על החלפת פרק ירך שמעת ?
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

על החלפת פרק ירך שמעת ? 

מאת   05/10/2008 |  נצפה 3351 פעמים


‏יום שישי 03 אוקטובר 2008

על פרק הירך שמעת ?

שמה חביבי, אם פעם תתנסה בכאבים, לא עלינו, במקום שהרגל מתחברת לתחת, דע לך שיכול להיות שיש לך עסק עם פרק הירך. יכול להיות. אני לא רופא ולא רוצה להיות החלטי כול כך ולהגיד לך שזה בטוח, אבל יכול להיות.

את אשתי תקפו כאבים כאלה, החזיקו בה בטונים הולכים וגוברים עד שבסופו של דבר, הלכה המסכנה לניתוח וחזרה בן אדם חדש.

אני לא רוצה להגיד שכולם ככה, אבל, אחרי שהתנסיתי עם אשתי שתחייה, גיליתי שיש עוד כאלה. עוד כאלה שסבלו, הגיעו לחדר ניתוח וחזרו עם חיוך מפה עד שם. מרוצים..... אלף. ככה זה, עד שאתה לא מתנסה אינך יודע שיש עוד שהתנסו. עד שלא צמחה לי יבלת ברגל והתחלתי צולע, לא ידעתי כמה צולעים יש סביבי. פתאום גיליתי שכולם צולעים. יש אולי כמה שלא. זה הכול.

מה אגיד לך - שלא ניידע מצרות. אם אתה כבר במצב שכואב לך, שיעזור לך אלוהים. מה זה כואב. כואב, כואב. זה לא פחות מכאב שיניים. שלא לדבר שזה הרבה יותר כואב מאשר אחד שאין לו שיניים. זה ממש כואב. והיא - אשתי רוצה להגיד - סבלה, וסבלה וחשבנו שאלוהים לא רואה אותה. לא אלוהים, ולא קופת חולים, ולא הרופא, ולא הרופאים מפה ולא הרופאים משם. אף אחד. ומומחה אחד אמר שזה אולי שייך לשכן שלו. והשכן אמר אולי זה הרופא הקודם שהינו אצלו וכך התגלגלנו בין רופאים ובין תורים לרופאים, ועברנו דרך מרפאת הכאב א'. ומרפאת הכאב ב'. והזריקו מפה, ואחר כך שם. והצטלמה מכול זווית אפשרית. ומצצו לה דם מכול וריד פנוי. וכול שאר הנוזלים מכול מקום שמצאו מעיין נובע, ואין מושיע.
ממש, צער בעלי חיים.

ומה בכול זאת? עד שלא מצאנו מכיר שיושב קרוב לאלוהים, שיכול היה לדבר עם אלוהים, ולהסדיר לנו פגישה עין בעין איתו, לא התקדמנו כזית. אבל אחרי זה.......... הכול חלק. מה להגיד לך.......... גן עדן.

וכך היה.........

אחרי שכול התורים למומחים נידחו ונידחו והכאבים גברו וגברו ולא רואים רופא באופק, צלצלה אשתי שלא כדרכה לידיד ותיק היושב קרוב לאלוהים, ודרכו הגענו תוך 24 שעות לסגן אלוהים, מנתח בכיר וראש מחלקה בבית חולים של המדינה. הוא הזמין אותה לשבת. הסתכל לה בעיניים. בדק בצילומים ובניירות והזמין אותה לבוא למחרת לניתוח. ככה. כמו שאתה שומע.

טוב, אי אפשר היה למחרת, כי חסרו לנו כול מיני ניירות, אבל תוך 3 שבועות, סומן תאריך לניתוח.

ממש נס. לא שהבנו מה משמעות ניתוח כזה, אבל שמחנו שיש סוף, סוף מי שהוא, שמוכן להגיד וגם לעשות משהו שישים קץ לסבל הבלתי נסבל שניגרר כבר למעלה מ 8 אולי 9 חודשים.

בשלושת השבועות הבאים התרוצצנו להספיק את כול הבדיקות שהתבקשנו להביא. ואם אתה חושב שזה דבר של מה בכך, אינך מבין דבר בתורים בקופת חולים.

סוף טוב, הכול טוב. בטלפונים, בתחנונים ובהסברים עברנו את מסלול הבדיקות, אספנו בקפדנות את כול התוצאות והתכוננו ליום האשפוז המתוכנן.

בית חולים "ברזלי" זה לא כול כך רחוק מהבית. אולי 70 ק"מ. שעה נסיעה. אבל עבור נוסע מתוח ודואג, זה משהו אין סופי.
אני יודע את זאת מניסיוני. את הדרך הזאת נסעתי עשרות פעמים בדרך להיכל התרבות היפה שבעיר, אבל, נסיעה לבית החולים, לאשפוז לקראת ניתוח, זה דבר אחר. אחר לגמרי.

התייצבנו אשתי ואני, עוד לפני שעת פתיחת המשרדים, מוכנים להמשך. בידנו כול הניירות, הצילומים ותוצאות כול הבדיקות שהבטחנו להביא והאמנו שהפרוצדורה תהיה קצרה.

באמת - יחסית היה קצר.

מהמחלקה שבבנין החדש, הלכנו לאורך הפרוזדורים האין סופיים כמעט, עד המשרד הראשי שליד חדרי המיון. נרשמנו כנדרש. חזרנו את כול הדרך חזרה, למחלקה האורטופדית. התקבלנו בעניין וברוח טובה אבל התבקשנו לחזור על כול הבדיקות שעשינו בשלושת השבועות האחרונים. ולא שהם לא מאמנים אלא שהנוהל הוא שהמחלקה מבקשת לקראת ניתוחים, לבצע את הבדיקות בתוך בית החולים אליה היא שייכת.

ולא הואילו הסברים. ולא הואילו אמירות חכמות. אילנה הלכה שוב את הפרוזדורים לכול אורכם. ביקרה בכול תחנות הצילום והמעבדות וחזרה למחלקה לקבל מיטה וציוד, קרי חלוק בלי אחוריים. ארונית "פתוחה לכול" לאחסן מיני ציוד ניקיון אישי, איפור וריחות טובים. מגבת וסיר אישי, לכול צרה שלא תבוא.

ואז, ניגש אלינו ד"ר מחמוד, בחלוק ירוק, מסומן על גבו ב "חדר ניתוח", לשיחה לקראת.

הרבה שאלות. הרבה תשובות. הכרות ראשונה וניסיון ראשון להבין את הצפוי.

להגיד את האמת, הבנו כול דבר שהוסבר לנו. להפנים? יוק ! כלום. כאילו דיברו על מי שהוא אחר.

אבל אילנה חתמה שהיא מסכימה כי יעשו בה מה שיחליטו. רק לא יותר כאבים. תמו הכוחות.

את המשמעות של הניתוח נבין אולי רק כאשר אילנה תצא אלינו מחדר ההתאוששות. וזה יקרה מחר. היום השני שלנו בבית החולים.

בערב הראשון נפרדנו מוקדם. הבנו שצפוי לנו למחרת, יום ארוך ומייגע. חשוב לצבור כוחות וסבלנות.

את היום השני בבית החולים התחלתי אני, בשעות המוקדמות.

מרים, חברתנו הטובה ונשמה טובה, באה להיות איתי בשעה שאילנה אמורה לשכב על שולחן הניתוחים.

אילנה אמורה להיות ראשונה בתור.
הגענו לפני השעה שש ושלושים. הייתה לנו חצי שעה זמן בטרם יבואו לקחת אותה לחדרי הניתוח.

סידורים אחרונים. שיחות ושיחזור את שעומד לקרות, ובמיוחד: ההרדמה. ההרדמה הטרידה את אילנה יותר מכול נושא אחר.
בכניסה לחדר הניתוח, פקידת חדרי הניתוח קיבלה אותנו. רשמה שהגענו. בדקה שיש סימן על הרגל המיועדת לניתוח. סירבה בנימוס להגיד לנו כמה זמן זה ימשך וכיוונה אותנו להביט במסך הטלוויזיה שבכניסה לאולמות חדרי הניתוח.

איחלה לאילנה הצלחה ועברה לטפל ב"פציינטים" חדשים שהגיעו ממחלקות אחרות.

אומרים, שככול שיודעים פחות, יש פחות דאגות. ככול שיודעים יותר, מצליחים לדמיין ולהפליג בסיפורים הפחות משמחים והיותר מטרידים של התהליך הפולשני האלים של ניתוח. כול ניתוח. וככול שהוא ארוך יותר, ומסובך יותר, יש לאורכו ולתוצאותיו יותר נקודות חולשה וסיכויים לסיבוכים שלא אמורות היו להיות. ומי שיודע יותר, מבין יותר.

אילנה הייתה מוטרדת מעוד אפילו. ונרגעה כאשר פתחה את העיניים בחדר ההתאוששות והחלה להבחין בקולות ובדמויות שסובבו בחדר. "חזרתי", אמרה לעצמה מניחה שאולי הייתה גם אפשרות אחרת.

נפרדנו ממנה בשעה 8 וחזרנו לראות אותה שוב, מחייכת, בדרך חזרה למחלקה, בערך בשתים ושלושים.

את הזמן שבין לבין, בילינו על הספסל הלא מרופד שבכניסה לחדרי הניתוח בבית החולים "ברזלי" שבאשקלון. מרים ואני. והיו עוד מלווים שהמתינו ליקיריהם.

בחדר ההמתנה שזה יותר פרוזדור מחדר, על הקיר, מסך פלסמה גדול ועליו מתחלף מידע מואר על מצב החולים. מי בהמתנה. מי בניתוח. מי בהתאוששות.
והשמות מתחלפים. והזמן רץ. והממתינים כובשים את ההתרגשות וחוסר המידע שכול כך חיוני ברגעים האלה, אבל אין מי שייצא וירגיע. כלום על המתרחש שם באמת , מאחורי הדלתות האטומות המסתירות את הצוותים, והמנתחים ואת הקרובים לך, אלה שלמענם אתה נמצא במקום הזה.

ושקט. לא מדברים. לא שואלים ולא מנחשים, הכול שקוע במחשבות שאינן נראות.

פעמים, חולף לו אורח או עובד המעביר כרטיס נוכחות, פותח את הדלת האוטומטית ונכנס או יוצא מקודש הקדושים, מבלי להביט ביושבים בדומיה. אנחנו תפאורה זמנית, מתחלפת בכול יום ניתוחים.

וכאשר סוף, סוף על הלוח המואר בשורה של א.פ הופיע: "בהתאוששות" במקום שקודם הייה "בניתוח", התגברה הסקרנות והתקווה כי בואה קרוב. וזה לקח עוד למעלה משעתיים עד שנפתחו הדלתות, ראינו את הסניטר דוחף את המיטה. אילנה חייכה אלינו ואנחנו הצטרפנו לריצה המיוחדת הנהוגה ללוות את המנותח מחדר הניתוח ועד המחלקה.

הכול טוב. יש אילנה. יש חיוך. עברנו את התהליך בשלום. מתחיל השיקום. והדרך עוד ארוכה.

במחלקה המתינו לנו. חזרנו לחדר מספר 16 משם יצאנו לפני כ 7 וחצי שעות. לאותה פינה שליד הכיור. ממש ליד דלת הכניסה.

אילנה היית ערה, מחויכת. מדברת בהתלהבות על חדר ההתאוששות ועל החוויה של חזרה מההרדמה העמוקה שניתקה אותה מהסביבה אל המציאות.

היינו שמחים לראות אותה. התבדחנו על חשבונה. אילנה שהפגינה ביטחון, ונחישות. אנרגיות ללא גבול. ומצב רוח טוב במיוחד. שיקויי ההרדמה הטיבו איתה בעת הזאת ואנחנו, הינו מעודדים.

ביקור רופאים ראשון במחלקה. כולם מרוצים. אופטימיים. מציינים את התנהגותה של החולה ומקווים לטוב. לאורך הרגל הימנית, באזור הניתוח, חתך גס מחוזק בסיכות שדכן משרדי באורך של כ 30 ס"מ. שני צינורות מנקזי נוזלים מתמשכים מתוך התפר מחוברים לשואבי ואקום. מעל המיטה תלויות שקיות נוזלים מחוברות למחטי אינפוזיה התקועים בשתי הידיים ואפילו קטטר, להקל על ניקוז קל ובטוח.

אבל הכול מתגמד מול מצב רוחה המרומם של אילנה שהקרינה אופטימיות וביטחון, ותחושה כי תמו ימי הכאבים שהתישו אותה לאורך חודשים. פיזית ונפשית.

עוד כשעה, ונפרדנו משאירים אורחים רבים שבאו לבקר. כול הכבוד.
נפרדנו כדי לחזור למחרת בבוקר מוקדם ולהתחיל את היום השלישי בבית החולים.
אני, שהתנסיתי בעצמי בכמה אשפוזים שלא מרצון, יודע את חשיבותם של השעות הראשונות של הבוקר. את ההרגשה של שטיפת הפנים. צחצוח השיניים. הסיר הגואל וחידוש סדיני המיטה המשרים הרגשה של רעננות וניקיון ותחושת הביטחון בטובים הסובבים אותך למען כי טוב לך. ללא תנאי.

מסביבנו, מחלקה של אחיות נחמדות ואדיבות, מוכנות לעזור ולתמוך. רופאים מסבירי פנים והרגה של אכפתיות. כבר ראינו במקומות אחרים דברים אחרים. זה לא מובן מאליו. הכול אנשים. והמחלקה מקרינה את רוחו ואישיותו של מנהל המחלקה. ושל אחות המחלקה. ואולי אפילו את רוחה של הנהלת בית החולים. אנחנו הרגשנו טוב ובטוחים.

מתוך תשובות לשאלות האין סופיות שלנו ומתוך הוראות ה"מותר" וה"אסור" לעשות של הצוות, התחלנו מבינים את אשר התרחש על שולחן הניתוחים.

בסכין חדה נפתח פתח בשריר הגדול שבין הברך לירך עד שהתגלה ראש העצם המחבר את הרגל כולה אל עצם האגן. כמו כול פרק, ראש העצם מונח בתוך תושבת המאפשרת תנועה בין שני החלקים: עצם האגן והרגל עצמה. החיבור הזה התדלדל במשך הזמן, לחץ על עצבים באזור וגרם לכאבים הבלתי נסבלים.

במסור, כורתים בניתוח את ראש עצם הירך, מרכיבים בעזרת יתד הנאחז בתוך החלק הנותר של העצם,ראש פרק חדש עשוי חומרים חזקים, מתקדמים. את תושבת הפרק שבצד עצם האגן, מצפים בעלה עשוי אותו חומר את התושבת שם אמור ראש הפרק להתנועע. מדביקים ומחזקים את החלקים החדשים למקומם. סוגרים ותופרים חזרה את השרירים הגדולים התומכים בעצמות ומבצעים בעצמם את תנועות העצמות, חובשים ואמורים להמתין לפחות כ 6 שבועות שהכול יבריא, יתחזק ויתפקד "יותר טוב מהאוריגינל אפילו".

אבל, עד שיעברו ששת השבועות הקרובים, חלים כמה איסורים חמורים של תנועת רגל מוגבלת. פיזיותרפיה שתחזק את השרירים שנחלשו. אימון איטי של הפרק החדש והרבה זהירות מפני תנועות קיצוניות שיכולות לגרום לבריחה של התפוח מתוך התושבת ולכאב לא רצוי.

בבית, בטרם חזרתי ביום השלישי, חרשתי את האינטרנט במטרה למצוא הסברים על הניתוח, התוצאות, המותר והאסור.

גיליתי ים של מיידע. מצויד במאמרים והמלצות, שיתפתי את אילנה. את הרופאים במחלקה ובמיוחד את עצמי. הרגשתי שהדברים לא זרים לי.

איך אמר לי רופא במחלק: "היום החולים מגיעים אלינו עם כול הספרות הרלוונטית עוד בטרם קיימנו את השיחה הראשונה". יש בזה משהו.

שרה, רכזת השיקום בקיבוץ, התקשרה בהתמדה ובנאמנות. היא סיפרה והוסיפה מניסיונה שלה, שפע המלצות ופרטים שאמורים לעזור לנו להתמודד עם שיתרחש מרגע השחרור מבית החולים והנחיתה בבית.

ידיות אחיזה בשירותים ובמקלחת. ציוד הכרחי מ"יד שרה". התאמת המיטה. הדלתות. הכורסה בבית. הכול פרטים קטנים שהופכים את החיים מבלתי נסבלים להתנהלות יותר מסבירה. התנהלות שמאפשרת את איכות החיים שהורגלנו לחיות. ושום מוסד שיקומי מוסדי, לא יכול להתחרות עם מה שהבית מציע למבריא מניתוח וצריך ימי מנוחה ושיקום ראשוני.

כמה זה חשוב. כמה זה חשוב שיש מי שמוכן לפנות אליך ולהציע עצות ואמירות פרקטיות שיחסכו את "הלימוד על בשרך" של הפרטים הקטנים שניתן לחסוך ממך. לחזק את הרגשת הדאגה והרצון לעזור בשעת הצורך, הרבה מעבר לכתוב בספר. ועל כך, נתונה תודתי שלי ושל אילנה לכול האנשים הטובים שעזרו בכול עת ובכול נושא שביקשנו עזרה. הידד! ותודות מכול הלב.

על "יד שרה", המוסד הוולונטארי הזה רק מילים טובות. בסניף באופקים נהוגות שעות קבלה מאוחרות. מ 21 ועד 22 בערב. ומי כמוני יודע להעריך את הרצון הטוב וטיב השירות עבור אדם הרואה לפניו חולה המבקש להשתקם מהר ככול האפשר.

בינתיים, בבית החולים החלפנו חדר. מחדר 16 עברנו לחדר 14. קצת יותר מרוחק משולחן הקבלה, אבל ממש לא מרוחק משם.

קלטנו דיירות חדשות. הכרויות חדשות וסיפורים חדשים. כול אחת עם הסיפור הפרטי והכאבים הפרטיים.
לכול אחת משפחה. ואורחים. וסף כאבים. ודאגות משל עצמן, אבל, כאן בחדר שבמחלקה האורטופדית יש איזה דמיון מאחד. למעשה במחלקה הזאת רובם אנשים בריאים. קצת שבורים פה ושם אבל בריאים בדרך כלל בנפשם ובהתנהגותם. חולים קשים לטיפול וקשה לרצות אותם.
בסביבה כזאת, אנחנו יוצאי דופן. מרגישים כך. מזהים אותנו ומקבלים יחס התואם את התייחסותנו לנותני השירות והעזרה.

אין תלונות. רק מילים טובות.

בבית, אספתי בעזרת של שרה את האביזרים שחשבתי כי אצטרך, וקצת יותר.

הגבהתי את המיטה בחדר השינה והייתי מרוצה. זה לא שינה את העובדה שבחצות התעוררתי לבחון רעיונות חדשים. פירקתי את שעשיתי ביום וייצבתי הגבהה חדשה. יציבה יותר ונוחה יותר.

במקלחת ובשירותים הותקנו ידיות אחיזה. בדקתי את כול מסלול ההליכה בבית עד שהיתי בטוח כי כול שנעשה תואם את שצריך כדי להביא את אילנה הביתה.

ביום השלישי, הגעתי מוקדם כדי להיות נוכח בהתארגנות הבוקר. אין לך מושג כמה חשיבות אנחנו נותנים לבעיות הקטנות המתעוררות במצבים המשונים כמו: להיות חולה מוגבל תנועות במיטה בבית חולים.

פתאום אתה מבין איזה קושי הוא לבקש סיר לעשות בו את הצרכים במיטה. יש והדברים יוצאים מפרופורציה ומוכנים להיסתם, - בלי הגזמה - ולא מסוגלים לעשות פעולה כול כך רוטינית שאנחנו עושים כול חיינו. וכשמצליחים סוף, סוף להשתחרר, השמחה פורצת את גבולות החולה והסובבים ויש וכול המחלקה חוגגת את היציאה המופלאה של פלוני המחרבן. ממש כך. ואפילו פיפי זה לא דבר ברור וקל.

מובן לכולנו שבגבר חולה יכולה לטפל אחות אישה. לא ברור לכולנו שבאשתי יטפל אח גבר. אבל זה קורה. ואם אתה חושב שזה דבר פשוט, הרי כי אינך מבין דבר בפסיכולוגיה של הנשים. המבוכה והתדהמה משתקות והסגרים ננעלים. הסומק ממלא את הפנים מהאוזניים ועד קצה האף ולעיתים נעתקות המילים מהפה. צריך הרבה סבלנות. אורך רוח וניסיון לדחוף את השיר השטוח למקום הנכון, להמתין ולוודא שזה לא על הסדינים ולחזור להוציא את הסיר מבלי שהחולה תתעלף.

זה לא פשוט. וכמו עוד פעולות כאלה, בית החולים האמור לעשות אותך בריא, קודם חושף אותך במלוא מערומיך. מפשיט אותך מפרטיותך. כול רופא, אח ואחות הלובשים חלוק לבן ותג של פרסונל, יכול לבוא לתלוש את החלוק מעליך. לדקור אותך בורידים עד זוב דם. למשש אותך כמו אבטיח או בצק תופח. לשאול אותך כול שאלה על מעשיך האינטימיים ולדחוף לך מדחום בכול חור פנוי שטרם התכוננת. ככה זה. זה מצחיק? לא מצחיק אבל ההתנהלות הזאת מתקבלת על ידנו כחולים כמציאות שהיא חלק מחוויות בית החולים. כול בית חולים. לטוב וגם לפחות טוב.

ביום השלישי, מיד אחרי ההתארגנות הראשונית, המתנו שחדר המקלחת יתפנה ובחיוך גדול צעדנו למקלחת. אילנה על כיסא הגלגלים. אני לצידה. הבאנו איתנו את כול הסבונים הקרמים ושאר משחות וכלי הטיפוח מוכנים לרחצה אמיתית הראשונה בעידן שלאחר חדר הניתוח.

ברגע שהתפנה החדר, השתחלנו עם הכיסא. העברנו את כול הדברים אל הכיור. התמקמנו ליד הברזים שמתחת לצינור הטוש, פתחנו את המים והייתה זאת חגיגה רטובה אמיתית. כמו היציאות אבל יותר.

אילנה התקלחה. יותר טוב מחתול מתלקק ואני נרטבתי פחות לקופץ לבריכת מים אבל המעמד, הייה מפתיע, מרגש ועברנו אותו ללא התרגשות מיוחדת. הייה זה מבוא וצפוי שימשך יותר מיום יומיים כאשר נגיע הביתה והאח המטפל הקרוב ביות יהיה זה אני.

אני דני, שכול כך הרבה פעמים נעזרתי וטופלתי על ידי אילנה המסורה. האוהבת ודואגת. המבינה ומשתדלת. אילנה שהיית לידי ברגעים קשים ומביכים. אילנה שהזילה דמעה גדולה באותו בוקר שפתחתי את עיני אחרי ניתוח ה 7 וחצי מעקפים. אילנה שאיתה, ורק איתה אנחנו מחלקים את ימינו ולילותינו זה למעלה מ 54 שנים. והנה באו ימים, שגם אני יכול לתרום לה מיכולתי לעזור ולתמוך בעת כזאת. ואני שמח. אני יותר משמח. הסיטואציה הזאת והיכולת לעבור לבצע את שהזולת המוגבל צריך ללא מעצורים ובלב שלם, הוא פונקציה של מערכת יחסים שתחילתה הרבה לפני הימים האלה. היא הבשילה בשנים שחלפו והיום אנחנו קוטפי פירות בשלים שמאפשרים את איכות החיים העכשווית.

זה לא קל וגם לא מובן מאילו. שים לב. כדי שזה יצליח צריך להיות מרוכז בדברים. להבין אותם עד שורשם ולקבל אותם כהמשך למסכת חיים שלמה. אומרים כי קל יותר לאדם זר לטפל בקרוב משפחה אהוב. ואם אומרים משמע שיש שראה גם דברים אחרים מאלה ואנחנו רוצים להאמין בהם.

וכך עברו הימים. מדי בוקר בשעות הפעילות האינטנסיבית של המחלקה, ביקרו זה אחרי זה הרופאים. העובדת הסוציאלית. הפיזיטרפיסט האחראי. הפיזיוטרפיסטית המשלימה. האחיות המטפלות. וביומיים הנוספים הושלמו ההכנות ליום השחרור.

מדי יום ביקרו אותנו חברים רבים ושמעו את הסיפורים שהיו חלק מהפולקלור הפרטי שקדם לניתוח עצמו. הכאבים. ההתרוצצות למצוא מענה. הבדיקות האין סופיות וכמובן שלב הפגישה עם פרופסור יקים, מנהל המחלקה האורטופדית ש במו ידיו (כך אנחנו יודעים) קרט והחליף את הפרק המקורי בפרק מעשה ידי טכנולוגיה חדישה ומפתיעה.

הומלץ לנו בחום לעבור למוסד שיקומי. ואנחנו בחרנו להשתחרר הביתה. האמנו שאנחנו שנינו, בעזרתם של הגורמים בבית נעשה את הטוב ביותר.

וביום הקובע, אספנו את הניירת, את ההוראות וההמלצות. אספנו את הכבודה שהבאנו, צררנו בחבילה גדולה והמתנו לאמבולנס שייקח אותנו הביתה.

בנסיבות ובתיאום האחרון, אילנה נסעה באמבולנס ואני רדפתי אחריו ברכב איתו באתי אליה בבוקר.

בשעות אחר הצהרים המוקדמות, העברנו אותה לחדר שלנו תוך שאנחנו בודקים ביחד את הסידורים שהכנו. הכול עבד FIX.

תם פרק בית החולים. נשאר להוכיח כי פרק השיקום בבית שלנו יהיה טוב יותר לאין שיעור מכול מוסד שיקומי אחר. זאת המשימה שלי. אני העמדתי עצמי לרשות המשימה הזאת בכול מעודי דואג שלא יחסר דבר. שהכול יעשה בזמן. ללא כאבים ותוך התקדמות רפואית ומוטורית נאותה. באינטימיות המתבקשת. ברצינות ובהתמדה. במתן עזרה מתוך הכרה ואהבה ולא מתוך רחמים או דומה לזה. מתוך המשך של החברות שבינינו שיש בה מהכול.

ובבית. בקיבוץ. התקבלנו בחום, ברצון טוב ובהתעניינות. חברים רבים באו לבקר, לעודד ולהציע את עזרתם, אם וכאשר.

מחמם את הלב.
כולם? לא להגזים. אבל רבים. חברים קרובים וגם כאלה שהם אינם במעגל הראשון שלנו. יש רבים שמבינים את חשיבותה של חברות בעת כזאת ויש לא מעטים שטרם הבינו את חשיבותו של ביקור חולים כחלק ממערכת יחסים בסיסית שבלעדיה, לטעמי אין קיבוץ בכלל.

ואי אפשר שלא להגיד מילים טובות למשפחה הקרובה, הקרובה. המודאגת. התומכת. המבקרת. השואלת. המתקשרת מדי שעות לוודא התקדמות וללמוד מקולנו בטלפון אם הכול בסדר או צריך עוד משהו.
להם אנחנו חייבים הרבה תודות והערכה. הם המשענת ברקע להתנהגותנו. למידת הביטחון בתמיכתם בעת הצורך. מי יותר ומי פחות. אבל מכולם יש לנו נחת. שיהיו בריאים. אנחנו אוהבים אותם גם אם יש מילות ביקורת. ולמי אין? גם להם יש. ואולי גם הם צודקים. ורק שכולנו נהייה בריאים. והכול יסתדר.

אז כדי לסיים, לכוווווווווווולם תודה.
ובימים אלה של חגים וימי סליחות נחזור לאחל לשנה טובה,
גמר חתימה טובה.
יהיה רצון,
אמן.
דני.












דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה