שחלם: באחד הלילות הוא העיר אותי בבהלה ואמר לי:אתי, יש עליי גזר דין מוות", מה אתה אומר? שאלתי אותו בפחד..תירגע, זה רק חלום"...כמספר דקות לאחר מכן צלצל הטלפון הנייד של עוזי, על הצג היה רשום "בית" כלומר שיחה נכנסת מהבית ותמונתו של צביקה הופיעה על המסך (כנראה שעוזי ז"ל, בחר שתמונתו של צביקה ז"ל, תופיע כאשר נכנסת שיחה מהבית א.מ). ולאחר מכן הצלצול התנתק...סיפרתי את המקרה הזה לרבנים והם היו המומים".

ב17/8/08 בטקס צנוע עלה בנו של עוזי ז"ל ירין לתורה. "לפני הבר מצווה" אומרת אתי:"לא היה לי מצב רוח ואינני יודעת מה הסיבה לכך, נסעתי להשכיר שמלה ובחרתי שמלה שחורה, אף פעם לא לבשתי שחור בשמחות אינני יודעת למה בחרתי בצבע הזה...,הלכתי לספר, בחרתי תוספות שיער לשם הדגמה ולפתע קמתי מהכסא ואמרתי למעצב השיער: עזוב, אני אבוא ביום ראשון" ולא השלמתי את ההדגמה..., גם עוזי אמר לי בזמן ההכנות: "אתי אני לא מרגיש טוב מבחינה נפשית אין לי מצב רוח". זה כאילו שאלוקים "רמז" לי שלא יהיה אירוע, לא תהיה שמחה...תהיה רק עלייה לתורה. עוזי כאילו חיכה שהבן שלו יוכל להגיד עליו קדיש...ירין בני, שרק עכשיו מלאו לו 13 שנה אומר מידי יום קדיש על אביו".

עוזי חש ברע. רגעי האימה והפחד בבית החולים:
"ביום רביעי בלילה עוזי חש כאבים ביד שמאל, בחמישי בבוקר הלכנו לקופ"ח, היה לו לחץ דם גבוה מאוד, אך מסרו לנו שתוצאת בדיקת הא.ק.ג תקינה. ביום א' שוב הגענו עקב כאבים של עוזי ביד שמאל ושוב מסרו לנו שהא.ק.ג תקין. ביום ב' נסענו לבית החולים הדסה עין כרם וגם שם שוחררנו לאחר בדיקה. במהלך הימים הללו הכאב של עוזי ביד שמאל הלך והחמיר. ביום ג' הופנינו בקופ"ח לאורטופד שטען שיש לעוזי דלקת ביד ונתן לו כדורים. כך עוזי סבל במשך שבוע ימים מכאבים. ביום ד' הוא התקשר אליי לעבודה ואמר לי שהוא מרגיש קצת יותר טוב ואפילו הציע שנעשה בערב דגים על האש, יחד עם אחותו אהובה. שמחתי שהוא מרגיש יותר טוב. בביתה של אהובה אחותו, הוא מדד חליפה לבנה שאהובה השאילה לו לבר המצווה של ירין. הכול התנהל נחמד ושיגרתי. בערב השתתפתי בשיעור תורה בביתה של אהובה לזכר צביקה ז"ל. עוזי הגיע לשם ואמר לי שהוא לא מרגיש טוב. בשעה 00:00 בחצות עוזי העיר אותי מהשינה, הוא החוויר כסיד והתקשה לנשום. הזמנתי אמבולנס בדחיפות, עוזי יצא לעבר האמבולנס נפל והתמוטט בכניסה לבית. באמבולנס בדרך לבית החולים בשיא ההתקף והכאב עוזי הרים את ראשו לעברי ואמר לי:"אני בסדר, אתי, אני אוהב אותך, אני אוהב את הילדים, תשמרי עליהם".

בכיתי וצעקתי והפארמדיקית שליוותה אותנו הסבירה לו שעוזי חווה התקף קשה מאוד והוסיפה שהיא נדהמת מהאהבה בינינו, ומכך שעוזי מעריף עליי דאגה ואהבה, למרות מצבו הקשה מאוד. עוזי הוכנס לחדר צנתור למשך שעה וחצי. כשהוא יצא מהצנתור הוא שמח לראות אותי ואמר לי:"כפרה עלייך, נשמה שלי, חשבתי שאמות, ושלא אראה אותך שוב.."בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, הוא ביקש ממני שאלך הביתה לנוח ושאחזור מאוחר יותר. עוזי פנה לאחיות ושאל:" מתי אני משתחרר מכאן? יש לי תשעה ילדים", מספרת אתי בכאב. "נסעתי לביתי", היא ממשיכה, "ניסתי לנוח, לאחר כשעה עוזי מתקשר אליי ומספר לי שיש לו שוב כאבים ביד שמאל ושהוא מוכנס לצנתור נוסף. נסעתי שוב ובמהירות לבית החולים,זמן הנסיעה נראה לי כנצח...עוזי תפס את שני ידיי נישק אותן ואמר לי:"אני אוהב אותך. אני אלחם בשבילך ובשביל הילדים", הוא פנה לעברה של אחותי נורית שהגיעה להיות לצידי ואמר לה:"תשמרי לי על אתי..."

אתי מתארת את השעות שחלפו עלייה מאז הוכנס עוזי לצנתור השלשי שארך שש שעות ואת השעות הקשות שחלפו עלייה לאחר מכן:
"השעות שעברו עליי היו הגהנום בהתגלמותו. עוזי היה מחובר להרבה מכונות. הרופא יצא לאחר שש שעות ואמר לי:"עוזי כרגע מורדם, הוא עבר במהלך הצנתור הרבה הפסקות נשימה. החדר הימני של ליבו, פסק לעבוד. אך אין לך מה לדאוג. הוא יחיה ואפילו שנים רבות". לאחר זמן מה ראיתי שמכניסים את עוזי לחדר טיפול נמרץ בבהילות. לא נתנו לי להיכנס, ובכול זאת נכנסתי לחדר, כאשר אחת האחיות פתחה את הדלת. ראיתי לתדהמתי שמבצעים בעוזי החייאה בעזרת בלון. הוצאתי מהחדר ולאחר חצי שעה הודיעו לי שגופו של עוזי עבר קריסת מערכות, שהכבד והכליות קרסו שמצבו קשה אבל יציב.

בשעה 12:00 בצהרים, ראיתי שנכנסת לחדרו של עוזי, רופאת דיאליזה שאני מכירה. שאלתי אותה לשם למה היא הגיעה והיא אמרה לי שלחץ הדם של עוזי נמוך מאוד. בשעה 17:00 הודיעו לי שעוזי זקוק ללב מלאכותי מכיוון שליבו לא עובד ושהוא כרגע מונשם ע"י מכונות. זמן קצר לאחר מכן הודיעו לי שלא ניתן לייצב את מצבו ולכן גם לב מלאכותי לא יעזור.
פתחתי את החלון בחדרו של עוזי, בכיתי והתחננתי לבורא עולם שיציל אותו. כול העוברים והשבים בכו יחד איתי...עמדתי בכול רגע להתעלף ולאבד את ההכרה. אחיותיי היו לצידי ותמכו בי. בשעה 21:00 הודיעו לי שיש שיפור מסוים בבדיקות הדם של עוזי, לא ידעתי את נפשי משמחה אך שמחתי הייתה מוקדמת...בשעה 00:00 הגיע הרופא, נתן לי שלושה כדורי הרגעה, לקחתי אחד, בשעה 1:00 לפנות בוקר, שמעתי את המכשיר של עוזי מצפצף, אמרו לי שהוא בסדר..."

הרגע הנורא מכול:
בשעה 2:00 לפנות בוקר, הרופא שאל אותי: אם אני בסדר ואמר לי: "שבי אני צריך לדבר איתך. יש הידרדרות קשה במצבו של עוזי. יש לו מים בריאות. ניתקנו אותו מהמכשירים. הוא עומד ללכת...כנסי אליו והיפרדי מימנו..."
"נכנסתי לחדר שבו עוזי שכב", משחזרת אתי את הרגעים הקשים ביותר בחייה:"ראיתי את פניו נפוחות ומתחילות להכחיל...צרחתי ובכיתי: אתה לא תמות, אתה לא תעזוב אותי... הרופא נכנס לחדר ואמר לי:"נפרדת מימנו. הוא גמר...". אחיין של עוזי שהגיע לבית החולים יחד עם אשתו שכרעה ללדת, קרא על עוזי "שמע ישראל"...עוזי ז"ל שכב באותה מיטה שבה טופל אחיינו- ישראל ז"ל".

כיצד הילדים מתמודדים עם הטרגדיה האיומה?
"התברכתי בילדים טובים ונפלאים. הבנות הגדולות (שני, דנה וקארין), עוזרות ומסייעות בבית ככול יכולתם. לקטנים קשה מאוד. הם משתוללים, בוכים ורוצים את אבא."

"לפני זמן מה הלכתי עם ביתי הקטנה, (יובל, בת 4 ), במרכז המסחרי, ראינו בחור שעבר ובידו היו מ"ס בלוני הליום שעליהם היה כתוב:"אני אוהב אותך". יובל אמרה לי שהיא רוצה בלון והחלה לבכות. הכבחור שהבחין בבכי של יובל שאל אותי מדוע היא בוכה. הרגשתי לא נעים ואמרתי לו שזה בסדר, אבל הוא התעקש ושאל שוב. הסברתי לו שהיא רוצה בלון והוא בטוב ליבו נתן לה את אחד מהבלונים בחיוך. ברגע שיובל קיבלה את הבלון היא הפריחה אותו לשמים. שאלתי אותה מדוע עשתה זאת והיא אמרה לי:"העפתי את הבלון שישמח את אבא בשמים" ולאחר שנייה הוסיפה: "אבל עכשיו צביקה יקנא וגם ירצה בלון". עיניי התמלאו בדמעות והבטחתי לה שנקנה בלון נוסף".

ספרי על ההתמודדות שלך עם האובדן, חודש לאחר המוות הפתאומי והטרגי:
"לעולם לא אשכח את עוזי. הוא היה בשבילי ובשביל הילדים הכול. עוזי גידל אותי מגיל 12. אני לא חוזרת לעצמי. קשה לי להירדם בלילות. אני בוכה שלא בפניי הילדים. היו לי אפילו מחשבות לשים קץ לחיי, אבל אני מחזיקה את עצמי. עוזי ביקש ממני שאשמור על הילדים, זאת הייתה בקשתו האחרונה. ה' לקח לי את החצי השני שלי. בלעדיו חיי אינם חיים. חיי נהפכו לגיהינום".


אתי מולא
עיתונאית פרילנסרית במקומון של בית שמש ומטה יהודה, מנהלת אתר gglove
etimul@walla.com
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה