דיון בתקינותה של שלילת הבינוני באמצעות מילת השלילה 'לא'
<   +  גודל טקסט  - 
articles.co.il

דיון בתקינותה של שלילת הבינוני באמצעות מילת השלילה 'לא' 

מאת   05/06/2011 |  נצפה 2674 פעמים

 

 

דיון בתקינותה של שלילת הבינוני באמצעות מילת השלילה 'לא'

 כמורה ללשון ולהבעה העסיקה אותי לא אחת מילת השלילה אין בעת בדיקת עבודותיהם של תלמידיי, כאשר מצאתי שכמה מהטובים שבהם משתמשים במילת שלילה זו לשלילת פועל בעבר או בעתיד (הוא אינו ידע ואינו יידע על כך לעולם) כשהם מנסים "להגביה" את שפתם. נדמה לי שהסיבה לכך היא שהם מכירים שימוש זה בהווה באופן מעורפל למדיי מאחר שמילת השלילה אין לפני הבינוני אינה מופיעה כמעט בעיתונות ובספרות העכשווית, כל שכן בשפה הדבורה ובתקשורת האלקטרונית, ועל כן הם אינם יודעים כיצד להשתמש במילה זו.

מילון ההווה מגדירבינוני כצורת הפועל המביעה הווה. מאחר שמקורו של הבינוני הוא במערכת השם, שלילתו במקורות היא כשלילת שם עצם באמצעות מילת השלילה אין, ולא באמצעות המילה לא כבשאר זמני הפועל. לכאורה לפנינו כלל פשוט ומובן שלא קשה ליישמו, אלא שהמציאות מורה אחרת, והלא  תפסה את מקומה של האין גם בשלילת ההווה. מה הסיבות לכך? מה דעת הנורמטיביסטים בנדון? האם יש לקבל שינוי זה בברכה או שמא יש להילחם על שימור הצורה שהייתה מקובלת בעבר? בחיבורי אנסה למצוא מענה לשאלות שהוצגו לעיל.

שושנה בהט כותבת במאמרה כי תפיסת הבינוני כפועל שווה דרגה לעבר ולעתיד היא שגורמת, שמילת השלילה לא תצטרף גם ללשון ההווה: לא עושה ולא עושים. כידוע, טוענת בהט, אין בלשון המקרא אף לא בלשון המשנה לא לפני הבינוני, אלא בתנאים מוגדרים, שאינם תופסים כלל לגבי השימוש הרחב בלשון ימינו. לדעתה, למרות השינוי שחל בתפיסתנו את הבינוני, אין הכתיבה התקנית נזקקת ללא לפני הבינוני, ועל המעלה את דבריו על הכתב להימנע ממנה.  

בעקבות דברים אלה נדרשתי לדעתם של הנורמטיביסטים בנושא, ומצאתי שפרט למקרים מסוימים שאותם אפרט להלן, כל הנורמטיביסטים מתנגדים לשלילת הבינוני על ידי השימוש במילה  לא בשפה הכתובה.

לדברי פרץ (1961, עמודים 284-282), את הפועל בעבר ובעתיד שוללים במילה לא, ואילו את הבינוני במילה אין, כגון: לא שמעתי, לא אשמע, איני שומע. הטעם להבדל זה הוא בכך שהבינוני נחשב לפי תפיסת קדמונינו בעיקרו כשם ורק לפעמים כפועל. ומכיוון שאת השם שוללת המילה אין, כגון: אין  פנאי, אין חדש, לכן היא שוללת גם את הבינוני, למשל: אין הוא רוצה; איננו רוצה. בספרותנו הקדומה ובספרותנו החדשה שוללים את הבינוני במילה אין, כגון: אינני שומע (ישעיה א טו); אינך יוצא (ש'ב יט ח); אינו רשאי (ברכות א ד) וכדומה. דרך זו, טוען פרץ, מקובלת גם בדיבורו של המשכיל בימינו.

פרץ מציין שתי סיבות שהביאו לשימוש השגוי בלא לשלילת הבינוני בימינו:

א.       בהשפעת הלשונות האירופאיות אנו תופסים בזמננו את הבינוני כפועל ממש, ולא כשם. כמו שאומרים  לא הלכתי, לא אלך, כך אומרים אני לא הולך;

ב.       הנטייה לפשטות שבלשון ימינו – המילה לא, שאינה מצריכה כל נטייה, באה במקום אין הנוהגת בנטייה והמחייבת ידיעה ותשומת לב מיוחדת בשעת הדיבור:  איני הולך, איננה מקשיבה, אינכם נוסעים,  וכד'.

      שלילת הבינוני על-ידי המילה לא כשרה לדעתו בשלושה מקרים:

א.      להדגשה: ואהי כאיש אשר לא שומע (תהילים לה טו); ולא מבקש רעתו (במדבר לה כג); לכתוב זה אומר ר' אברהם אבן עזרא: ולא מתכוון לבקש רעתו; ולא מהרהר בלבו (יומא עג ע'א); וכל ישראל לא שומעים (רש'י, ויקרא א א).

ב.      בניגוד – בשלילה אחרי החיוב, במובן כך, אבל לא כך, כגון:  מעלין בקודש ולא מורידין (שקלים ו ד); נשבעין ולא משלמין (שבועות ז א) וכדומה.

ג.        בשלילה חוזרת, במובן לא כך ולא כך, כגון:  לא נכנסים ולא נותנין (ערכין ז ד); לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים (שבת ב ה), ועוד.

הוא מביא דוגמה למקרה ב' וג' במשפט אחד: יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, לא נוחלין ולא מנחילין (ב'ב ח א)

על אף האמור לעיל, השלילה על ידי המילה לא מותרת אמנם במקרים אלו, אך אינה הכרחית, לדעתו. לראייה: אינה מבשלת ואינה מיניקה ואינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר (כתובות ה ה). לעומת זאת הוא סבור שהקריאה אני לא רוצה כשרה, כשמתכוונים בה להדגשה.

בספרו 'כיבושי העברית בדורנו' (1946, עמוד 156) מתייחס אבינרי ל'משפט' שנערך בסוגיה זו, שתוצאותיו נדפסו ב'לשוננו'. הוא טוען שהפסיקה במשפט: כופין אותו עד שיאמר 'אינני יודע' היא כדין, אך טוען שבעיקר יש להקפיד על כך בשימוש בהווה אחרי מילות הגוף אני,  אתה וכדומה. בדרך סתמית (לא אוכלין ולא שותין) פשט שימוש זה בלשון חז'ל והוא מותר לגמרי.

בספרו 'יד הלשון' (1961, עמודים 288-286)  הוא מרחיב את הדיון עקב דרישה לדון בסוגיה זו 'לאור המקורות וההיגיון'. הוא טוען שאין ממש בקביעה שהסיבה לשימוש באין בבינוני היא היותו כעין תואר, כי דווקא לפני בינוני ותואר מופיעה לא פעם תיבת לא: ארץ לא זרועה; דרך לא סלולה; הבהמה אשר לא טהורה היא; עם לא עז; עם לא עצום; בן לא חכם, ועוד. הוא מודה שאינו יודע את הסיבה וש'מכבשונה של לשוננו הוא' ומציין שהרבה 'סודות' קיימים בכל אומה ולשון ולא נודע טעמם.

אבינרי מציין שבלשון חז''ל מצויה לא גם בהווה (לא אוכלין ולא שורפין; לא קוצרים ולא בוצריןהמלך לא דן ולא דנים אותו) אך בעיקר במשמעות סתמית או בשלילה כפולה. זאת ועוד:  כמעט כל דוגמה של לא בהווה – יש כנגדה אין, ולעולם אין בתלמוד לא אחרי כינויי הגוף (כפי שטען  גם בספרו 'כיבושי העברית בדורנו'). בחיפושו במקורות הוא מוצא מספר שיבושים כמו:  אם אני לא זוכה בעצמי (אדר'נ יב ט); והוא לא מתפלל לפניי (מדרש יונה) וטוען שלשון המדרשים משובשת לפעמים במידה איומה  ויש בה אפילו שימוש של אין בעבר ובעתיד: אין המלך יוכל (ירמיה לח ה), אין המקום שינה (ספרי דברים ש'ו) ושלש שבלים אינה לקטה. הוא מביע את דעתו שהמשנה והמקרא אין בכוחם לטהר שיבוש גמור ולהוציאו מידי דופיו, וכשם שלא נתיר אין בעבר ובעתיד, כך אין להתיר לא בהווה אחרי מילת גוף.

בתגובה למצדדים בזכות השיבוש ונוהגים להסתמך על ולא יודע עול בושת (צפניה ג ה) ועל לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג, יג ב) שבהם קודם הנשוא לנושא ואפילו על והוא לא שונא לו (דברים ד מב, יט ד) שבו קודם הנושא לנשוא  הוא משיב שגם אם יימצאו שניים שלושה כתובים מעין זה אין בהם ראייה להכשרת השיבוש הנדון כי בודדים וזרים הם ואין למדים מהם, שכן היוצא מן הכלל – מלמד על הכלל.

לאלה המנסים להכשיר את השיבוש בטענה שמקומה של לא הוא תמיד לפני הפועל ושהיא אינה משתנית בניגוד לאין, שמקומה אינו קבוע, הוא מבהיר שגם מקומה של האין קבוע לפני הנושא, וגם במשפטים כמו האיש הזה איננו דורש שלום (ירמיהו לח ד) או השבע לעשיר אינו מניח לו לישון (קהלת ה יא) האין היא אחרי הנושא, כיוון ש איננו פירושו אין הוא.

את אלה הטוענים שלא נהוגה בעבר ובעתיד ומוטב להשליטה גם בהווה לשם האחידות הוא שואל בהתרגשות רבה אם העובדה שאין היא תיבה ענייה מצדיקה גזילתה וניצולה למען 'יתעשר עוד יותר העשיר בלאו הכי'. הוא רואה בה חן עברי מקורי, גוון טוב והכרחי, וסבור שגזילת זכויותיה היא בבחינת עוול גמור

את אלה הדורשים להשתמש בלא בכל הזמנים לשם נוחות, בטענה שתפקידה העיקרי של הלשון הוא להיות מכשיר להבעת המחשבה ולהבנה הדדית ולכן לא חשוב כל כך להקפיד על תחימת תחומים, הוא מזהיר כי יש בתפיסה זו סכנה של טשטוש הדמות של הלשון, כיוון שלכל לשון יש דרך ייחודית לצירופי המילים ולדרכי שימושן וכל המוותר עליה מעיד על שעבודו ללשון זרה כי רק מסיבה זו מבקשים להכשיר את הפסול. הוא מסיים בהצהרה ש'בן חורין אמיתי שמור ישמור על דמות לשונו ולא יטשטשנה'.

בהתייחסות לראיות לאחר תקופת חז''ל: שלח יונה מבשרת, ואם היא לא מספרת (ר' שמואל הנגיד) או חמוטל לא לומדה כלל (ביאליק) הוא מציין שאין ללמוד מטקסט חרוז. את המשפט: תרנגול לא קורא, כלב לא נובח, צפרדע לא מקרקרת מ'ספיח' של ביאליק הוא מאשר כסגנון של כלליות וסתמיות שתיבת לא הולמת אותה וכמושפע ממעמד מתן תורה: ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה – השפעה הבאה לידי ביטוי גם במשפטו של מנדלי: עוף לא פורח, שור לא גועה ('שם ויפת בעגלה').

בנדויד (1974, עמוד 205) טוען שרוב עולי הגלויות (וכן בניהם ובנותיהם שלמדו מפיהם) לא הצליחו להיפרד בדיבורם מהרגלי לשונותיהם בניסוח משפטי השלילה כגון: הבנק לא סומך על העריבים האלה; ההנהלה לא מבטיחה ש...; העירייה לא מוכנה להשתתף; הוא לא מאמין שאפשר להשיג זאת, וכדומה, אולם הוא גורס שעיקר השיבוש במשפטים אלה הוא לא באמירת לא במקום אין כטעותם של רבים, אלא בסדר האיברים, שהוא עיקר כאן והוא, לדבריו, נשמת התחביר העברי במשפטים מסוג זה. כאשר הופכים את הסדר ה'מולעז' להגדרתו, מתקנים הכול מן היסוד: אין הבנק סומך על העריבים האלה; אין ההנהלה מבטיחה ש...; אין הוא מאמין שאפשר להשיג זאת. מכאן, שאם שוקדים שלא לסרס את סדר האיברים על פי הלעז, ממילא לא יוחלף האין בלא.

סיוון (1985, עמוד 77) מדגים את השימוש העכשווי בלא לשלילת ההווה במשפטים: אני לא יודע; דוד לא רוצה; שושנה לא חושבת כך; הפועלים לא מסכימים, וטוען שלמשפטים אלה אפשר למצוא הצדקה מבחינת חוקי הלשון, אך אינו מציין מהי ההצדקה. למרות זאת הוא מציע לקבל את ההכרעה שנתקבלה בדיון שנערך בנושא זה באוניברסיטה בירושלים ולהימנע מצורה זו בעברית תקינה. הוא מסכם בהצעתו לומר את המשפטים שלעיל כך: איני יודע, דויד אינו רוצה, שושנה אינה חושבת כך, הפועלים אינם מסכימים.

בר אשר (תשכ'ט, עמודים 59-57) מביא את הסבריו של נהיר בספר הדקדוק לבתי הספר התיכוניים, לפיו 'במשפט שנושאו פועל בבינוני, מילת השלילה היא אין כמו במשפט שנושאו הוא שם..... לכן צריך לומר: אין אני יודע, או: איני יודע, ואין לומר: אני לא יודע. המילה לא בבואה לפני שם אינה שוללת אלא את השם בלבד, ולא את המשפט כולו. לפיכך, אני לא יודע פירושו: אני חסר דעה. בר אשר סוקר את דעת הנורמטיביסטים ומסכם את סקירתו בקביעה שבדרך כלל אסור להשתמש בלא בזמן הווה ואיסור זה חל על הלשון הכתובה ומחייב בה בחומרה. עם זאת, הוא מביא בסקירתו הקלות מסוימות והיתרים חלקיים לשימוש בלא בהווה, ביניהן ההקלות שמביאים פרץ ואבינרי שהעליתי בסקירתי, והקלות נוספות:

* על פי 'ודייק', כשהנשוא קודם לנושא. הם מסתמכים על הפסוק: לא דומה שומע לרואה מן המכילתא;

* על פי זאב איגרת, גם לפני בינוני סביל (כגון: ידיך לא אסורות).

בר אשר מביא גם את התייחסותו התמוהה של יוסף קלוזנר לנושא, המגלה הבנה לביטוי אני לא יודע שבפי ילדים ומבאר אותו כצורך פנימי של הדיבור החי שאינו מעיד על בורות, אך בד בבד משייך את הביטוי אני לא רוצה, הזהה תחבירית לאני לא יודע, 'לברבריזמים הקשים של העברית החדשה'.

כל המילונים שסקרתי: ההווה (1995); ספיר (1997); רב מילים (1997); אבן-שושן (2003) מציינים כי המילה אין שוללת שמות תואר או פעלים בצורת הווה (כהגדרת מילון ההווה וספיר); לרוב לפני הבינוני (כהגדרת רב מילים) לפני בינוני פועל או פעול או תואר ( כהגדרת אבן-שושן). עם זאת, בהגדרת המילה לא מביא אבן שושן דוגמה לשימוש במילה זו לשלילת ההווה בארמית: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש נסא (לא בכל שעה ושעה מתרחש נס), ואילו רב-מילים, שהוא מילון תיאורי, מביא דוגמאות לשימוש בלא לשלילת ההווה: אני לא מעשן, לא אומרים  'צבעי' אלא 'צבע; ההרצאה הזאת לא מעניינת; הוא לא הראשון שאמר את זה, וטוען שהמילה לא משמשת, לרוב בלשון הדיבור, לפני פועל בהווה במקום המילה אין ובמקום נטיותיה.

עד כאן דברי הספרים, וניתן לומר שלא מצאתי היתר של ממש לשימוש במילה לא לשלילת ההווה בשפה הכתובה אלא במקרים מיוחדים שנמנו בסקירה. האם עלי 'להסתגל לדין מלכות' כפי שכתב אחד מחברי הפורום שבו העליתי את שאלתי? ואם כן, מה יהא על דור העתיד שאינו יודע כיצד להשתמש במילה אין, הזרה כל כך לעיניו?

החלטתי לבחון את השאלה גם בעזרת אמצעי התקשורת האלקטרוניים: חיפוש ב'גוגל' אחר הדרך הרווחת יותר ברשת לשלילת הבינוני והתייעצות עם חברי פורום לתרגום ולעריכה.

לצורך הבדיקה במנוע החיפוש בחרתי מספר פעלים בהווה מרמות לשון שונות שיש להם משמעות דומה: חושב, מהרהר, הוגה, סבור, גורס, מפלל, כיוון שסברתי שבכך יש סיכוי ש'אצוד' פעלים מטקסטים ברמות לשון שונות, וכן מספר פעלים שהשימוש בהם רב: יודע, רוצה, עושה, שואל, מגיע. בדקתי כמה פעמים מופיע כל פועל עם כל אחת ממילות השלילה, ולהלן ממצאיי:

           לא חושב           535,000 פעמים      לעומת          אינו חושב         11,700 פעמים

           לא סבור            9,400                                        אינו סבור          810

           לא גורס            411                                           אינו גורס           635

           לא מהרהר        56,800                                      אינו מהרהר       233

           לא הוגה            831                                           אינו הוגה          173

           לא מפלל           7                                              אינו מפלל          3

           לא יודע             1,900,000                                  אינו יודע           150,000

           לא רוצה            1,370,000                                  אינו רוצה          53,800

           לא עושה           440,000                                     אינו עושה         35,200

           לא שואל           32,300                                      אינו שואל          603

           לא מגיע            247,000                                     אינו מגיע          28,000

נדמה שהתוצאות מדברות בעד עצמן. כל הפעלים, פרט לפועל גורס שבו נמצא יתרון קל לאין, נשללים באמצעות המילה לא, כמעט ללא קשר לרמת הלשון המיוחסת להם. מה פלא אפוא שדור המחשב אינו יודע כיצד יש לשלול את צורת הבינוני?

לשם חיזוק נוסף חיפשתי ברשת את שלילת הפעלים הלך והגיע בעבר ובעתיד כדי לבדוק אם הבלבול אינו קיים בקרב תלמידיי בלבד, והנה כמה דוגמאות לממצאיי:

א.      אינו הלך / אינו יילך

היא קיוותה שהארי אינו הלך להתייצב מול וולדמורט

חנוכה אינו הלך טוב אצלי... סיפור

אתרך יבדל אותך ממתחריך כך שאתרך אינו 'ילך לאיבוד' בין אלפי האתרים האחרים

בתחומך.

גם אם הוא מזהה עוולה אי צדק או פגיעה בחוש המוסר, הוא אינו יילך להילחם על כך.

ב.      אינו הגיע / אינו יגיע

פעם נראה בחוץ אדם אחר, שעוד אינו הגיע למטרתו הנשגבת. ועדיין אינו יודע אושר אמיתי מהו.

הזמנתי מוצר דרך הטלפון ( ב7.2)והובטח לי שהמוצר יגיע תוך שבוע הזמנתי אותו ביום רביעי עברו שבועיים והמוצר אינו הגיע החלטתי להתקשר לחברה ושם נמסר לי שהיה עיכוב.

אולי בדרגים הגבוהים חשבו שהפיגוע אינו יגיע למימדים כאלה,ולא התייחסו אליו בכדי שהמודעות מפני טרור תיגדל ברחבי העולם,הרי בוש קרוב לבחירות והוא דוגל בשלום ...

אינני סבור כי כתוב 'תשנא ולא תבין את זולתך' הגישה הזו אינה נכונה לטעמי, נהפוכו לטעמי מי שקורא בהקאת השמים אינו יגיע רחוק

הנשיא אמר כי אינו יודע מי מהשחקנים אינו יגיע  לישראל וגם אין ברצונו לשכנע שחקנים להגיע למשחק, למרות שינסה להסביר להם כי אי הופעה למשחק תגרום רק נזק לכדורגל האוסטרי...

מן הממצאים שהבאתי ניתן לראות בבירור שתלמידיי אינם היחידים שאינם יודעים כיצד לשלול פועל בהווה, ושהשימוש בלא לשלילת ההווה נפוץ כנראה בטקסטים מסוגות שונות. אם כך, השאלה כיצד ניתן יהיה להתגבר בעתיד על הפער שבין ידיעותיו של המשכיל המצוי לבין דרישות הנורמטיביסטים בנושא זה ואם יש צורך להתעקש על כך במציאות המתוארת, עולה עתה ביתר שאת. כדי להכריע בנדון החלטתי לשתף אנשי לשון אחרים בשאלה, והעליתי אותה במילים אלו בפורום של אלי גיא ובעקבותיו גם בפורום העריכה של 'תפוז'.

הדיון בנושא הוביל את משתתפי הפורום לשאלות שונות, לא כולן רלוונטיות לענייני, אך קיבלתי מספר תשובות – אף אחת אינה נחרצת כתשובותיהן של הנורמטיביסטים; כולן מתירות את השימוש בלא לשלילת ההווה בשפה הדבורה – הכתובה והמדוברת; כמה מהן מצהירות על דבקות בנורמה בכתיבה העיונית, אך ניכרת בהן ההערכה  לגיוון ולשילוב בין האפשרויות, התורמים לעושר השפה.

חיזוק לתפיסה המשלבת מצאתי, לגמרי במקרה, גם במאמרו של קדרי 'העברית בת ימינו בסבך התקניות'. בדיון על לשון התקן של העברית החיה הוא מציע לבדוק את כתיבתם של סופרים בני זמננו ומדגים את שיטתו באמצעות עיון בכתביו של נתן שחם. הוא מביא מספר דוגמאות וטוען שבניסיון לתעד את דיבורן של הדמויות של שחם אנו מוצאים לשון דיבור תקנית, גם כשהיא משובצת ביטויים שהנורמטיביסטים היו מוצאים בהם פגמים. אחת מבין הדוגמאות הרבות שהוא מביא היא: לא + בינוני: הוא לא אוהב אותי ( נתן שחם, 'סדרה' , עמ' 58). בעקבות הדוגמאות מסכם קדרי את דעתו על שפת התקן במילים הבאות: 'ההצדקה לקבל דרכי מבע אלו כתקניות אינה רק בכך שהסופר ראה להביאן בדברי הדמויות או בדיבור המשולב של עצמו, אלא שאפשר למצוא לכל ה'סטיות' האלה מהלשון הקלסית עדויות בלשון ימי הביניים. אם נהיה אפוא מוכנים להרחיב את מסגרות 'הלשון הטובה' (התקנית) מעבר ללשון המקרא וללשון חכמים, לא יהיה צורך להרבות בביקורת על מבעים מסוג זה'.

דברי הגולשים בפורום ודעתו של קדרי מחזקים את דעתי הבלתי נחרצת בנדון. גם אני נוטה לקבל את היתר השילוב בין שתי הצורות של שלילת ההווה בהקשרים שונים, וכמו קדרי אני מאמינה שיש להרחיב (אולי בלית ברירה) את מסגרות 'הלשון הטובה', בעיקר מן הטעם שאם לא נעשה כך תהיה 'הלשון הטובה' נחלתם של העוסקים בלשון בלבד. עם זאת, באופן אישי, אעדיף לשמר את יופייה  של האין הנורמטיבית ואשתמש בה ככל האפשר בעריכה של כתיבה עיונית.

תקווה מסוימת לשינוי המצב בקרב התלמידים ניתן למצוא ביזמתו הברוכה של משרד החינוך לשנות את מבנה בחינות הבגרות ולכלול בהן פרק על לשון המקורות. ייתכן שהמפגש עם טקסטים מלשון המקרא ולשון חז'ל  והדיון בתופעות לשוניות הבאות לידי ביטוי בטקסטים אלו יקרבו את התלמידים, ולו במעט, אל המקורות, וכך תהפוך גם האין ל'ידידותית' יותר ותהיה קלה יותר לשימוש.

(נכתב ב-2006. בינתיים בוטל פרק לשון המקורות בבחינת הבגרות)., 

http://www.safayafa.co.il/

 

 

 

עורכת לשון ומתרגמת מאנגלית לעברית. מורה ללשון הבנה והבעה ולספרות בבית הספר העל יסודי ומנחת מורים במיזם הבנה והבעה של משרד החינוך. בעלת תואר ראשון בבלשנות אנגלית ובחינוך ותואר שני במנהל, תכניות לימודים והדרכת מורים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

מאמרים במדיה:
פייסבוק - טוויטר - יוטיוב - גוגל-פלוס

 פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי 

עבור לגירסה המלאה

הרשם | התחבר  | גרסא מלאה