חטיפת, ומשפט אייכמן- מיתוס ומציאות
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

חטיפת, ומשפט אייכמן- מיתוס ומציאות 

מאת   14/04/2019 |  נצפה 304 פעמים

המוסד מתגאה במבצע חטיפת אייכמן כאחד ממבצעיו ההרואיים ביותר שנערכו על ידו.

החטיפה והמשפט שנערך בעקבותיה נחשב לאחד האירועים המכוננים בתולדות המדינה ובעל חשיבות היסטורית שאין כמותה. כמה יודעים שרבים בממסד ובראשם בן גוריון ממש לא מתו על הרעיון לחטוף את אייכמן ולהעמידו לדין, בעיקר בגלל חשש מקלקול היחסים עם גרמניה שבשנים הראשונות לקום המדינה תפסו תאוצה ובן גוריון ראה בקשר עם העם המשוקף כאסטרטגיה מדינית חשובה וקיומית לישראל. השילוב ושיתוף הפעולה השנויים במחלוקת (ראה נאום בגין) היו אמורים להוות בסיס ומנוף לפיתוח המדינה וקליטת העלייה הגדולה, אבל כמה ידעו על הקשר בין הגרמנים לכור הגרעיני בדימונה?

הכור הגרעיני בדימונה היה "הבייבי" של בן גוריון. זה היה עבורו "פוליסת הביטוח" לקיום המדינה ולקיום העם בה. רק אם הערבים יבינו כי לישראל יש נשק גרעיני, רק אז הם יחדלו ממאמציהם להשמיד את העם היושב במדינה ובליית ברירה ישלימו עם קיומה.

אגב, לנשק גרעיני ישראלי התקוממו לא מעט אנשי רוח בישראל אשר טענו כי זה ישיג את ההיפך ויזרז מרוץ גרעיני במזרח התיכון. רעיון חטיפת אייכמן ניכפה על בן גוריון ועל בן טיפוחיו איסר הראל. בניגוד למה שכתב איסר הראל באוטוביוגרפיה שלו "הבית רחוב גריבלדי", הוא הוכפף להיפגש עם יהודי שהיה פרקליט ראשי במדינת בוואריה שבגרמניה- פריץ באואר, שנה קודם לכן, שהעביר נתון מדויק על מקום מסתורו של אדולף אייכמן בארגנטינה ששרצה המון נאצים בכירים שמצאו בה מקלט על ידי שליטי המדינה האוהדים.

גם את שמו הבדוי של אייכמן, ריקרדו קלמנטה, ידע פריץ באואר הפרקליט היהודי להעביר. לאחר כשנה אחרי שהעביר את הנתונים, משנוכח לדעת כי לא נעשה עם זה דבר, הוא הגיע ארצה בחמת זעם ודרש מאיסר הראל ("הקטן") להיפגש עימו. איסר הראל לא חש בנוח מהעניין כי הרי רק בן גוריון היה נותן לו פקודות. בסיטואציה כזו גם לבן גוריון לא הייתה ברירה והוא נתן הוראה לצאת לדרך. אבל יש לציין דבר חשוב ומשמעותי. כי אילו בנו של אייכמן לא היה משתמש בשמו האמיתי ניק אייכמן, ספק אם אייכמן היה מתגלה אי פעם.

רצה הגורל וניק הבן יצא עם ביתו של יהודי עיוור ניצול מחנה גרמני, וכשניק התארח אצלו בבית והציג את עצמו בשמו האמיתי מיד אותו יהודי קישר בין הדברים והעביר את הנתונים לפריץ באואר הפרקליט היהודי הגרמני. ואגב, מי שהצליח לעלות על כתובתו של אייכמן, לא היה המוסד המפואר, אלא האב העיוור וביתו הנאמנה שלקח להם שנה שלמה למלא את המטלה אותה הטיל עליהם המוסד המפואר.

יש לציין כי ניק מעולם לא נתן לחברתו את כתובתו, אלא אמר לה ליצור איתו קשר דרך חבר משותף. וכשהיא עם אביה הגיעו לביתו, הוא נראה המום וכעוס. שם בבית הבחינה הבת באב המשפחה שנשמע לה אדם עם קול צורמני, מה שתאם לנתון על אייכמן לפי הנתון שהמוסד העביר לבת דבר שחיזק את העובדה שזה היה אדולף אייכמן בכבודו ובעצמו. רק אז יצא לדרך המבצע שבהרבה מזל, למרות כמה שגיאות וטעויות פטאליות צלח ואייכמן נתפס והובא לארץ. בתחילת המשפט קאנצלר גרמניה דאז קונראד אדמאואר איים כי אם המשפט "לא יתנהל יפה" לפי הגדרתו, אמר ואיים על בן גוריון, גרמניה לא תמשיך לממן את הכור הגרעיני. וכדי לתת תוקף לדבריו הוא מיד השעה את המימון עד תום המשפט.

ממה חשש ה"קנצלר הזקן"? מתיבת הפנדורה אשר בין היתר תחשוף את האיש החזק בגרמניה באותו זמן, ראש לשכתו של אדמאואר, הוא גלובקה, נאצי בכיר אשר ניסח בין היתר את חוקי נירנברג ששימשו להשמדת היהודים. היה פה אינטרס משותף כמו סימביוזה לו ולבן גוריון, כי גם בן גוריון חשש מתיבת פנדורה שתחשוף את העובדה כי הממסד העליון של היהודים לפני קום המדינה, לא עשה דבר למנוע את טרגדיית יהדות אירופה.

אמנם "המשפט התנהל יפה" והמימון לכור חזר, אך מי שמכיר את כל הסיפור שנחשף לעיל, הסיפור שמאחורי הקלעים יודע כי זה אינו מוסיף כבוד למדינה.

רפאל לירז

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה