ראית החורבן במשקפי הגאולה
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

ראית החורבן במשקפי הגאולה 

מאת   28/07/2008 |  נצפה 1949 פעמים
בס"ד כ"ד תמוז התשס"ח
כלי המקדש ובגדי הקודש
כנס האגודה למען הגאולה השלמה והאמיתית
מבוא:
התערותא דלתתא גורמת לאיתערותא דלעילא
א. הוראת הרבי ללמוד עניני גאולה ומשיח בשלשת השבועות - בבחינת "והחי יתן את לבו" כשיטת ר"ע, דהיינו, החורבן משמש כפתח של תקוה ולא כאבל על מת. מתוך בכיה על שועל אתה למד את הבכיה על המסגד,חרבן מקדשי האבן לא החריב את המשכן באדם.
ב. הרמב"ם-מצות עשה צ"ה לבנות בית הבחירה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרש"י-"וכן תעשו' לדורות, אם אבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים". מדרש תנחומא פר' צו -העיסוק במשכן כבנין הבית. בנית המשכן במדבר מרמז לדורות, שמצות בנית מקדש שרירה וקיימת על הציבור בכל הדורות. כפי שכתב הרמב"ם, חיוב הדת והמצוות אינו תלוי בביאת מלך המשיח (אגרת השמד). ובמדרש נאמר, כל אותם אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש (שוחר טוב, תהילים י"ז), וכך מובא בתלמוד הירושלמי, עתיד הבית השלישי להיבנות קודם למלכות בית דוד (מעשר שני,פ"ה, הל' ב') .
ג. נצחיות המשכן - נצחיות הדירה בתחתונים, הטמנתו מבטאת נצחיות, והקמתו ע"י משה כנ"ל.
ד. תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש כנגד מה היו כלי המשכן ומיקומם (שמות מ' ד'-י"א): מסך הפתח - משול לצדיקים שזכותם מגנת על עם ישראל. השולחן - בצפון, כי מצפון בא העושר לפי שמשם בא המטר היורד על הארץ ומפרנס את דייריה. י"ב חלות - כנגד כלל שבטי ישראל. המנורה - בדרום, כי בדרום נמצאים שבילי השמש והירח, ושם גנוזה החכמה המשולה לאור. ז' נרות - כנגד שבעה כוכבי לכת המשולים לצדיקים המאירים לעולם בזכותם. מזבח הזהב - משול לחכמים שעוסקים בתורה וריחם נפוץ כקטורת. מזבח העולה - משול לעשירים המאכילים את העניים ובכך מכפרים על חטאיהם כאילו הקריבו עולה. הכיור - משול לחוטאים החוזרים בתשובה ומישרים עקמימותם כמים. החצר - משול לזכות אבות העולם המקיפים את ישראל. מסך שער החצר - משול לזכות אבות העולם הפרוסה בפתח הגהינום כדי להציל את נפשות ילדי ישראל. שמן המשחה למשכן - משול לכלל מלכות בית יהודה ומלך המשיח שעתיד לגאול את ישראל באחרית הימים. משיחת המזבח - משולה לכלל כהונת אהרן ובניו ואליהו כהן גדול העתיד להשלח בסוף הגלות. משיחת הכיור - משולה ליהושע והסנהדרין שהיו עמו בעת חלוקת הארץ, ומשיח בן אפרים שיצא מזרעו ועל ידיו עתידים ישראל לנצח את גוג וחבריו באחרית הימים.
ה. כלי הקודש-יציבות שימוש 1310 שנים, וסמלים נצחיים מנורה, השולחן, מזבח הזהב, הקטורת, כפילות הכרובים, מבטי הכרובים, צורת הכרובים, השוני בין כרובי המשכן לכרובי שלמה, אורך הבדים סמל לגלות בימי יאשיהו,
ו. בגדי הקדש- נועדו לכפרת עוונות, ולכבוד משרתי ה', מובא בגמ': "השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם" (יומא, נו:), וכי אפשר שהקב"ה ישכין שכינתו במקום טומאה? אלא שמטרת המשכן ובגדי כהונה היא: להשרות את השכינה גם על הרבדים התחתונים בחברה, ע"מ להעלותם במעלות הקדושה. כפי שניתן להבין מפשט המדרש: "נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז'). התחדשותם ע"פ מידות הכהן. "אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך, מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת - מכפרת על שפיכות דם. מכנסים - מכפרת על גילוי עריות. מצנפת - מכפרת על גסי הרוח. אבנט - מכפר על הרהור הלב. חושן - מכפר על הדינין. אפוד - מכפר על עבודת כוכבים. מעיל - מכפר על לשון הרע. וציץ - מכפר על עזות פנים. לפיכך נאמר בגמ': "אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט" (יומא, עב:),
ז. יופים של בגדי הקדש- שלמות היופי האלהי והאנושי, הכולל רמזים עליונים, פעמונים, אבני המילואים, הציץ, צמר ופשתים, איסור מלבושי הדר.
ח. יתרונותיו של הבית השלישי - שילוב הקדושות יגרום לנצחיותו ולקיום התמידי.
ט. מבחן הגלות - נועד לזכות את עם ישראל בבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, בעקבות משיחא חוצפה ישגה". דווקא בתקופת שפל של עם ישראל נדרש הכח של מסירות נפש עליונה כדי לגלות את אורו של המשיח.
י. יה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאום ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם" (זכריה, א', ט"ז), "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ט').
הוראת הרבי ללמוד עניני בית הבחירה בשלשת השבועות:
בשלשת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב הנהיגו הפוסקים מנהגי אבלות לכלל עם ישראל לדורותיו, כגון: שלא להתחתן בשלושת השבועות, להימנע מלהסתפר, מלהתגלח, ושלא ללבוש בגדים חדשים, שלא לשמוע מנגינות, ושלא לרקוד, וכו'. שיאם של מנהגי האבלות מתרכז ביום ט' באב אשר בו אירעו לישראל חמישה דברים קשים: "נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית, פ"ד, משנה ו). לפיכך נקבע יום ט' באב ליום צום, וחלים בו האיסורים של: נעילת סנדל, סיכה, רחיצה, תשמיש המיטה, וכו'. הטעם למנהגי אבלות אלה הוא: להוציא את עם ישראל מן השגרה בכדי שיזכרו יחד ובמרוכז את העבר ויצפו לעתיד המובטח, דהיינו, לגרום לעם ישראל בכל אתר ואתר להתבונן ולתקן את המצב שבו עם ישראל שרוי, ולא להתרגל למצב הלא טבעי של גלות ובמיוחד שלא להתרגל למצב של בית המקדש החרב, אלא לעשות כל מה שאפשר בכדי לצאת מהמצוקה הנוראה שבה שרוי עם ישראל בהעדר בית מקדש. לשם כך תקנו חז"ל את מנהגי האבלות בשלושת השבועות, בתשעת הימים, בארבעת הצומות ובתשעה באב, ע"מ לעורר את עם ישראל לתקן, להפיק לקחים מן העבר ולצאת משגרת הגלות, כאמור בגמ': "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? א"ר יוחנן דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה, ל', י"ז), דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה" (סוכה, מא.). כלומר, ההתבוננות במציאות הגלות המתמשכת והצורך בהתחזקות, מסוגלת לגרום לעם ישראל לשינוי במהלך חייו השגרתיים, ולהרהר בתשובה כדי להחיש את גאולתינו השלמה.
וכן מובא בתלמוד: "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין, ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה!? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה: באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מסכת מכות דף כד:). כלומר, האבל הכבד על החורבן טומן בחובו את הנחמה העתידית התלויה במעשיהם של ישראל.
ודע, ששמו של חודש אב מרמז מחד גיסא על עצבות משום שמילת אב הוא חלק ממילת אבל, ומאידך גיסא משולבת בו התקוה שחודש אב יהיה גם אב לגאולתינו השלמה, וכן הוא בימינו: מחד גיסא רוב ישראל שרויים על אדמתם במדינה עצמאית, ומאידך גיסא במקום שבית המקדש היה בנוי עומד על תילו מקדש מוסלמי, דבר הגרוע יותר ממצב של "שועלים הלכו בו". לפיכך המצב מחייב יתר התבוננות וחזרה בתשובה שלמה, בכדי לשנות את המצב ולהחיש את גאולת ישראל השלמה כמובטח בחזון הנביאים. לפיכך הוראת הרבי כדרכו של ר"ע, דהיינו, ראית החורבן במשקפי הגאולה, ולא רק מתוך עצב וייאוש, בבחינת "והחי יתן אל לבו".
העיסוק במשכן כבנין הבית:
מצות עשה על הציבור כולו, לבנות בית הבחירה בכניסתם לארץ, בזמן שרוב ישראל על אדמתם (מצוה צ"ה). שנאמר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח'). ואמר רשב"ג משום ר' יהושע, משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה (תנחומא, פר' תצוה, י"ג). מאחר ובית המקדש הגשמי חרב, ניתנה לנו האפשרות להקימו ע"י העיסוק במשכן. כמובא במדרש על הפסוק, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מ"ג), אמר יחזקאל לפני הקב"ה הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני הולך ואומר להם. א"ל הקב"ה ליחזקאל, ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל - לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ואני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית (תנחומא, פר' צו, סימן י"ד), דהיינו, העיסוק במשכן ה' מהוה כבנין הבית. משום שהעיסוק במשכן מהווה הכנה להתממשות חזון הנביאים לבנין ירושלים עיר הקודש, והתגלות מלכות ה' בעולם. אף הרש"י פירש על המקרא, וכן תעשו (שמות כ"ה, ט'), לדורות, אם אבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים. לפיכך חרגה התורה ממנהגה לקצר, והאריכה בתיאור תכניות המשכן ונשיאתו בשבע פרשיות. שהרי לצורך ביצועו בפועל נדרשו חכמי לב באופן חד פעמי. שנאמר, ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות (שמות ל"ו, א').
לפיכך התורה הנצחית, רמזה בסדר כתיבת הציוי וההקמה של מרכיבי בנין המשכן ועבודתו, כי בנוסף לפשטותם יש בהם ענין רעיוני לדורות. כמובא בספר "עקידת יצחק" (ח"ב, עמ' קסא: נכתב ע"י ר"י ערמה, ממגורשי ספרד): "הזהיר אותנו שיש לדייק בכל פרטי בניית המשכן וכליו, כי אין לך בו דבר שלא תהיה בו תועלת רעיונית".
נצחיות המשכן:
העמדת המשכן היתה יצירה רוחנית משותפת של הקב"ה ומשה רע"ה, לפיכך הבטיח שילוב העמדתו על ידיהם, את נצחיותו של המשכן. וכן מובא בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), "נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד דכתיב: 'טבעו בארץ שעריה' (רש"י-מצודת ציון), משה: דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). לעומת זאת בתי המקדש שהוקמו בידי אדם נהרסו כליל, ללמדנו שלמרות שבמשכן ובבתי המקדש הושקע ממון עצום של כסף וזהב, ובנינם היה פאר יצירת האדם, אע"פ כן לא שרד מהם יופים החיצוני, אלא נותר רק תוכנו הפנימי העמוק של המשכן, ומסריו הנצחיים נטמנו לדורות.
בתורת ישראל הנצחית נכתבו פרטי המשכן והקמתו בחמש פרשיות רצופות: תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, ופקודי, ע"מ להנציח את רוחניות השראת השכינה בישראל. ההנצחה המעשית של מלאכת המשכן מתבטאת בהמנעות כל דורות ישראל מלעשות את ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת, כמובא בגמ': "כל אבות מלאכות מן המשכן למדו" (ירושלמי, שבת, מז., פ"ז, הלכה ב'). לפיכך נאמר בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), ונאמר: "דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). לכאורה נשאלת השאלה לשם מה היה צורך בגניזת הקרשים, היריעות, וכו', לאחר שנבנה בית מקדש גדול מאבן? אלא ללמדנו שהמשכן גנוז בתוך ישראל לעולם, משום שמלאכת המשכן לא היתה רק מצוה לשעתה, אלא מצוה נצחית. וכן מובא במדרש: "אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל? אמר לו הקב"ה: גדול קריאתה בתורה כבנינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא, צו, סימן י"ד). לפיכך גניזתו המעשית של המשכן מסמל את נצחיות השראת השכינה בתוככי ישראל, לפי שהמשכן הוא תמצית בריאת העולם, ונעשה בדמות המשכן הנצחי של מעלה, כמובא בזוה"ק (שמות, רכא.): "בגין דכל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא דין, ברא ליה כגוונא דלעילא, וכלא אתרשים בעבידת משכנא. ת"ח, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קודשא בריך הוא בעינא, כמה דכתיב (שמות כה): 'וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר', מאי בתבניתם? אלא אוליפנא דאחמי ליה קודשא בריך הוא למשה דיוקנא דכל מלה ומלה כההוא דיוקנא דאיהו לעילא". וכן מובא במדרש: "רבי ברכיה בשם ר' בצלאל: למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטון, ואמר לו: עשה לי כמוהו. אמר לו: אדוני המלך, וכי יכול אני לעשות כמוהו? כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן. אמר לפניו: רבש"ע, יכול אני לעשות כמוהו? אמר לו: 'וראה ועשה'. אמר לו: יכול אני לעשות כמוהו? אמר ליה: 'בתבניתם', כשם שאתה רואה למעלה עשה למטה" (מד"ר, שיה"ש, פר' ג).
וכן מצאנו שהשראת השכינה במשכן היתה מלאה וגלויה, עד שאפילו משה רע"ה לא היה יכול לבוא אל אהל מועד. שנאמר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות, מ', ל"ד-ל"ה, ל"ח). וכן מצאנו שהשכינה שרתה במשכן במשך תע"ט שנים, כפי שכתב הרמב"ם (בית הבחירה, פ"א, ב): "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון, שבע וחמשים שנה". ונאמר בגמ': "משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו"...תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.), דהיינו, המשכן לא נחרב אלא מבנהו נגנז בעת הקמתו של בית המקדש הראשון. נמצאנו למדים מכאן כי קדושתו העמוקה של המשכן נגנזה לנצח, וחלק מכלי המשכן שרתו בקודש תתתק"ט שנים, דהיינו, גם במשכן, גם במקדש ראשון וגם במקדש שני. לעומת זאת במקדש ראשון ששרד ת"י שנים, ירדה בתקופתו מדרגת השכינה עד שבעת חורבנו נעלמה השכינה מתוכו כליל, כמובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים". גם במקדש שני ששרד ת"כ שנים, חסרו חמשה דברים, כמובא בגמ': "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים" (יומא, כא:). כלומר, מקדש שני ירד מדרגת השכינה שהיתה בבית ראשון, וקדושתו נבעה מתוך "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (עדויות, ט:). למרות זאת האריך בית שני ימים עד שנתגלתה שנאת חינם בישראל, כמובא בגמ': "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט:). לפיכך נאמר במדרש: "מפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה ראשונה" (תנא דבי אליהו רבה, פרק י"ח), דהיינו, שילוב מעשה המשכן עם כוונת הלב גרמו לכך שהמשכן ישאר לנצח, ואף עתיד הוא להיות משכן לשכינה כבראשונה.
כלי הקודש:
המשכן התקיים במשך 480 שנה. כליו שירתו גם במקדש ראשון וגם במקדש שני. דהיינו ס"ה, 1310 שנה (הכלים נגנזו ע"י מלכי ונביאי ישראל לפני החורבן). סוד קיומו רב השנים של המשכן (יותר ממקדשי הקבע), נעוץ בעובדה שניתן היה לפרקו לנושאו ולהקימו באתרים אחרים. ואכן המשכן הוקם ופורק בשנות קיומו ל"ה פעמים, כמפורט להלן:
בעת מסעות בני ישראל במדבר במשך ל"ט שנה ,הוקם המשכן, פורק ונישא ל"א פעמים. בפעם הל"ב פורק בערבות מואב והוקם בגילגל שם שהה י"ד שנה. בפעם הל"ג פורק והוקם בשילה ושהה שם שס"ט שנה (שם גנזו רק את הקרשים ובנו במקומם בית של אבנים - זבחים קי"ב.). בפעם הל"ד פורק והוקם בנוב , בפעם הל"ה פורק והוקם בגבעון, וימי גבעון ונוב יחד נ"ז שנה (הרמב"ם, בית הבחירה, פ"א, ב'-ג'), עד שבנה שלמה את בית המקדש בירושלים. משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו תחת מחילות ההיכל (סוטה ט., יומה עב.) , מלבד הכלים שנשארו לשרת במקדש. כלאמר, תקופת המשכן נמשכה 480 שנים, בעוד שבית ראשון התקיים 410 שנים ובית שני 420 שנים. מכאן נראית חיבתו היתרה של ה' למשכן. כי למרות האמור השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו), השרה ה' את שכינתו במשכן לזמן רב, ובסופו נגנז ולא שלטה בו יד שונא. משום שנעשה בהתנדבות ובתרומות כלל ישראל, בכך סימל ה' לדורות את הדדיות קשר האהבה הנצחית הטמון בין ישראל לאביהם שבשמים. כדתנא דבי אליהו "מפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו כשרים בנדיבות ליבם. לעתיד לבא יבא הקב"ה וישרה בתוכו".
בנית המשכן במדבר מרמז לדורות, שמצות בנית מקדש שרירה וקיימת על הציבור בכל הדורות. כפי שכתב הרמב"ם, חיוב הדת והמצוות אינו תלוי בביאת מלך המשיח (אגרת השמד). ובמדרש נאמר, כל אותם אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש (שוחר טוב, תהילים י"ז), וכך מובא בתלמוד הירושלמי, עתיד הבית השלישי להיבנות קודם למלכות בית דוד (מעשר שני,פ"ה, הל' ב') .
תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש כנגד מה היו כלי המשכן ומיקומם (שמות מ' ד'-י"א): מסך הפתח - משול לצדיקים שזכותם מגנת על עם ישראל. השולחן - בצפון, כי מצפון בא העושר לפי שמשם בא המטר היורד על הארץ ומפרנס את דייריה. י"ב חלות - כנגד כלל שבטי ישראל. המנורה - בדרום, כי בדרום נמצאים שבילי השמש והירח, ושם גנוזה החכמה המשולה לאור. ז' נרות - כנגד שבעה כוכבי לכת המשולים לצדיקים המאירים לעולם בזכותם. מזבח הזהב - משול לחכמים שעוסקים בתורה וריחם נפוץ כקטורת. מזבח העולה - משול לעשירים המאכילים את העניים ובכך מכפרים על חטאיהם כאילו הקריבו עולה. הכיור - משול לחוטאים החוזרים בתשובה ומישרים עקמימותם כמים. החצר - משול לזכות אבות העולם המקיפים את ישראל. מסך שער החצר - משול לזכות אבות העולם הפרוסה בפתח הגהינום כדי להציל את נפשות ילדי ישראל. שמן המשחה למשכן - משול לכלל מלכות בית יהודה ומלך המשיח שעתיד לגאול את ישראל באחרית הימים. משיחת המזבח - משולה לכלל כהונת אהרן ובניו ואליהו כהן גדול העתיד להשלח בסוף הגלות. משיחת הכיור - משולה ליהושע והסנהדרין שהיו עמו בעת חלוקת הארץ, ומשיח בן אפרים שיצא מזרעו ועל ידיו עתידים ישראל לנצח את גוג וחבריו באחרית הימים.
סימליות מיקום מנורת המשכן:
בציווי על מיקום השולחן והמנורה נאמר: "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנרה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות, כ"ו, ל"ה), ובעת הביצוע נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפונה...וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות, מ', כ"ב, כ"ד). כלומר, התורה קבעה את מיקום המנורה בשלשה תיאורים: נוכח השולחן, תימנה ונגבה. ללמדנו שלחכמה (המסומלת במנורה) ישנם פנים רבות, ואין היא יכולה להתקיים באדם ללא מאכל ומשתה, לכן נאמר מיקום המנורה בכפילות: "נכח השלחן", לפי שהשולחן המונח בצפון מרמז לעושר, שנאמר: "מצפון זהב יאתה" (איוב, ל"ז, כ"ב). וכן מובא בגמ: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים (יפנה בתפילתו לצד דרום), ושיעשיר יצפין (והרוצה להעשיר, יפנה בתפילתו לצד צפון), וסימניך (סימן למתפלל שלא יחליף בין הצדדים), שלחן בצפון (סמל העושר) ומנורה בדרום (סמל התורה והחכמה). ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים (יתפלל האדם תמיד לצד דרום), שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (התורה מעניקה ללומדה אריכות ימים, וגם עשירות וכבוד).
סמליות סממני הקטורת:
אחד הסממנים של הקטורת הוא החלבנה, שריחה הרע מרמז על פושעי ישראל, אולם תערובת סממני הקטורת וטחינתם יחדיו, גורמת לכך שריחה של החלבנה ישתנה לטובה. כך הוא הדבר כשכלל ישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה הניצוץ הפנימי הטמון בתוך פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ועולים בקדושה. וכן מובא בגמ': "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו:).
כפילות הכרובים:
מעל ארון הקודש שהוצב בקודש הקודשים, עמדו במקשה אחת עם הכפורת שני כרובים המביטים זה בפני זה, שנאמר: "ויהיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת היו פני הכרבים" (שמות, ל"ז, ט'). הצבת שני כרובים המביטים איש אל אחיו, הם הביטוי המוחשי לאהבת ה' את כנסת ישראל, כמובא בגמ': "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא נד.). וכן מובא בזוה"ק: "אמר רבי יוסי: ווי לעלמא כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה, דהא כתיב: 'ופניהם איש אל אחיו', כד הוי שלמא בעלמא (זוה"ק, שמות קעו.). כלומר, שני הכרובים שהיו במשכן כשפניהם איש אל אחיו נועדו "להראות לישראל חיבה יתרה שהקב"ה חיבבם" (פסיקתא זוטרתא, שמות, כ"ה).
לפיכך מצאנו שבמקדש שלמה היה מעשה הכרובים (דבה"י-ב, ג', י'-י"ג) שונה ממעשה הכרובים במשכן מכמה בחינות: ראשית: כרובי המשכן היו חלק מהכלים, וכרובי מקדש שלמה היו חלק מבנין המקדש. שנית: כרובי המשכן היו עשויים מקשת זהב טהור עם הכפורת, וכרובי מקדש שלמה היו עשויים עצי שמן מצופים בזהב. שלישית: כרובי המשכן עמדו על כפורת ארון הקודש, וכרובי מקדש שלמה עמדו על רצפת קודש הקודשים. רביעית: כרובי המשכן היו קטנים וסככו על הארון שרוחבו אמה וחצי, וכרובי מקדש שלמה היה גדולים ומוטת כנפיהם היתה עשרים אמה. חמישית: כרובי המשכן היו פניהם איש אל אחיו, וכרובי מקדש שלמה היה פניהם אל הבית. את ארבעת ההבדלים הראשונים הנ"ל, ניתן להסביר בשינוי מבנה מקדש שלמה, שנבע מן התכנית האלהית למקדש, שנאמר: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דבה"י-א, כ"ח, י"ט). דהיינו, גודלם של הכרובים במקדש שלמה גדל בהתאם לגודל שטחו של הדביר במקדש שלמה, שהיה גודלו כפול ארבע משטח קודש הקודשים במשכן. וכן מצאנו שבמקדש שלמה נאמר: "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", ומובא ברש"י: "האומנין האריכו הבדים עד לעשרים, והיו נוגעין שתי קצותם לכותל מזרחי ושתי קצותם לכותל מערבי" (רש"י-דבה"י-ב, ה',ט'), דהיינו, גודלו של המקדש גרם להגדלת ממדי הבדים והכרובים שהיו על הארון שעשה בצלאל למשכן.
אולם הבדלי השטח שבין המשכן למקדש אינם קשורים להבדל של מבטי הכרובים, אלא הבדלי המבטים מסמלים את ההבדלים במדרגה הרוחנית שבין המשכן לבין מקדש שלמה, כמובא בגמ': "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: 'פניהם איש אל אחיו', וחד אמר: 'פניהם לבית' (דבה"י-ב, ג', י"ג). ולמ"ד 'פניהם איש אל אחיו' (שמות, ל"ז, ט'), הא כתיב ופניהם לבית? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו. למ"ד ופניהם לבית, הא כתיב: ופניהם איש אל אחיו? דמצדדי אצדודי (רש"י-קצת לבית וקצת זה לזה)" (ב"ב, צט.). ופירש הרש"י: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין, הופכין פניהם לבית על ידי נס" (רש"י-ב"ב, צט.).
על כן כשציוה ה' את ישראל לעשות את שני הכרובים במשכן, בדמות שני תינוקות ממקשה אחת זהב טהור כאשר מבטם "איש אל אחיו", התכוון ה' לגלות בכך את חיבורם, ותמימות אהבתם הדו סטרית של ישראל והקב"ה בעת שעשו ישראל את המשכן. כלומר, כפילות הכרובים מבטא את קשר החיבור והאהבה שבין הקב"ה לישראל בעת שישראל עושים את רצונו. משום כך שילוב ערך החיבור הפיסי עם ערך האהבה הרוחנית בין ישראל לקב"ה, יצר את מקום "יושב הכרובים" (דבה"י-א, י"ג, ו') שהוא מקום הקדושה הגבוה ביותר בעולם, לפיכך עמדו הכרובים על הארון בתוך קודש הקודשים אשר הוא המקום המקודש ביותר במקדש. כלומר, מתוך גודל אהבתו השכין הקב"ה את תמצית שכינתו בין שני הכרובים אשר על ארון העדות (שמות, כ"ה, כ"ב, במדבר, ז', פ"ט), וכן מובא בגמ': "ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא (רש"י-כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי), אפותיא דספסירא שכיבן (רש"י-על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו), השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (רש"י-לא די לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי מעיקרא, כתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת', ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו', ולבסוף כתיב: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי' וגו" (סנהדרין ז.).
ודע, שהשינוי באורכם של בדי הארון בימי בית ראשון, רמז לישראל על תחילת הגלות, כמובא במדרש: "...והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא: שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו, וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה... וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים, היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך.... ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו" (רבינו בחיי, דברים, י', א').
צורת הכרובים:
בהמשך הפרשה נאמר: "ויעש שני כרבים זהב" (שמות, ל"ז, ז'), ופירש הרש"י: "כרבים, דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י-שמות, כ"ח, י"ח), לכאורה ניתן לשאול מדוע לכרובים היה פרצוף תינוק ולא פרצוף צדיק או מלאך? אלא משום ש"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, פ"ג, י"ד), דהיינו, כל אדם נולד בצלם אלהים, וכשהאדם גדל וטועם את טעם החטא, צלם האלהים שעמו הוא נולד מתעוות. לפיכך נבחרה דמות תינוק לשכון על ארון העדות, כי דמות תינוק מסמלת את הקדושה, הטהרה והזכות, משום שדמות התינוק נחצבת מתחת לכסא הכבוד. וכן מובא בגמ' שגובה הכרובים מקצה כנפיהם ועד קצה רגליהם היה כשמונים ושלשה ס"מ, כמאמר הרש"י: "עשרה (טפחים) מכנפיהם עד מקום מושבם" (סוכה, ה:), דהיינו, כגובהו של תינוק.
משכן הערבות ההדדית:
בתחילת פרשת פקודי נאמר: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את-משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (שמות, ל"ח, כ"ב-כ"ג), דהיינו, בצלאל ואהליאב יחדיו, עשו את כל מלאכת המשכן. לעומת זאת בהמשך הפרשה נאמר: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (שמות, ל"ט, ל"ב), דהיינו, כלל ישראל עשו את כל מלאכת המשכן. לכאורה קיימת סתירה מהותית בין שני הפסוקים, האם בצלאל ואהליאב עשו את כל מלאכת המשכן או כלל ישראל עשאוהו?
אלא שבצלאל וחכמי הלב מישראל ביצעו בפועל את מלאכת המשכן בשליחותם של כלל עם ישראל, לפיכך העשייה בפועל נעשתה ע"י בצלאל ואהליאב, אך עשייתם נזקפת לזכותם של כלל ישראל מדין "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות, פ"ה, משנה, ה). יסוד דין "שלוחו של אדם כמותו" נובע מכך "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט.). כלומר, לעיתים נצבת בפני עם ישראל מטרה אשר ניתנת להגשמה רק בשעה שכולם יחד מאוחדים ומחוברים, לפיכך העשייה של כל אחד ואחד כפי יכולתו מתחברת לכלל עשייה משותפת אחת, הנזקפת לזכותם של כלל ישראל. נמצאנו למדים כי קיומו של המשכן נבע מכך שכלל עם ישראל התאחד למען הגשמת מצות הקמת המשכן, לפיכך שרתה השכינה גם במשכן וגם בתוככי ישראל, שנאמר: "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם" (שמות, כ"ט, מ"ו).
בגדי הכהן הגדול:
בפרשת תצוה התורה מפרטת את עשית בגדי הקודש בהרחבה רבה, משום שבגדי הכהונה נועדו לכפר על עוונותיהם של ישראל. כלומר, כשהיו חוטאי ישראל מסתכלים על בגדי הכהן הגדול, היו בושים במעשיהם, ומכניעים את ליבם לפני הקב"ה, וכך היו בגדי הכהן גורמים לכפרת עונותיהם, כמאמר הזוהר: "הוו מתברן ליבייהו ומסתכלן בעובדייהו" (זוה"ק, ויקהל, ריח:). וכן מובא בגמ': "השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם" (יומא, נו:), וכי אפשר שהקב"ה ישכין שכינתו במקום טומאה? אלא שמטרת המשכן ובגדי כהונה היא: להשרות את השכינה גם על הרבדים התחתונים בחברה, ע"מ להעלותם במעלות הקדושה. כפי שניתן להבין מפשט המדרש: "נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא, נשוא, סימן ט"ז'). כלומר, בגדי הכהן הגדול גורמים לחוטאי ישראל כפרת עוונות, ובכך מתאפשרת השראת השכינה בתוך כלל עם ישראל. כמובא בגמ': "אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך, מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת - מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: 'וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם'. מכנסים - מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: 'ועשה להם מכנסי בד' [לכסות בשר ערוה]. מצנפת - מכפרת על גסי הרוח, מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה, ויכפר על גובה. אבנט - מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה. חושן - מכפר על הדינין, שנאמר: 'ועשית חושן משפט'. אפוד - מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: 'אין אפוד ותרפים'. מעיל - מכפר על לשון הרע, מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול, ויכפר על קול הרע. וציץ - מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: 'והיה על מצח אהרן', ובעזות פנים כתיב: 'ומצח אשה זונה היה לך" (זבחים, פח:). לפיכך נאמר בגמ': "אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט" (יומא, עב:), ופירש הרש"י: "שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרים על ישראל".
ללמדנו שהכהן הגדול אינו אדם פרטי אלא שליחם של כלל ישראל, לפיכך ציותה עליו התורה ללבוש בגדים המיוחדים ביופים האלהי, בכדי שיכפר על רשעי ישראל, בעת עבודתו בשמונת הבגדים הללו בבית הבחירה המכונה "נויו של עולם" (זבחים, נד:). מטעם זה היה הכהן הגדול משמש בשמונה בגדים בחוץ בכל ימות השנה, וכשהיה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, שימש הכהן הגדול רק בארבעה בגדים, שנאמר: "כתנת בד וגו', מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב. לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה, כו.) אלא בארבעה ככהן הדיוט וכולן של בוץ" (רש"י-ויקרא ט"ז, ד'). לפיכך היה על הכהן הגדול להחליף את בגדיו ביום הכיפורים, בהתאם למקום עבודתו במקדש: "תמיד של שחר בבגדי זהב. עבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן. ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב. והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן. ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב" (רש"י-ויקרא ט"ז, כ"ג). כלומר, מאחר ובגדי הכהן הגדול שימשו לכפרת עוונותיהם של ישראל, לפיכך ביום הכיפורים החליף הכהן הגדול את בגדיו חמש פעמים לצורך הכפרה על עם ישראל.
ודע, שבגדי האדם מהווים תיקון לגוף והעלאתו לרמת קדושה, כמו ברית מילה. משום שהלבוש החיצוני מגלה את מהותו הפנימית של האדם, לפיכך האדם מברך בכל בוקר ברכת "מלביש ערומים". כלומר, ישראל מודים לקב"ה הן על הבגדים בפועל שהקב"ה אפשר להם לקנות כדי להתלבש בהם, והן על הדעת שנתן הקב"ה באדם להבין את ערך הלבוש והצניעות, בניגוד ליתר בעלי החיים שאינם מתביישים במערומיהם, לפיכך גם בגדי האדם הם בבחינת "מותר האדם מן הבהמה".
יופים של בגדי הכהן הגדול:
תכניות המשכן ובגדי הכהונה יסודם במשכן העליון, ויופים הוא היופי האלהי, שנאמר: וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות, כ"ה, מ'), ונאמר: והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (שמות, כ"ו, ל'). לפיכך התורה מנמקת את יופים של מלבושי הכהן הגדול בשני טעמים: הטעם הראשון הוא: לצורך כבוד הבריות, דהיינו, לבגדי הכהונה תפקיד גשמי הנדרש לצורך ביטוי שררה כבגדי מלכות, שנאמר: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות, כ"ח, ב'). והטעם השני ליופים של הבגדים הוא: לכבוד ה', דהיינו, לבגדי הכהונה גם תפקיד רוחני הנדרש לצורך השראת השכינה עליו, שנאמר: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי" (שמות, כ"ח, ד'), ופירש הרש"י: "לקדשו - להכניסו בקדושה ע"י הבגדים שיהא כהן לי". לפיכך מובא בגמ': "כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד, עבודתו פסולה" (זבחים, יח.), משום שלבגדי הכהן הגדול משמעות רוחנית עליונה. אף הרמב"ן מבאר שיופים של בגדי הכהן גדול נועד לשני צרכים: "לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה, ס"א, י'), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה...ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת - יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם" (שמות, כ"ח, ב'). וכן כתב הרמב"ן (שמות, ל"א, י'): "...ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, טעמו שהם בגדי שתי מעלות: בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש".
נלענ"ד שאיחודם שני הטעמים האמורים לגבי יופים של בגדי הכהן הגדול, פותר גם את מחלוקת הגמ': הני כהני שלוחי דידן הוו, או שלוחי שמיא?" (נדרים לה:), דהיינו, האם ישראל צריכים לכבד את הכהן משום השררה שהתורה הקנתה לו על ישראל, או משום כבוד השכינה שהכהן מיצג? והתשובה לכך היא: שהשילוב היופי האנושי והאלוהי שבבגדי הכהן מעיד כי הכהן הוא שליחם המשותף של ישראל והקב"ה. וכן מצאנו כי גם מתוך נימוקי התורה לתפקידם של פרטי לבושו של הכהן גדול, ניתן להבחין בשילוב שבין שני שליחויותיו של הכהן גדול, כאמור להלן:
התורה מנמקת את תפקידם של הפעמונים על שולי המעיל, באומרה: "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות, כ"ח, ל"ה). לכאורה מובן מדוע צריך שקולו ישמע בבואו, כדברי "רבי שמעון בן יוחאי, ארבעה דברים הקב"ה שונאן, ואני איני אוהבן. הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חברו" (נידה, טז:). אולם מדוע צריך הכהן להשמיע את קולו ביציאתו? ועוד, לשם מה היה צורך ברימונים אשר אינם משמיעים קול? אלא שבא הכתוב ללמדנו שבטרם כניסתו של הכהן הגדול לפני ולפנים, צריך היה הכהן הגדול להתעטף בשתיקה כרימונים, ולעורר את רוחניותו ע"י הפעמונים, בטרם עומדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובצאתו מן הקודש צריך הכהן הגדול להתעטף בשתיקה כרימונים, ולהתעורר ע"י הפעמונים מן המעמד האלוהי הנשגב, ולזכור כי הוא מיצג את כלל עם ישראל על כל גוניו ובעיותיו, ותפקידו הוא לכפר על כל אחד ואחד מישראל בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע.
וכן נאמר בנימוק התורה לנשיאת אבני האפוד והחושן: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן" (שמות, כ"ח, י"ב), ונאמר: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד" (שמות, כ"ח, כ"ט), דהיינו, אבני השוהם שהיו מונחות על כתפות הכהן הגדול, כאשר שמות שנים-עשר שבטי ישראל חקוקות בהם, ששה בכל כתף. כרמז לכך שתפקידו של הכהן הגדול הוא: לאחד באישיותו את נטיותיהם של כלל השבטים ולאחדם לשם שמים, כפי שאבני החושן המייצגים את כלל השבטים היו מאוחדים על לבו, ובכך היו נזכרים כלל ישראל לטובה לפני הקב"ה. כלומר, האבנים היקרות של האפוד והחושן שימשו גם ליופי חיצוני וגם לצורך תפקידו הרוחני של הכהן הגדול.
וכן מצאנו שהרש"י מביא שני פירושים בענין הציץ: "והיה על מצחו תמיד - אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה. אלא תמיד, לרצות להם אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה. נדרש על מצחו תמיד: מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו" (שמות, כ"ח, ל"ח). כלומר, לקביעת הציץ על מצח אהרן היו שני יעודים: ייעוד כללי לכפר על עם ישראל, וייעוד אישי להתעוררות הכהן בעומדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנאמר: "וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב נזר הקדש" (ויקרא, ח', ט').
יתרה מזאת, התבוננות חיצונית בבגדי הכהונה מראה כי יש בהם שני חסרונות לכאורה, חסרון ראשון: בגדי הכהונה מורכבים מצמר (תכלת וארגמן) ופשתים (שש משזר) יחדיו, למרות שהתורה אסרה לבושי כלאיים. חסרון שני: ההקפדה על לבוש חיצוני מפואר, אינו מתאים לאנשי קודש אשר עיקר תכונתם היא הצד הרוחני. כמובא בגמ': "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין (מציינין עצמן בלבושים נאים-רש"י)? לפי שאינן בני תורה" (שבת, קמה:), דהיינו, הגמ' מבקרת את תלמידי החכמים של בבל בשל הקפדתם על לבוש חיצוני ייחודי, ואף הרמב"ם פסק: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים" (דעות, פ"ה, ט). אלא שתורה מלמדת מתוך הציווי על בגדי הכהונה, כי שני חסרונות אלה מתקיימים רק אצל כל אדם מישראל כולל ת"ח, אולם לגבי הכהן המשרת בקודש שני חסרונות אלה מהווים יתרונות, משום שהכהן הגדול מסמל בבגדיו את איחוד הכוחות המנוגדים בעם, ואת שילוב שלמות היופי האלהי והאנושי. לפיכך מצווה הכהן הגדול ללבוש את שמונת הבגדים הללו במקדש לפי שהם מסמלים את הוד מעלתו ברום ממלכת הכהנים, מטעם זה "אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים, שהם צמר ופשתים" (מד"ר, במדבר, פרשה י"ט).
ודע, שמבגדי הכהונה למדו חז"ל הלכות למעשה, כגון: "חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, ק"ו מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו. תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה. הלכך מידכר דכיר להו"
(שבת יב.). וכן למדנו מוסר השכל מן הנאמר: ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות, כ"ח, ל"ה), דהיינו, אמתי ראוי שישמע קולו של האדם? דווקא בבואו אל הקודש לעסוק בתורה, כמובא בגמ': "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב, האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם? מה אומנותו של אדם בעולם הזה: ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: צדק תדברון. יכול יגיס דעתו? ת"ל מישרים תשפטו בני אדם" (חולין, פט.).
יתרונותיו של הבית השלישי:
בתקופת בית הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך היתה התגלות של אור הקדושה בעולם, והיתה קיימת אז שיאה של ההתגלות האלהית, כמאמר הזוה"ק: "קיימא סיהרא באשלמותא" (זוהר, בראשית, רכג.), וגם חלק מעם ישראל היו אז בדרגה רוחנית גבוהה מכוחה של ההתגלות האלהית. אולם חסרונו של הבית הראשון היה בכך שהגילויים האלהיים באו מלמעלה מבלי שכלל עם ישראל היו מוכנים או יכולים לקבלה. לפיכך לצד גילויי הקדושה היתה אז התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר, וכו', אשר גרמו לחורבן הבית הראשון.
בתקופת בית השני שנבנה בעת שעם ישראל שהה בגלות תחת ממשלת אומות העולם, וגם הדחף לבנות את בית המקדש השני בא מצידו של כורש שהיה מלך גוי, גרמו לכך שבבית השני חלה ירידה עצומה בקדושה העליונה לעומת בית ראשון, וחסרו בו חמישה דברים עיקריים: הארון עם הכפורת והכרובים, האורים והתומים, האש, השכינה ורוח הקודש. אך לעומת זאת כלל ישראל התעלו ועמדו בדרגת בעלי תשובה, ומשום כך עמד הבית השני עשר שנים יותר מבית ראשון, אולם חסרונה של הקדושה האלהית העליונה גרמה לכך שבית המקדש השני יחרב בעוון שנאת חינם.
בניינו של בית המקדש השלישי עתיד למזג בתוכו את שתי המעלות החיוביות שהיו בבית הראשון והשני, דהיינו, התגלות אלהית עליונה מלמעלה עם חזרה בתשובה של עם ישראל מלמטה, לפיכך שילובם של שתי מעלות אלה מבטיח שבית מקדש השלישי יעמוד לנצח נצחים. מטעם זה מטרת הגלות הארוכה היא להכשיר את עם ישראל לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד.
משל למה הדבר דומה: למלך שנתן לבנו בגד יקר, והבן קרעו לגזרים, לאחר זמן שב המלך ונתן לבנו בגד יקר שני, ואף אותו קרע הבן לגזרים, מה עשה המלך? הותיר את בנו עם בגדיו הקרועים ותפר לו בגד יקר שלישי מפואר ובלתי ניתן לקריעה, אך הפעם לא נתן המלך את הבגד לבנו אלא שמר את הבגד אצלו, ורק פעמים אחדות בשנה היה מראה לבנו את הבגד השלישי, באומרו לו: אם תתנהג כראוי תקבלו. הטעם שהמלך (הקב"ה) נתן לבנו (עם ישראל) את המלבוש היקר (בית המקדש) בפעם הראשונה והשניה, למרות שידע כי יקרענו, ואילו בפעם השלישית הוא תובע מן הבן התנהגות ראויה כדי לקבל את הבגד השלישי, משום שהמלבושים הראשונים ניתנו לבן כהכנה ללבוש הכתרת הבן למלך, כשם שמהותו של הבית השלישי היא נצחיותו וקיומו התמידי.
ודע, שהרמב"ם כתב שהשכינה לא זזה מבית המקדש בכל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" (בית הבחירה, פ"ו, ט"ו), דהיינו, קדושת בית המקדש נמשכת תמיד בכל הזמנים, אך גודלה של הקדושה הלך ופחת מבית ראשון לבית שני, ולאחר החורבן הצטמצמה הקדושה לכותל המערבי בלבד, כאמור בזוה"ק: "דאמר ר' יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא" (שמות, ה:).
מבחן הגלות:
הגלות הארוכה משמשת כמבחן אמוני לעם ישראל, משום שבאמצעות מבחן הגלות ישראל יכולים לזכות לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, וכן מובא במשנה (סוטא, פ"ט, ט"ו): "בעקבות משיחא חוצפא ישגא...ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים", דהיינו, תקופת הגלות טומנת בחובה שני מצבים קוטביים: מחד גיסא "בעקבות" מלשון עקב שהוא החלק התחתון והנחות בגוף, חלק שהוא קהה, גס וחסר רגישות. ומאידך גיסא "משיחא" שהוא משיח צדקנו "עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה, ט', ט'). כלומר, דווקא בתקופת שפל של עם ישראל נדרש הכח של מסירות נפש עליונה כדי לגלות את אורו של המשיח. משל למה הדבר דומה?
מעשה במלך שבאחד הימים החליט לבחון את נתיניו, לשם כך הניח המלך באמצע אחת הדרכים הראשיות בממלכה, אבן גדולה. התחבא המלך מאחורי הסלע וצפה במעשה נתיניו אשר ניתקלו באבן בדרכם, כמה מאצילי הממלכה וכן הסוחרים העשירים שבה, עברו ליד האבן ופשוט התעלמו ממנה והמשיכו בדרכם, באמרם אין בכוחינו להזיז את האבן הגדולה. המלך המאוכזב המשיך לצפות בעוברים ושבים אשר לא רק שלא הזיזו את האבן מהדרך, אלא אף הגדילו לעשות והאשימו את המלך שאינו דואג לנקיון ופינוי שבילי הממלכה. לבסוף כשהיה המלך כמעט על סף יאוש מנתיניו האנוכיים, חלף איכר כשהוא נושא בידיו שקים המכילים ירקות לממכר בשוק. ברגע שהבחין האיכר באבן הגדולה, הניח את שקיו הכבדים וניסה להזיז את האבן לצד הדרך, ולאחר מאמצים רבים וממושכים הוא הצליח במשימה. להפתעתו מצא האיכר מתחת לאבן הכבדה ארנק שהכיל מטבעות זהב רבים, וכן מכתב מהמלך שבו נאמר: כי הזהב מיועד למי שיזיז את האבן הטורדנית מהשביל, דהיינו, האיכר הבין מה שרבים אחרים לא השכילו להבין כי: כל מכשול הנמצא בדרך אינו מקרי אלא הוא הזדמנות שיכולה לשפר את מצבך. נטל האיכר את ארנק הזהובים, התבונן באבן הגדולה שהזיז, בכה ואמר: מהיכן היה לי הכח והעוז להזיז אבן כל כך כבדה?! לעומתו צפו נתיני הממלכה בעושר אשר זכה בו האיכר, והחלו בוכים ואומרים: אם האיכר החלש יכול היה להזיז את האבן אנו על אחת כמה וכמה שהיינו יכולים לעשות כמותו ולהתעשר. יצא המלך ממחבואו ואמר להם: גם אני מתפלא עליכם שאפילו לא ניסתם להזיז את האבן מן הדרך.
הנמשל הוא לקב"ה אשר רוצה להעמיד במבחן האמונה את עם ישראל ע"מ לזכותם בבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, לשם כך הקב"ה העמיד ה' בדרכם את מכשול הגלות וצופה בהתנהגותם, שנאמר: "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה, נ"ז, י"ד). אולם יש כאלה מישראל שעוקפים את המכשול ויש כאלה שמתלוננים על המכשול, אך צדיק האמת מתמודד עם המכשול אע"פ שהמכשול נראה בעיני רבים כמכשול בלתי אפשרי להסרה. לאחר שהצדיק מצליח להסיר את המכשול מדרכו, מגלה הצדיק כי הקב"ה הטמין לו מתחתו אוצר זהב ופורץ בבכי. לעומתו הרשעים שאפילו לא טרחו לנסות להזיז את האבן אף הם בוכים, לפי שלא זכו באוצר הגדול תמורת מאמץ קטן. וכן דרש "רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא' (סוכה נב.)".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי רק הבטחון בקב"ה הוא מקור הבטחון בנצח ישראל. לפיכך האמונה והתקוה לבנין הבית השלישי מחזקת את כושר עמידתו של ישראל כנגד מכשולי הגלות המתארכת.
יה"ר שנזכה כולנו להפיק לקחים מן העבר של עם ישראל לדורותיו, ונתחזק באמונה בהבטחות הקב"ה לעתידו הטוב של ישראל, ובבנין ירושלים ננוחם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאום ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם" (זכריה, א', ט"ז), "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה