דיקטטורה משפטית
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

דיקטטורה משפטית 

מאת   04/12/2005 |  נצפה 5227 פעמים
זה שנים רבות, מאז שאהרון ברק מונה כנשיאו, שבית המשפט העליון של מדינת ישראל פסק מלהיות המוסד העליון של הזרוע השופטת, כפי שצריך להיות בכל מדינה מתוקנת, והפך לגוף פוליטי המקדם את השקפות העולם הפרטיזניות של יושביו, תוך ערעור מוחלט של עקרון הפרדת הרשויות העומד ביסוד המבנה הדמוקרטי של מדינת חוק בעלת צביון מערבי.

התחום שבו ניתן היה לראות ביתר שאת מדיניות זאת, היה ביחסו של בית המשפט העליון לתורת ישראל וליהודים מקיימי מצוות. לפני שנים אחדות למשל, בעיצומו של ויכוח ציבורי לוהט על נסיעה בשבתות ברח' בר-אילן בירושלים, התערב בית המשפט העליון בצורה אופיינית להתנהלות שהונחלה לו ע"י מר ברק והפך מצד פוסק משפטית לצד מעורב פוליטית וחברתית.

תוך התעלמות ממעמדו כזרוע שיפוטית האמור לפסוק ע"פ החקיקה של הרשות המחוקקת ותוך ערעור האיזון בינו ובין הרשות המבצעת, ביטל אז בית המשפט העליון החלטה של הרשות המבצעת בנושא שהסעיר את החברה הישראלית - שמירת השבת בשכונה חרדית. כמו כן התעלם מהחלטת ועדה שהוקמה ע"י הרשות המבצעת, והורה לה להקים ועדה אחרת. בעקבות התערבות זאת עקב כותב שורות אלו אחרי דרך הפעולה של מוסד זה. לקמן מספר התרשמויות כבר אז.

"הארץ" מיום 22.8.95, כותב: "נהירתו של הציבור לבג"ץ והאמון הרב בו נובעים... מתפיסה הרואה במשפט כלי נייטרלי ובשופטים מפעילים אובייקטיווים של כלי זה".

האמנם, מהווה בית המשפט העליון של מדינת ישראל "כלי נייטרלי" הראוי ל"אמון הרב" של הציבור? ניתן את רשות הדיבור לכמה מן האישים הבולטים בחברה הישראלית, כפי שהתבטדאו כבר לפני מספר שנים.

בכנס בנושא "הפילוסופיה של המשפט העליון", דיבר בין השאר עו"ד יונה יהב. כך תיאר עיתון "ידיעות אחרונות", מיום 21.11.95, את דבריו: "עו"ד יונה יהב, פתח בהתקפה חריפה על ביהמ"ש, שהפך למעשה לגוף מחוקק, תוך עיוות הסדר הדמוקרטי במדינה".

דוברת אחרת באותו כינוס, היתה פרופ' רות גביזון, אחת מבכירי המשפטנים במדינת ישראל, שאמרה: "ביהמ"ש העליון... חושב שכל בעיה חברתית בישראל הוא צריך לפתור, ואני חושבת שאין אף בית משפט בעולם שנטל לעצמו סמכויות כאלה... שופטי ביהמ"ש העליון מייצגים תת-חברה בישראל, של גברים-אשכנזים-חילוניים, ולא ברור למה החברה בישראל צריכה לחיות לפי תכתיביה".

יובל שטייניץ, אז מרצה בחוג לפילוסופיה באונ. חיפה ומן הבולטים באנשי הרוח החילוניים במדינה, כותב ב-"הארץ", 20.12.95: "...הפארסה של שני חוקי היסוד שהתקבלו לאחרונה בכנסת, 'חוק יסוד: חופש העיסוק' ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. שני החוקים מגלמים ויתור מקיף וגורף על סמכויות החקיקה של הכנסת לטובת בית המשפט העליון... מאחר והחוק אינו קובע כל היררכיה בין כל הערכים, ברור שהוא אינו מצווה לשופטים שום הנחייה מעשית ואינו מטיל עליהם כל הגבלה ממשית. השופטים הם שיחליטו על הפירוש הראוי למונח 'מדינה דמוקרטית', והם שיקבעו מתי ראוי להעדיף איזשהו ערך מכל ריבוא הערכים הנזכרים בהכרזת העצמאות... קיומו של הקלף הזה משחרר את בית המשפט העליון... אפילו מהמגבלות הצרות שהוטלו עד היום בפועל על חקיקת הכנסת... האם כדאי להכתיר קבוצת אנשים... שאינם נבחרים באורח דמוקרטי ושאין אפשרות להחליפם, קובעים בלעדיים של הערכים שלאורם צריכות המדינה והחברה לצעוד?... האם יש לרשות המחוקקת סמכות לוותר באורח גורף שכזה על סמכויות החקיקה שלה?"

בן דרור ימיני, פובליציסט של "מעריב", קורא לילד בשמו, דהיינו, בית המשפט פוגע בריבונות העם: "הססטוס-קוו בנושאי דת ומדינה הוא עניין לדיון ציבורי ולקביעת הכנסת, שהיא הריבון. כאשר ביהמ"ש משנה הלכות, ופוגע בסטטוס-קוו, הוא פוגע בריבונות העם והכנסת. הוא מכניס את ראשו לטריטוריה שהיא כל כולה ציבורית, פוליטית וערכית, לפני שהיא משפטית... בג"ץ קובע איזונים והלכות בנושאים שהם לא עניין לראיות ולנסיבות אלא להכרעות פוליטיות וציבוריות" (מעריב", 8.1.96).

נחום ברנע, מגיב ב"ידיעות אחרונות", על קביעת בית המשפט העליון כי "מדינת ישראל היא תיאוקרטיה":
"הבג"ץ הוא ששולל מהכנסת ומהממשלה את הכוח להחליט. מדינת ישראל, אכן, איננה תיאוקרטיה, היא בג"צקרטיה".

בכתבת דיוקן שהתפרסמה ב"מעריב" על אהרון ברק, נכתב: "יש הרואים בבית המשפט העליון מוסד שנתפס לתאוות שררה חסרת מעצורים, המפקיע לעצמו את סמכויות הממשלה והכנסת".

בין אם יש כאן "תאוות שררה חסרת מעצורים" או לא, דבר אחד מוסכם: שופטי בית המשפט העליון - במקום לשפוט על פי החוקים שמתקבלים בכנסת האמורה לייצג את רצון העם - מנסים להכתיב את הערכים של עצמם בדרך של חקיקה.

בכנס האמור לעיל, בנושא "הפילוסופיה של המשפט העליון":
"ד"ר בלבן תקף במיוחד את חוקי היסוד החדשים... הוא רואה בהם רק אוסף של הכרזות יפות... כלליות ועקרוניות מדי, שכל שופט יכול לפרשם כרצונו וברוח ערכיו, ובעזרתם הוא יכול לבטל כל חוק של הכנסת" ("ידיעות אחרונות", 21.11.95).

מגמה זאת מוצאת אישורה בדברי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, הדן בנושא מה קורה כאשר מתגלה, על פי דעת שופטי העליון, סתירה בין חוקי כנסת רגילים לבין חוקי יסוד:
"נאמנותו של השופט כפרשן חוקי היסוד מחייבת אותו להכריז על אי-חוקיותו של החוק..." ("הארץ" 21.8.95). ועל פי איזה קריטריונים יחליט השופט? מבהיר ברק: על השופט "לאתר את הערכים המשותפים לבני החברה... אם החברה אינה נאמנה לעצמה... על השופט... לתת ביטוי... להסכמה החברתית, המשקפת את העקרונות הבסיסיים ואת ה'אני מאמין' של החברה" (ידיעות אחרונות" 14.8.95).

ברק גם מבהיר מהיכן הוא שואב את ה"עקרונות הבסיסיים" שלו. לאיזה תרבות משפטית הוא משתייך:
"מהי התרבות המשפטית אליה משתייכת שיטת המשפט הישראלית?... מאפיינים... של שיטת המשפט הישראלית מרחיקים אותה מהתרבות של המשפט העברי... אף האידיאולוגיה שלנו אינה דתית-יהודית... שיטת המשפט שלנו שייכת לתרבות המשפטית המערבית... הגישה הבסיסית היא חילונית..." (אהרון ברק, "שיטת המשפט בישראל", "הפרקליט", כרך מ').

עו"ד גידי פרישטיק מאשר את דברי ברק: "עברתי על שלושת כרכיו האחרונים של פסקי הדין שפורסמו מטעם בית המשפט העליון וחיפשתי בכל 14 פסקי הדין אותם כתב השופט ברק בעצמו, מהם המקורות עליהם הוא מסתמך... לא מצאתי בכל אותם מאות עמודים ולו הסתמכות או ציטוט אחד" ממקור יהודי כלשהוא. "מצאתי ציטוטים והסתמכות... מפסקי דין אמריקאיים... בריטניה... פסק דין אוסטרלי... גרמני... הודי..."("הצופה" 18.8.95).

ברק מצהיר מפורשות על זכותו להכתיב לחברה את דעותיו:
"אהרון ברק, בתגובה להערת ח"כ אברהם רביץ, לפיה הם (השופטים) אינם רואים באדם הדתי את האדם הנאור: 'ביהמ"ש העליון צריך לשקף את מבנה כוחות החברה, ולהיות ביטוי לערכיה'"; "אל לשופט להטיל את השקפותיו הסובייקטיביות על החברה... אולם מגיע שלב, שבו אין מנוס מהפעלת שיקול דעת סובייקטיבי" ("הארץ", 20.12.95).

ומהי אותה "תת- חברה בישראל" אותם "מייצגים שופטי בית המשפט העליון" על-פי דברי פרופ' גביזון?

בן דרור ימיני: "גורמים שמזוהים עם מר"ץ... אוהבים לרוץ לבג"ץ כדי לעקוף את הכנסת. הם מנסים ליצור את הרושם, שבג"ץ הוא סניף של קבוצה פוליטית מאוד מסויימת בישראל" ( "מעריב", 11.12.95).

ח"כ יעל דיין מאשרת קביעה זאת. במסגרת מאבקה לתת תוקף משפטי לדפוסי התנהגות הנדחים ע"י מרבית החברה בישראל, גם כאלה שאינם דתיים, כותבת דיין:
"אני לא רואה כל סיבה למנוע מבן זוגו של הורה ביולוגי אפוטרופסות על הילד, רק בגלל שמדובר בבני זוג מאותו מין". את הסעד לדעות חורגות אלו, היא מקווה למצוא בבית המשפט: "החוק... אינו מאפשר לזוגות... הומוסקסואלים... לאמץ ילדים... לדעתי פסיקת בית משפט בנושא זה תהיה יותר ליברלית" ("ידיעות אחרונות", 28.6.95).

במסגרת דיון בבג"ץ על הסרט "אימפרית החושים" אמר עו"ד שי ניצן מפרקליטות המדינה "שמדובר בסרט פורנוגרפי אכזרי, הפוגע בצלם האנוש של האשה". להלן קטע מחילופי הדברים עם השופט ברק:
ניצן: "מדוע צריך להראות כריתת...? איפה כבוד האדם?"
ברק: "האם הוצאת הקטע לא תפגע בערך האומנותי?... הרי הוא לב הסרט... בסרט 'הפסנתר' יש סצינה של כריתת אצבע וזה סרט יוצא מהכלל"
ניצן: "ערך אמנותי אינו חזות הכל"
ברק: "לבוא ולומר שלסרט אין שום ערך אמנותי, זה קשה מאד... יש עוד מדינות נאורות שאסרו את הקרנתו?" ("מעריב", 31.10.95).

לפני מספר שנים הורה בג"ץ, בהרכב ברק, דורנר וקדמי לראש המועצה המקומית בעומר להרשות הופעת זמר, שצורת הופעתו וערכיו, מאוסים על מרבית תושבי מדינת ישראל.

אברהם ליפשיץ, מנהל ביה"ס התיכון הדתי בטבריה, ביטל הופעת זמרת בעירו, בעקבות לחץ תלמידי ביה"ס: "היא מייצגת מציאות לא נורמלית. מציאות מתועבת... לא ייתכן שהיא, עם המסרים שלה, תופיע ברחובה על עיר. היא עושה דברים שפוגעים בעם היהודי". ("מעריב" 8.10.95).

התנהגות בית המשפט העליון, מובנת על רקע דבריו לעיל של השופט ברק. השאלה מי צודק: פיני בדש ואברהם ליפשיץ או אהרון ברק, היא שאלה ערכית. איך מתיישב נסיון לכפות ערכים מסויימים מכיוון שהם עולים בקנה אחד עם ערכי שופט מסויים, עם מערכת משפט תקינה? מהיכן שואבים שופטי העליון את הסמכות לכפייה זאת?

לדוגמא: צילום של פסל של מיכלאנג'לו, המוגדר כתועבה על פי ערכי היהדות, אותו רצתה עירית ירושלים להציג בחוצות עיר הקודש, פורסם בעיתון בהונג קונג. "בעל העיתון 'איסטרן אקספרס'... נקנס בסכום של כ- 200,000 דולר... השופטים טענו כי פירסום האיברים האינטימיים מעל דפי העיתון פגעו בחלק מקוראיו". האם קיים קריטריון משפטי הקובע כי ערכיו של אהרון ברק ראויים להיכפות על החברה בישראל יותר מאשר אלו של השופט בהונג-קונג? היכן בחוק של מדינת ישראל מצוי הקריטריון הזה?

להקת הרוק הכבד "בתולת הברזל" הגיעה לשורת הופעות במדינת ישראל. "הממשלה הלבנונית ביטלה את המופע בטענה שהוא פרובוקטיבי מדי" ("מעריב" 13.9.95). לא קשה לנחש כיצד היה בית המשפט העליון פוסק במקרה ושר ישראלי היה אוסר הופעה זאת, ומאן דהוא היה מביא את הענין לפתחו של בג"ץ.

על עמדת השופטים מעיד גם המקרה הבא: "ועדת העבודה והרווחה אישרה להגשה הצעת חוק, המאפשרת לעוסק בזנות, גבר או אשה, לקבל לקוחות בדירתו הפרטית ולפרסם מודעה על עיסוקו. הצעת החוק מבוססת על דו"ח שהכינה ועדה ציבורית בראשות השופטת בדימוס הדסה בן-עתו... בן עתו אמרה שהזנות אינה אסורה על-פי ההלכה היהודית" ("הארץ" 13.12.95).

הענין עלה בעקבות ההתדרדרות החמורה במצב המוסרי של החברה במדינת ישראל, כבר אז, לפני כעשר שנים. ועל תפקיד העתונות החילונית בקידום ההפקרות למטרות רווח כספי. נפשה של גיל הראבן, עיתונאית חילונית, קצה מהתנהגות זאת: "להתפרנס מעבודה של זונה, כפי שעושים סרסורים ועיתונים, זה חטא" ("כל העיר" 22.9.95).
מדובר איפוא בכפיית נורמות התנהגות מצד השופטים, שגם חוגים רחבים בחברה החילונית קצה בהן.

"שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר עדנה קפלן-הגלר, זיכתה מורה לסבית שהואשמה באונס תלמידתה...בפסק הדין מאפיינת השופטת את הקשר בין השתיים כקשר אהבה לכל דבר" ("מעריב" 5.11.95).
וכפיית הנורמות הללו ע"י השופטים מוצאת בטוייה המעשי, לשמחת לב "תת-החברה בישראל". ח"כ יעל דיין, בכינוס של הומוסקסואלים בניו-יורק, אליו הגיעה במיוחד מן הארץ: "בישראל מצב הזכויות של ההומוסקסואלים מתקדם יותר מאשר בארה"ב. יש לאמריקה מה ללמוד מאיתנו". ("ידיעות אחרונות" 31.7.95).

על ההשלכות על החיים במדינת ישראל, כתוצאה מכפיית ערכים אלו, אפשר לעמוד מקריאת דברים שכתב יגאל כנען, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה, באוניברסיטה העברית, בעקבות אסון מות שלושה צעירים בפסטיבל רוק: "שלושת הנערים שנהרגו בערד... מתו לא כחלק מהכרח... (תחבורה, צבא), אלא על הזכות להתענג על שירים... במסגרת מופקרת... כל זאת במסווה של חופש, אהבה, וארץ ישראל... אין רע באימוץ הכלים האמריקאיים, הטכניקה, הסטנדרטים. הבעיה היא באימוץ ערכי חברה ותרבות מערבית מתפוררת, תרבות שבה שולטים החומר, המין, האלימות, מתן הלגיטימיות לכל פרוורסיה... התרבות שלנו... העמידה מעל לכל את הרוח, את המוסר, את ערכיות החיים, את האיפוק המיני, את החסד, את אהבת הרעים ושנאת הרוע, את אהבת הארץ והעם. אמת זו... נובעת מהמסקנות הנורמטיביות של התנ"ך, הגמרא וספרי הפוסקים... בני הנוער במדינת ישראל עסוקים ביצירת תרבות הקרובה יותר לערכיה של התרבות הכנענית האלילית שגורשה מן הארץ". ("הארץ" 3.8.95).
לצד מי עומד בית המשפט העליון של מדינת ישראל? לצד "התרבות הכנענית האלילית שגורשה מן הארץ" או לצד "החסד, אהבת העם ושנאת הרוע"?

זאת באשר להשקפות ערכיות באופן כללי. באשר ליחס בית המשפט העליון אל ערכי הדת היהודית, כותב עו"ד ראובן ניב: את "החקיקה הדתית... יש לצמצם בכל דרך אפשרית, ובעיקר בפרשנותו היצירתית של בית המשפט העליון. זה האחרון אימץ בפסיקתו את עיקרון 'החופש מדת' כחלק מעקרון 'חופש הדת'. ודוק: אין לנו 'חופש מהומניזם', 'חופש מסוציאליזם' ו'חופש מלאומיות'; 'חופש מדת' - יש" ("הארץ" 27.7.95).

תום שגב, מזכיר לנו - כבר אז - שאת מערכת הנורמות הללו, מנסים שופטי בית המשפט לכפות בהליך לא דמוקרטי: "בחירת השופטים החדשים בבית המשפט העליון נעשתה כמעט ללא דיון ציבורי... בית המשפט העליון התפתח בשנים האחרונות לגורם רב עוצמה בפוליטיקה הישראלית, והוא כמעט בלתי חדיר לעין זר"( "הארץ", 6.12.95).

על יחס בית המשפט העליון לסוגיות בהן נדונים דברים הנוגעים לדת היהודי עמד כותב שורות אלו אישית, כאשר כתחקירן של ארגון שעסק אז בפרשת בניית שכונת יוקרה בבית הקברות של יפו, תוך הריסת מאות קברים והשלכת עצמות המתים. בתמימותנו הגשנו אז עתירה לבית המשפט העליון, תוך הסתמכות על בסיס משפטי איתן שחייב את הפסקת העבודות.

רשות העתיקות זרתה אז חול בעיני הציבור, תוך הפצת מידע כוזב כי אין מדובר כלל בבית קברות, וכי העצמות שנמצאו במקום הן של בעלי חיים. בתחקיר שערכתי הבאתי מסמכים של רשות העתיקות עצמה, בהן מתואר המקום כבית קברות. כמו כן הבאתי מסמכים המוכיחים בעליל כי החפירות נערכות בניגוד לחוקי המדינה, תוך עבירה על חוק תכנון בניה. בית המשפט לא התייחס כלל לתחקיר, ודחה את העתירה בנמוקים פרוצדורליים. השופטים תקפו את עו"ד רענן הר-זהב שייצג אותנו, בטענה כי לא ביקש קודם את תגובת המשיבים. עו"ד הר-זהב אמר לנשיא ההרכב, השופט ש. לוין: "בל אני עצמי הייתי בין מגישי העתירה נגד ראש הממשלה יצחק רבין שיפטר את השר דרעי. בית המשפט קיבל אז את העתירה, למרות שלא פנינו למשיב (ראה"מ)". תשובת השופט לוין: "זה נתון לשיקול דעתנו". הר-זהב יצא מן הדיון המום. "דבר כזה עוד לא ראיתי" - אמר לי במסדרון. כאשר נסתיימו ההליכים, כאשר נפרדנו במגרש החניה, אמר לי הר-זהב: "אין לכם מה לחפש כאן בבית המשפט העליון. זה לא מקום בשבילכם".

כאשר המדובר היה ברגשות הערבים באותו נושא, הייתה עמדת בית המשפט שונה: "בג"ץ הוציא צו ביניים נגד מיפקדת כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בו הורה להפסיק לאלתר ביצוע עבודות על קרקע הכוללת בית קברות בו נקברו חיילים עירקיים שנהרגו במלחמת השחרור בקרבות נגד צה"ל. זאת לבקשת נציג העותרים שאמר כי המשך העבודות עלול לחולל סערת רגשות בקרב ערביי העולם". ("ידיעות הגליל" 1.7.95).

שופטת העליון דורנר, שהוזכרה לעיל כמי שכפתה את הופעת אביב גפן, לא הציגה מופת אישי בעצמה. בעיצומם של ימים בהם נקטלים מדי יום בני אדם עקב נסיעה פרועה בכבישים, נתפשה כבוד השופטת נוהגת במהירות קטלנית של 128 קמ"ש. לא רק עקרון קדושת החיים, אלא גם עקרון השוויון לפני החוק נרמסו במקרה זה. השופטת לא קיבלה דו"ח על הנהיגה הפרועה. לעומת זאת, אותה שופטת עצרה עד תום ההליכים נער חרדי בן 15, בהאשמה של זריקת אבן. זאת כאשר: "מתחילת 95' נרשמו בבית המשפט המחוזי בת"א יותר מ- 1,200 כתבי אישום שעניינם פשיעה חמורה. פרקליטה בכירה: 'תיק רודף תיק, מעשה אכזריות קשה מקודמו. בעבר לא ידענו מעשים כל כך ברוטאליים" ("מעריב" 15.10.95). כאשר "תובעת העוסקת בעבירות מין ואלימות קשה בפרקליטות מחוז ת"א: 'שיטפון של תיקים, מעשים נוראיים שלא זכורים לי כמותם'. פרקליטה בכירה: 'אם יש דבר הבולט יותר בשנים האחרונות, זו האכזריות לשמה, שמפעילים העבריינים. הם לוקחים אנשים חיים ומכאיבים להם בקור רוח, שזה מצמרר'" ("מעריב" 15.10.95).

מדוע נבחר דווקא אפוא אותו קטין לשבת עד תום ההליכים? החלטה אותה הגדיר כל בר בי רב כבלתי מובנת? דומה, כי על רקע האמור לעיל, ההחלטה יותר ממובנת.

מיכאל ששר, על ספרו של חיים ביינארט "גירוש ספרד":
"מדהים לגלות שהכל - בשלטון רשע בעבר כבהווה - מכוסה מבחינה משפטית ונעשה על פי החוק" ("הארץ" 2.8.95)
יהודי שלומד תורה

http://sami119.tripod.com/shemaisrael/
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה