ההינתקות - היום שאחרי 

תוכניתו של שרון לממש את ההינתקות נראית ממשית יותר מתמיד.
גם אם אנו נותנים לשרון אשראי לבצע את תוכניתו, עלינו
לנפות אשליות רבות הרובצות לפתחנו. אני כותב את הדברים כמי
שגר בצור הדסה, אצבע אחת מגוש עציון, ואני יודע שעליי
להיות מפוכח באשר לעתיד. אולי אפילו אני מרגיש צורך לפתוח
את עיניהם של יושבי השפלה, החשים שהם רחוקים ממוקדי הטרור,
לראות את המציאות בעיניים פקוחות.

הפיגוע שהיה בטיילת בתל אביב, בעודנו נושמים את הבושם של המפגש בין שרון ואבו מאזן, הוא
רק סימן אחד מבשר רע לצפוי בעתיד. גם המוסיקה של הפצמ``רים שאינה נעצרת מאותתת לנו
שההודנה הזאת היא זמנית בהחלט. וגם ארגוני הטרור, שהסכימו לקבל מרותו של אבו מאזן להודנה
זמנית, מחזיקים את היד על הנצרה כל הזמן. בתרבות המוסלמית הודנה והפסקת אש הם מושגים
זמניים מאוד.

כולנו מביעים משאלה כמוסה שאכן ההינתקות תשים קץ לשאיפות החיסול של הפלשתינאים ותעלה אותם
במסלול קצר אל האוטוסטרדה של השלום. רבים מאתנו מעלים לא אחת הזיה ורודה שמיד כאשר יגיעו
הדברים למשא ומתן וההסכמים יבשילו מדינה פלשתינאית, יבוא קץ לטרור, ונהיה עדים למזרח
תיכון חדש.

אכן, אחד ממרכיבי הסיפור העממי הוא המשאלה הכמוסה. מתברר שחלק גדול מהמשאלות הכמוסות שלנו
הן בגדר פנטזיות שאין להן קשר למציאות. גם אם אנו הולכים לקראת הינתקות מהפלשתינאים בגוש
קטיף, לא יבוא לנו מזור. אנו בעימות עם שכנים לא קלים, בלשון המעטה. וכמאמר השיר ``לא
קלה היא ,לא קלה דרכנו``. ברור לכולנו שלאחר שאריק שם על השולחן את רעיון ההינתקות, ולאחר
שהדברים נקבעו בהסכמה עם האמריקאים, ההינתקות תצא לפועל. כשאקדח מופיע במחזה במערכה
הראשונה, הוא יירה בשלישית. ועם זאת, בואו נביט בהיסטוריה ובלקחיה.

הפלשתינאים הוכיחו במהלך ההיסטוריה שלהם שהמאבק האמיתי שלהם בנו אינו ``כדי לקבל מדינה``.
לימוד פרקי הסכסוך שבינינו לבינם מראה שאילו זו הייתה מטרתם, הייתה משימה זו מושגת
בעשורים שחלפו. הם החמיצו הזדמנויות רבות להגיע לפשרה שתוביל למדינה משלהם. בכל פעם
שהדברים עמדו על הפרק, התברר שהפלשתינאים דבקים במטרה אחת ?. ``אל עאודה`` (השיבה).
בכל בימה שהם מופיעים הם חוזרים על בקשתם ל``צדק היסטורי`` שמשמעו: שיבת כל הפליטים
לתחומי הקו הירוק. משמעות גישה זו מובנת לכולנו, לאנשי ימין ולאנשי שמאל כאחד: חיסולה של
מדינת ישראל כמדינה יהודית. זכורים לי מפגשים של סופרים יהודים ופלשתינאים שבהם השתתפתי
מן הצד הישראלי. לקחתי חלק במפגשים שהתקיימו בתל אביב (1992) ובמרסיי שבצרפת (1995).
השתתפתי גם בקונגרס ספרותי בבודרום (תורכיה) כנציג ישראל במאי 1999. גם שם, למרות שהיה
מדובר בקונגרס ספרותי, הנציגה הפלשתינאית חנאן עוו`אד ניצלה כל מיקרופון שעמד לרשותה כדי
להביע עמדות אלה, תוך שהיא חובשת לראשה כאפיה בזמן שהיא קמה לשאת את דבריה. בכל פעם נימקה
את דרישתה בטיעונים שקריים עובדתית, וכל פעם מחדש נדרשתי לבקש את זכות התגובה כדי להגן על
העמדה הישראלית, ולהזכיר לכולם שאנו בקונגרס ספרותי ולא במועצת הביטחון. אני זוכר שכאשר
המשורר האנגלי שנכח שם ( ששמו היה ג`ון אש, אם אינני טועה) אמר לה שישראל לא תשרוד אם כל
הפליטים יחזרו לאדמתה, היא התעקשה על מימוש מלא של השיבה, וראתה בכך ``צדק היסטורי``.

לא פעם אני קורא שוב ושוב באמצעי התקשורת, שהפלשתינאים אינם מתכוונים ברצינות ל``זכות
השיבה``. מי שקורא את דבריהם של הנציגים בכל בימה שבה הם מופיעים יודע שמדובר בטיעון
שהופנם והוטמע בצורה כה טוטאלית, שאין להם ממנו דרך חזרה. גם שיחות עם פלשתינאים בחיי
היומיום (ואני ניסיתי זאת גם עם הללו שאני פוגש במרחב יער ביתר- צור הדסה, שבאים מן
הכפרים חוסאן ואל חאדר) מלמדות עד כמה הטיעון הזה נראה להם תמצית דמם.

השאלה המטרידה את כולנו, ואנו מטייחים אותה או נוטים להתכחש לה, היא מה יקרה בבוקר שאחרי
ההינתקות. אנו עושים את שלנו, כדי להוכיח שישראל נתנה סיכוי לתהליך של שלום. ומה יקרה אם
לא ייכון שלום? האם נדע לשדר את הנחישות שהקמנו כאן קיר ברזל (כדברי ז`בוטינסקי) ואנו
נעשה הכל (ממש הכל) כדי להבטיח את המשכיות קיומנו? זו השאלה המכרעת. מנהיגי החיזבאללה
מטפטפים ללא הרף שבדומה להתקפלות שלנו בלבנון, אנו מתקפלים גם כאן, וכל הסיפור הציוני הוא
גלגל תנופה שהוא הפיך. אפשר במאמץ עקשני, כך הם סבורים, להפוך על פיו את כל מפעל
ההתיישבות והשיבה שלנו לארצנו.

פעמיים בעבר הייתה לנו מדינה, ועקב חושים היסטוריים גרועים איבדנו אותה. עלינו לשדר
ולהקרין נחישות לשמור על הבית היהודי, ולדעת שהדורות הבאים לא יסלחו לנו אם נאבד גם את
הבית השלישי. הבית הזה הוא הבית האחרון. ובכל עת ( בוקר, צהריים וערב) עלינו לזכור שאין
זה נכון לומר שהזמן פועל לרעתנו. הזמן פועל לרעת מי שאינו יודע לכלכל מעשיו בתבונה. הזמן
פועל לרעת מי שאינו חרד להמשכיות קיומו.