יעקב אילני נ' עיריית ירושלים
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

יעקב אילני נ' עיריית ירושלים 

מאת   09/07/2008 |  נצפה 2370 פעמים
ברע (י-ם) 3408/07 יעקב אילני נ' עיריית ירושלים

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
בר"ע 3408/07
בפני:
כב' השופט נעם סולברג



בעניין:
יעקב אילני
המבקש

- נ ג ד -

עיריית ירושלים


ע"י ב"כ עו"ד מוריה דודי-וייס

המשיבה

לפסק-דין בשלום (2007-11-13): תק 3115/07 אילני יעקב נ' עירית ירושלים שופטים: זוכוביצקי רות עו"ד:
מיני-רציו:
* נזיקין - אחריות - רשות מקומית
* רשויות מקומיות - עיריות - אגרות
.
לחובת המבקש (להלן - אילני) נרשם דוח חנייה. אילני ביקש להישפט בגין הדוח. בעקבות טענותיו ביטלה התביעה העירונית את כתב האישום. אילני תבע בבימ"ש לתביעות קטנות את העירייה לשם החזר אגרת גרירת מכוניתו ובגין רשלנות במתן הדוח. תביעתו נדחתה ומכאן בקשת הרשות לערער. השאלות שאותן מבקש אילני להעלות בערעורו, הן האם קביעת הפקח, לפיה הפריעה מכוניתו לתנועה, הייתה סבירה; והאם התנהלותה של העירייה לאחר מכן ועד לביטול כתב האישום לא עלתה כדי התרשלות.
.
ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור ע"פ הרשות שניתנה, וקיבל את הערעור:
סמכותו של הפקח מתמצית בעיקרה בהטלת קנס (דוח), שזו מעין אכיפה פלילית; וגרירה, שהיא סמכות מעין מינהלית. אלו הן שתי פעולות שונות, המקור החוקי לכל אחת מהן הוא שונה וגם תכליתן שונה. עם זאת, אין לכחד, משמעות הדוח ואגרת הגרירה מבחינתו של בעל המכונית דומה: הוא נאלץ לשלם טבין ותקילין מכיסו.
החלטה של פקח לרשום דוח נתונה לביקורת שיפוטית, שכן מי שלחובתו נרשם הדוח, רשאי לבקש להישפט. בעל המכונית איננו נתון אפוא לשרירות ליבו של פקח התנועה. לעומת זאת, החלטה של פקח לגרור מכונית, אינה נתונה לכל ביקורת שיפוטית. ע"פ הוראות החיקוקים הרלוונטיים, יצטרך בעל המכונית, על אפו ועל חמתו, לשלם אגרה עבור שחרורה. הדרך היחידה אשר עומדת בפני בעל מכונית להשיב את כספו, אם הוא סבור שמכוניתו נגררה שלא כדין, היא לתבוע את העירייה בהליך אזרחי. ברם, בהליך שכזה, בעל המכונית הוא המוציא מחברו, ועליו הראיה.
אולם בל נקל על העירייה יתר על המידה. בהשוואה בין ההליך הפלילי בגין עבירת החניה, לבין ההליך האזרחי של תביעת החזר אגרת הגרירה, נטלי הראיה אמנם הפוכים, אולם המהות והתוכן דומים. בשני ההליכים מדובר בסנקציה ממונית על בעל מכונית, בשל הפרעה לתנועה. אמת נכון הדבר, כי העדר יכולת מצד העירייה להוכיח את האשמה בהליך הפלילי, מטעמים כלשהם, אינו מביא בהכרח לזכייתו בדין של בעל המכונית התובע בהליך האזרחי, שכן נטל ההוכחה עליו. ברם, דומה כי אילני עשה את המוטל עליו. אילני שקד להכין את כל הראיות שהיה לאל-ידו להביא. הוא הכין תרשים של הזירה. הוא העלה עלי-כתב באופן בהיר ומפורט את טענותיו והביאם פעם ופעמיים בפני רשות החנייה העירונית. כל אלה עמדו בפני העירייה לפני הגשת כתב האישום. אילני הביא את הדברים הללו אל בימ"ש לעניינים מקומיים, על מנת שיוצגו בדיון שעתיד היה להתקיים, ועשה כן גם בפני ביהמ"ש לתביעות קטנות.
העירייה מצידה לא נהגה כך, אלא גילתה טפח וכיסתה טפחיים. בנסיבות העניין דנן, לא איפשרה העירייה - בשל עמימות גירסתה - להעביר תחת שבט הביקורת את עמדתה. אין זאת אלא, לכאורה, כי טענותיו של אילני, תמונות שהציג ותרשים שערך, שכנעו כי הצדק עימו, וכי חנה במפרץ חנייה ובאופן שלא הפריע לתנועה. הפועל היוצא מן האמור, הוא, כי עלה בידי אילני להוכיח כי הפקח התרשל וכי גרר את המכונית ללא הצדקה. ודוק, רשלנותה של העירייה לא באה לידי ביטוי רק בעצם הגרירה המיותרת, אלא גם בהתנהלותה בקשר לטיפול בבקשותיו החוזרות ונשנות של אילני לביטול הדוח. מחמת רשלנותה של העירייה זכאי אילני לפיצויים, ועל העירייה גם להחזיר לו את אגרת הגרירה ששילם.

פסק דין

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת רות זוכוביצקי, סגן נשיא) בת"ק 3115/07 [פורסם בנבו] מיום 13.11.07.

2. לחובת המבקש (להלן - אילני) נרשם דוח חנייה. אילני ביקש להישפט בגין הדוח. בעקבות טענותיו ביטלה התביעה העירונית את כתב האישום. אילני תבע בבית המשפט לתביעות קטנות את העירייה לשם החזר אגרת גרירת מכוניתו ובגין רשלנות במתן הדוח. תביעתו נדחתה ומכאן בקשת הרשות לערער. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

3. ביום 19.10.03 החנה אילני את מכוניתו ברחוב יד חרוצים. מכוניתו נגררה על-ידי פקח עירוני. עם מתן הדוח, כתב הפקח תרשומת: "חנה בתוך נתיב נסיעה וגרם הפרעה לרכבים לנסוע בנתיב נסיעה רכב פרטי סגור ללא תו נכה נגרר". על מנת לשחרר את מכוניתו, נדרש אילני לשלם אגרת שחרור מגרירה בסך של 187 ש"ח. בנוסף, הושת עליו תשלום קנס בסך של 100 ש"ח.

4. אילני סבר כי החנה את מכוניתו כחוק, וכי לא היתה עילה לגרירתו או להטלת הקנס. לפיכך פנה ביום 3.11.03 במכתב אל מנהל רשות החנייה העירונית. במכתבו שטח אילני את טענותיו, וצירף תצלומים ותרשים. במכתב מיום 8.1.04 הודיעה מנהלת רשות החנייה העירונית לאילני על דחיית בקשתו לביטול הדוח. אילני שב ופנה, וביום 19.4.04 נענה בדומה על-ידי מנהלת מדור ערעורים ברשות החנייה העירונית, שכתבה כי נימוקי התובע לדחיית הבקשה לביטול הדוח, הינם "לאחר בירור נוסף עם הפקח ומנהל נפה אזורי".

5. משנדחו בקשותיו לביטול הדוח, ביקש אילני להישפט. הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים, ובו נטען כלפיו, כי "העמדת/החנית את רכבך הנ"ל באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960".

6. אילני התייצב ביום 7.9.04 כפי שנצטווה בבית המשפט לעניינים מקומיים. אולם קודם לדיון בעניינו, שטח את טענותיו בפני ב"כ העירייה, והציג לה את התמונות ואת התרשים. לאחר ששמעה את דבריו של אילני ועיינה במסמכיו, ביקשה ב"כ העירייה לדחות את מועד המשפט עד שיהיה סיפק בידה לבחון את טענותיו. לאחר שעשתה כן, הודיעה ב"כ העירייה ביום 9.12.04 לבית המשפט לעניינים מקומיים, כי "בירורי התביעה מעלים ספק ביחס לאשמת הנאשם ולפיכך מבקשת המאשימה לבטל את האישום". בית המשפט נעתר לבקשה וכתב האישום בוטל.

7. או אז הגיש אילני את תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות. בכתב התביעה פירט את השתלשלות העניינים, ותבע פיצויים בסך של 5,000 ש"ח, בכלל זה החזר אגרת הגרירה, ופיצוי בגין התנהגותה הרשלנית של העירייה אשר גרמה לו, לטענתו, להוצאות מיותרות, להפסד ימי עבודה ועוד.

8. בית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה. כעיקרון, מצא בית המשפט לתביעות קטנות כי מוטלת על העירייה חובת זהירות מושגית, וכן חובת זהירות קונקרטית. משמע, היה על העירייה לצפות כי התרשלות ברישום הדוח יכולה לגרום לאילני נזק לא מבוטל. בית המשפט קבע כי על הפקח, הפועל כנגד מי שעובר על הוראת חוק-העזר הנ"ל, להפעיל את שיקול דעתו באופן סביר. עם זאת, בעניין דנן לא מצא בית המשפט כי נעשתה פעולה רשלנית. בית המשפט ציין כי הסמכות לגרור מכונית מעוגנת בסעיף 70א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, ביחד עם סעיף 77(ב), המחיל את ההוראות אף על חוקי-העזר העירוניים. מהוראות החיקוקים הללו עולה, כי נתונה לפקח סמכות להורות על הזזת רכב או על גרירתו ממקום שבו הוא מפריע לסדרי התנועה או לבטיחותה. סעיף 5א לחוק העזר העירוני הנ"ל אימץ את הוראות פקודת התעבורה הללו, ואף קבע כי "בעד הרחקת רכב, גרירתו, החסנתו או שחרורו מנעילה תשולם אגרה" (סעיף 5א(ג)). לאור סמכות רחבה זו הנתונה לפקח, קבע בית המשפט כי גם כאשר מקום החניה לא נאסר בתמרור, אין בכך כדי לייחס רשלנות למעשה הגרירה של הפקח, וכי גם ביטולו של הדוח וביטול כתב האישום, אין בהם כדי להעיד על התרשלות. בנסיבות העניין דנן, קבע בית המשפט כי גרירת המכונית נעשתה כדין ובסמכות, על-פי שיקול דעתו של הפקח, וכי לא הוכחה התרשלות במתן הדוח או בגרירת המכונית.

9. בערעורו אילני איננו חולק על סמכותו האמורה של הפקח, כמו גם על כך שסמכות לגרור מכונית חונה אשר מפריעה לתנועה קיימת גם במקרים שבהם לא עבר החונה עבירת חניה. השאלות שאותן מבקש אילני להעלות בערעורו, הן האם קביעת הפקח, לפיה הפריעה מכוניתו לתנועה, הייתה סבירה; והאם התנהלותה של העירייה לאחר מכן ועד לביטול כתב האישום לא עלתה כדי התרשלות.

10. סמכותו של הפקח מתמצית בעיקרה בשניים אלה: הטלת קנס (דוח), שזו מעין אכיפה פלילית; וגרירה, שהיא סמכות מעין מינהלית. אלו הן שתי פעולות שונות, והמקור החוקי לכל אחת מהן, הוא כאמור אחר. גם התכלית של כל אחת מאלה היא שונה: תכליתה של הטלת קנס היא פלילית בעיקרה, קרי, הענשה, כגמול על מעשה-העבירה, והרתעה; בעוד שתכליתה של גרירה היא מעשית ובטיחותית, לשם מניעת הפרעה לתנועה. עם זאת, אין לכחד, משמעות הדוח ואגרת הגרירה מבחינתו של בעל המכונית דומה: הוא נאלץ לשלם טבין ותקילין מכיסו.

11. החלטה של פקח לרשום דוח, נתונה לביקורת שיפוטית, שכן מי שלחובתו נרשם הדוח, רשאי לבקש להישפט. בעל המכונית איננו נתון אפוא לשרירות ליבו של פקח התנועה. לעומת כן, החלטה של פקח לגרור מכונית, אינה נתונה לכל ביקורת שיפוטית. על-פי הוראות החיקוקים הנ"ל, יצטרך בעל המכונית, על אפו ועל חמתו, לשלם אגרה עבור שחרורה. הדרך היחידה אשר עומדת בפני בעל מכונית להשיב את כספו, אם הוא סבור שמכוניתו נגררה שלא כדין, היא לתבוע את העירייה בהליך אזרחי. ברם, בהליך שכזה, בניגוד להליך הפלילי, בעל המכונית הוא המוציא מחברו, ועליו הראיה. אינני רואה פגם בדבר הזה, כשלעצמו, שכן, כאמור, הסמכות לגרור נועדה למנוע הפרעה לתנועה ולבטיחותה בזמן אמת.

12. אולם בל נקל על העירייה יתר על המידה. בהשוואה בין ההליך הפלילי בגין עבירת החניה, לבין ההליך האזרחי של תביעת החזר אגרת הגרירה, נטלי הראיה אמנם הפוכים, בעלי הדין משני עברי המיתרס מחליפים את תפקידיהם, אולם המהות והתוכן דומים. בשני ההליכים מדובר בסנקציה ממונית על בעל מכונית, בשל הפרעה לתנועה (סעיפים 5(ה)(1) ו-5א לחוק העזר לירושלים הנ"ל). אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ העירייה, כי העדר יכולת מצד העירייה להוכיח את האשמה בהליך הפלילי, מטעמים כלשהם, אינו מביא בהכרח לזכייתו בדין של בעל המכונית התובע בהליך האזרחי, שכן נטל ההוכחה עליו. ברם, דומני, כי אילני עשה את המוטל עליו. אילני שקד להכין את כל הראיות שהיה לאל-ידו להביא. הוא הכין תרשים של הזירה. הוא העלה עלי-כתב באופן בהיר ומפורט את טענותיו והביאם פעם ופעמיים בפני רשות החנייה העירונית. כל אלה עמדו בפני העירייה לפני הגשת כתב האישום. אילני הביא את הדברים הללו אל בית המשפט לעניינים מקומיים, על מנת שיוצגו בדיון שעתיד היה להתקיים, ועשה כן גם בפני בית המשפט לתביעות קטנות.

13. העירייה מצידה לא נהגה כך, אלא גילתה טפח וכיסתה טפחיים. את בקשתה לביטול כתב האישום בבית המשפט לעניינים מקומיים נימקה כאמור במילים כלליות: "ברורי התביעה מעלים ספק ביחס לאשמת הנאשם". בבית המשפט לתביעות קטנות לא הייתה העירייה קונקרטית יותר: "ביטול כתב האישום היה בשל ספק קל... והתבסס על שק"ד שהופעל על-ידי התובעת העירונית שלא לנהל את ההליך עד תומו, מסיבות טכניות" (סעיף 8 לכתב ההגנה). אותן מטבעות לשון שימשו את העירייה גם בתגובתה לבקשת הרשות לערער: "סיבות טכניות של קושי ראייתי או ספק באשמה". צויינה גם העובדה שלאחר מעשה הוצב במקום תמרור האוסר חניה. אך עובדה זו ניתן לפרש לכאן או לכאן, כדרך שעשו הצדדים, ואין בה כדי לתמוך במי מהם.

14. בעוד העירייה טוענת טענת שמא, טוען אילני טענת ברי. אומנם לא תמיד "ברי ושמא - ברי עדיף" (בבלי, כתובות יב, ב), אך בנסיבות העניין דנן, לא איפשרה העירייה - בשל עמימות גירסתה - להעביר תחת שבט הביקורת את עמדתה. הפקח תיעד במצלמה את האופן שבו חנתה מכוניתו של אילני ונותרנו תוהים מה היה הקושי של העירייה להוכיח כי המכונית הפריעה לתנועה, אם אכן כך היה. אין זאת אלא, לכאורה, כי טענותיו של אילני, תמונות שהציג ותרשים שערך, שכנעו כי הצדק עימו, וכי חנה במפרץ חנייה ובאופן שלא הפריע לתנועה.
בית המשפט לתביעות קטנות הסתפק בקביעה כי העדר התמרור במקום אינו שולל את סמכותו של הפקח. ברם, לעניות דעתי, אין די בכך, בשים לב למצב הראייתי המתואר.
בנסיבות הללו, אומנם אין בטחון מוחלט בנכונות גירסתו של אילני, אך לבטח - במאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי - יש לבכרה על פני גישתה הסתמית של העירייה.

15. הפועל היוצא מן האמור, הוא, כי עלה בידי אילני להוכיח כי הפקח התרשל וכי גרר את המכונית ללא הצדקה.
16. אילני טען כי הפקח עשה כן בזדון, כי קל היה לו לגרור את המכונית אל המגרש שנמצא כ-100 מטר מאותו מקום. גבי דידי, לצורך העניין הנדון דייני בקביעה של רשלנות ואין צורך בזדון. עם זאת, ראוי לעירייה לבדוק שמא סוטים שיקולי הגרירה - זעיר פה זעיר שם - משיקולים של הפרעה לתנועה לשיקולים של נוחות הגרירה.
כיוצא בזה, ישנה גם פגיעה אפשרית בתחושת הצדק, בבקשתה של העירייה בבית המשפט לעניינים מקומיים במעמד צד אחד, לבטל את האישום. אילני, ורבים שכמותו, שאינם מיודעי דת ודין, לא יודעים לעמוד על משמר זכויותיהם, לא מודעים לכך שדינו של הדוח שונה מדין אגרת הגרירה. הללו סבורים שבביטול האישום הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אלא שעד מהרה מסתבר להם שלא כך, וכי עוד נכונה להם דרך חתחתים עד להשבת אגרת הגרירה.

17. חוששני שרשלנותה של העירייה לא באה לידי ביטוי רק בעצם הגרירה המיותרת, אלא גם בהתנהלותה בקשר לטיפול בבקשותיו החוזרות ונשנות של אילני לביטול הדוח. כאמור, היטב הבהיר את גירסתו פעם ופעמיים, ללא הועיל, עד שבא ושטח אותן טענות בפני ב"כ העירייה בבוקרו של הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים. או אז, הפלא ופלא, נתקבלו טענותיו. דומני, כי בחינה נאותה של טענותיו מלכתחילה, עשוייה הייתה לייתר את הגשת האישום. לשווא זומן אילני למשפט.
בית המשפט לתביעות קטנות הסתפק בעניין זה בהבעת צערו על אופן התנהלותה של העירייה, ודחה את תביעתו של אילני, על סמך הקביעה כי הפקח פעל בגדר שיקול דעתו. אלא שחלק זה של תביעתו של אילני אינו נוגע לשיקול דעתו של הפקח, כי אם לאופן התנהלותה של העירייה בשלב שקדם להגשת כתב האישום, לאור אחריתו. מן האמור לעיל עולה כי גם כאן אופן פעולתה של העירייה עולה כדי התרשלות.

18. מחמת רשלנותה של העירייה זכאי אילני לפיצויים. על העירייה להחזיר לו את אגרת הגרירה ששילם, בסך של 187 ש"ח, ולפצותו על זימונו המיותר למשפט, שגרם לו להיבטל ממלאכתו ולהוציא הוצאות כספיות נלוות.

19. החלטתי אפוא לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות ולקבוע כי העירייה התרשלה בגרירת מכוניתו של אילני, כמו גם ב'גרירתו' של אילני עצמו אל בית המשפט לעניינים מקומיים, לשווא.


5129371
5467831320. על העירייה לפצות את אילני בגין רשלנותה. את סכום הפיצויים, הכולל את הרכיבים הנ"ל, ריבית והפרשי הצמדה, וכן הוצאות משפט בשתי הערכאות, החלטתי לפסוק בדרך של אומדנא, בסכום כולל של 2,500 ש"ח.

ניתן היום, טו בשבט תשס"ח (22 בינואר 2008), בהעדר הצדדים.

5129371
54678313המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

נעם סולברג 54678313-3408/07

נעם סולברג, שופט
עינת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה