בן האדם אינו יכול לשקר לעצמו
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

בן האדם אינו יכול לשקר לעצמו 

מאת   20/10/2019 |  נצפה 1149 פעמים

בן האדם אינו יכול לשקר לעצמו

אני מאמין שהאמונה באלוהים מנוגדת לשכל הישר וטומנת בחובה אבסורד. כפי שטען הפיזיקאי סטיבן ויינברג, האמונה היא עלבון לכבוד העצמי האנושי. "איתה או בלעדיה," טען ויינברג, "תמיד יהיו אנשים טובים שיעשו מעשים טובים ואנשים רעים שיעשו מעשים רעים. אבל כדי שאנשים טובים יעשו מעשים רעים, לכך יש צורך בדת." מיכאיל באקונין הוגה הדעות טען כי "כל הדתות מרושעות, כולן מבוססות על דם; כיוון שכולן מבוססות בעיקרון על העלאת קורבן. זאת אומרת, ההקרבה הנצחית של האנושות בשביל הנקם שאינו יודע שובע של האלוהי." הציות המוחלט לדרישת האל נגלה לעינינו בעקידת יצחק, והרי לנו הקונפליקט הברור בין דת ומוסר. גם בתרבויות אחרות נודעים סיפורים על הקרבת ילדים, במיתולוגיה היוונית ועוד. מה עדיף – מוסר או אמונה עיוורת?

הדת אינה מציגה מוסר עליון, היא מעולם לא מנעה רצח ומוות, כי אדם לא מקבל את ערכיו מעשרת הדיברות, גם לא מאבותיו. האדם הוא שיוצר אותם ונענה למה שיצר, הכול נתון לבחירתו העצמאית. זוהי האותנטיות האמתית. להבנתי, סארטר טוען כי רובנו איננו חופשיים כי אנחנו בורחים מהחופש, מחפשים מישהו אחר, או חפץ אחר, כדי לברוח מעצמנו. מכיוון שבני האדם אינם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לאובייקט שהוא עצמם, אינם יכולים להביט על עצמם בשלמות, הם עלולים לקבל את קיומו של דבר מה טרנסצנדנטי, ומכאן נובעת האמונה באלוהים. אך כל הדרכים לברוח מהעצמי, מהתודעה, הן בלתי ראויות. לכן הפנייה אל האל, אל מחוץ לעצמי, היא המסמר האחרון בארון הקבורה של ההגון – זוהי בריחה מעצמי ומחירותי, ויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאין-סופי. אדם עם חוסר זהות עצמית יתחבר אל האני הדתי ה"נטוש" תוך אימוץ אמונה אותנטית וקפיצה נלהבת אל חיק האלוהים. האם זו לא הונאה עצמית?

הונאה עצמית הינה כלי תקיפה שהטמיעה בנו הברירה הטבעית כדי לסייע לנו להונות אחרים לטובתנו. והונאה עצמית היא אולי תוצר של אהבה עצמית – אותו דלק המניע את העולם. הרי הרוב תן וקח. אינטרסים. אגואיזם. רוברט טריברס, אחד המוחות הביולוגיים המובילים בדורנו, הגיע למסקנה דומה לזו של אריסטו: כאשר אנו מרמים את עצמנו – ואנו מרבים לעשות זאת – מטרתנו הבלתי מוצהרת, לפעמים הבלתי מודעת, היא להונות טוב יותר אנשים אחרים למען רווחתנו האישית. הונאה עצמית מתבטאת בדרכים שונות, למשל הערכות מוטעות של הערך העצמי ונרטיבים היסטוריים מומצאים של עמים. אנחנו משליכים את מאפייני האישיות שלנו על אחרים, בודים זיכרונות לא אמתיים, משקרים לעצמנו, מוצאים תמיד הסברים הגיוניים או לא הגיוניים להתנהגות לא מוסרית שלנו. אם כן האהבה העצמית נובעת מהונאה עצמית. ואף שהונאה עצמית נושאת רווחים, יש לה גם מחיר, והוא עשוי להיות גבוה.

פנים רבות לה להונאה העצמית, ואחת מהן היא "הטיית האישור": אנו מעוניינים לאשר את עמדותינו ודעותינו, לכן נוטים לאמץ עובדות התואמות אותן ולהתעלם מאלו המערערות אותן. כנראה לפעמים עדיף להסתיר את האמת, במיוחד מעצמנו. המודעות היא המפתח לפתרון הבעיה – עלינו לזנוח את הביטחון המופרז ואת אשליית השליטה, עלינו לדעת שאין לנו כל חסינות מפני ההשלכות של מעשינו.

אלא שיש כאן סתירה מובנית: מבחינה פילוסופית, בן האדם אינו יכול לשקר לעצמו. שקר הוא הונאה של מישהו אחד שיודע את האמת ומרמה את רעהו. השקר מחייב זולת. וזו הדילמה: אף שאנחנו מכירים את ההונאה העצמית ולא אחת מזהים אותה בקרב מכרינו, מבחינה פילוסופית הונאה עצמית אינה אפשרית. פתרון אפשרי הוא לומר שאין דבר כזה הונאה עצמית, כי האדם כן מודע לאמת והוא פשוט בוחר להציג אחרת. הונאה עצמית פירושה להאמין שאנחנו משהו שאיננו. אני מקבל את הטיעון של סארטר כי הלגיטימציה של האדם נובעת מעצם קיומו, ולא מאלוהים.

יעקב רוב


 


חוקר


 


Scientist

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה