אוהבים להתייעץ ולשתף אתכם? לא בטוח שזאת מחמאה...
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

אוהבים להתייעץ ולשתף אתכם? לא בטוח שזאת מחמאה... 

מאת   01/04/2012 |  נצפה 1311 פעמים

לרובנו, קל יותר להתעסק ברגשות של אנשים אחרים מאשר להתעסק ברגשות שלנו. בדור שחצי ממנו מאמנים ומטפלים חשוב שנבין מהיכן נובע הרצון הטיפולי הזה. בשביל זה עלינו ללכת קצת אחורה לילדות.

כתינוקות אנחנו מגיעים לעולם עם חיבור הדוק לתחושות ולרגשות שלנו. העולם הרציונאלי שלנו כלל אינו מפותח. אנחנו חווים את הרגע ומחוברים לרצונות שלנו.

הצרכים ההישרדותיים הראשוניים שלנו נחלקים ל-2. לצרכים פיזים ולצרכים רגשיים. הצרכים הפיזים שלנו זה אוכל, שתייה, שינה, לבוש מתאים וכו. הצרכים הרגשיים שלנו הם – מגע, קשר עין עם ההורים, חום ואהבה ללא תנאי, תמיכה, עידוד, אינטימיות ועוד.

במידה ואנחנו מקבלים מענה לצרכים שלנו אנחנו לומדים לפתח את הרגשות שלנו. אנחנו לומדים שהרגשות שלנו הם הדבק שלנו לסביבה. שהם אלה שמחברים אותנו לקרובים שלנו והם אלה שמקנים לנו את תחושת השייכות הבסיסית לחיים ולחברה.

כאשר אנחנו חשים אהובים ללא תנאי יש לנו את הביטחון באהבת הסביבה. יש לנו את הביטחון ביכולת שלנו להיות נאהבים והחוויה הבסיסית שמתפתחת בתוכנו היא שאנחנו טובים במהות שלנו ואנחנו לומדים לזרום בביטחון עם הרגשות ועם הצרכים שלנו.

אך במידה ולא קיבלנו מענה לצרכים הרגשיים שלנו. אם לא קיבלנו את כמות החום והאהבה ללא תנאי לה היינו זקוקים. אם כאשר בכינו כעסו עלינו או התעלמו מאיתנו. אם ההורים שלנו לא ידעו כמה חשוב לחבק וניסו לחנך אותנו לחיים יעילים אשר אין בהם מקום לרגש, תחושה ואינטימיות. אם חווינו בדידות רגשית כשהיינו ילדים, אם לא הייתה לנו את האפשרות לחלוק עם ההורים שלנו את העולם הרגשי הפנימי שלנו ואת הכאב שלנו. החוויה הבסיסית שהתפתחה בתוכנו היא שמשהו בבסיס שלנו הוא לא טוב מספיק ושרגש הוא דבר אסור, מפחיד ומסוכן. כילדים אין לנו את היכולת להרגיש שההורים שלנו הם אלה שלא בסדר, כיוון שההישרדות שלנו תלויה בהם. לכן אנחנו לוקחים את האחריות להתנהגות שלהם על עצמנו. אנחנו מסיקים מכך שמשהו כנראה לא מספיק טוב בנו והמסקנה הזאת מעוררת בתוכנו כאב שמתחיל ללוות אותנו באופן תמידי.

אנחנו לומדים שהרגשות שלנו הם כאב. ושעל מנת לשרוד את הסביבה, על מנת להיות רצויים עלינו להסתיר את הכאב שלנו. על מנת להבטיח את ההישרדות שלנו אנחנו חייבים למצוא דרך ליישר קו עם ההורים ועם הסביבה הקרובה ולכן אנחנו לוקחים את הרגשות שלנו, את הכאב שלנו, את התחושה הפנימית שמשהו בנו לא בסדר ומסתירים אותם. אנחנו מדחיקים אותם לתוך תת המודע. על מנת שלא יפריעו לנו לתפקד במהלך היום יום.

כרגע, נוצרת לנו בעיה. אנחנו לא יכולים לקבל את השתייכות החברתית והמשפחתית שלנו באמצעות הביטחון שאנחנו אהובים אז מה אנחנו עושים?

אנחנו מנסים למצוא דרך להבטיח את ההישרדות שלנו באמצעות זה שיצטרכו אותנו. מתוך הבנה, שאם יצטרכו אותנו אין סיכוי שינטשו אותנו. אנחנו מחפשים נישה דרכה נוכל להבטיח את הצורך של החברה בנו. נלאט לאט אנחנו הופכים לילדים מרצים, נחמדים שמסתירים את הרגשות האמיתיים שלנו. בעיקר אנחנו פוחדים להראות חולשה שמה כבר לא יצטרכו אותנו. אנחנו נכנסים לשליטה רגשית ומתחילים להתנהל בצורה שאנחנו חושבים שהסביבה רוצה שנתנהל. אנחנו מתחילים לחשוב באופן קבע על איך אנחנו נתפסים בעיני הזולת והאם ההתנהגות שלנו מוצאת חן בעיניהם או לא.

לאט לאט הקשר שלנו עם הרגשות ועם הצרכים הפנימיים שלנו ניתק, אנחנו משקיעים את מירב האנרגיה בצרכים ובציפיות של הסביבה. אנחנו מפסיקים לחשוף את הרגשות העדינים שלנו, את הכאב שלנו, את הצרכים הפנימיים שלנו, אנחנו לא מאפשרים לאחרים לראות את החסרונות שלנו. עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא מסוגלים לחשוף את החולשות שלנו ולהודות בצרכים הרגשיים שלנו ללא ביטחון שאנחנו אהובים במאה אחוז.

בבסיס אנחנו בני אדם מאד רגשיים. העולם הרגשי מאד מעניין אותנו ומסקרן אותנו. כיוון שאנחנו חווים חסר עצום באינטימיות וברגשות בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן מחפשים את החיכוך עם הרגשות. מחפשים את החיבור הרגשי, האינטימי החם. אך כיוון שהרגשות שלנו מעלים בנו כאב ואנחנו לא מסוגלים לגעת בכאב שלנו. נוצרת לנו בעיה אנחנו צריכים אנרגיה רגשית אך לא מסוגלים להתעסק ברגשות שלנו.

אז מה אנחנו עושים? אנחנו מחפשים דרך להכניס אנרגיה רגשית לחיים שלנו לא באמצעות הכאב שלנו. אנחנו הולכים לנסות לגעת בכאב של אנשים אחרים. אנחנו הולכים להיות מאמנים. הולכים להיות מטפלים או אפילו סתם הופכים להיות האוזן קשבת של כל הסביבה.

בעצם כך אנחנו מתעסקים עם חומר רגשי אך ללא הצורך להתעסק ברגשות הכאובים שלנו. אנחנו מקבלים סיפוק מכך שאנשים צריכים אותנו, פתאום אנחנו מרגישים נחוצים וחשובים וכביכול זה מושלם. אבל, וכאן האבל הגדול - בכל התהליך הזה אנחנו גורמים לעצמנו להתבונן על החיים ולא לחיות אותם. אנחנו מלווים אנשים אחרים. אנחנו יודעים בדיוק מה צריך ואיך צריך לעשות אבל אנחנו לא חיים.

בפנים בפנים אנחנו לא מסופקים. בפנים בפנים אנחנו לא שמחים. בפנים בפנים אנחנו יודעים שאנחנו רק משרתים את החיים ולא חיים אותם. אין אפשרות אמיתית להתחבר לחיים כאשר תת המודע שלנו מלא ברגשות ובכאבים לא פתורים.

אז מה עושים אם אנחנו רוצים לחזור לחיות את החיים שלנו ולא רק של אחרים?

אנחנו חייבים ללמוד להתחבר חזרה לעצמנו, חייבים להכיר בכך שאין דרך להיות חופשי נפשית אם הרגשות והכאב שלנו הם סוד שלא נוגעים בו. אנחנו חייבים ללמוד לגעת בכאב שלנו, לחשוף אותו ולשתף אותו. אנחנו חייבים להסכים לעמוד מול הפחדים שלנו ולהרגיש את כל מה שקבור בתוכנו ומחכה להכרה.

תתחייבו להתפתחות אישית שלכם. חיבוק גדול והרבה אהבה!

חני

חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה