מדוע אובמה לעולם לא יהיה רייגן? יורי גנקין 

מדוע אובמה לעולם לא יהיה רייגן? יורי גנקין

שבוע ציינו בארצות הברית 100 שנים להולדתו של הנשיא ה-40, רונלד רייגן, אשר כיהן בתפקיד מנהיג העולם המערבי מראשית ועד שלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת. השפעתו של רייגן, השחקן והמושל הכריזמטי שהפך לנשיא, על הזירה הבינלאומית ובכלל ועל מדינתו בפרט הייתה עצומה, וראייה לכך ניתן למצוא בהפיכתו לאחד הנשיאים האהודים ביותר בתולדות ארצות הברית ולאייקון רפובליקני שגם הדמוקרטים מבקשים לחקותו. ברק אובמה דיבר מאז ומתמיד על רצונו להידמות לרייגן (כאשר בין היתר בניסיון לעשות כן הדליף דוברו של אובמה לאחרונה כי במהלך חופשתו האחרונה של אובמה – הנשיא קרא את יומניו של רייגן) אך שנתיים לאחר כניסתו לבית הלבן – ברור כי התפוח נפל רחוק מאוד מהעץ.

בטרם נבחר לנשיאות רונלד רייגן היה שחקן קולנוע רהוט מוכר ואפוף הילה הוליוודית, גם אובמה הפך בשנה וחצי בה ניהל את קמפיין הבחירות שלו למעין כוכב רוק פוליטי שמילא איצטדיונים בקהל שומעים מהופנט. אך זוהי גם פחות או יותר הנקודה בה הדימיון בין הנשיא ה-44 לזה ה-40 מסתיים. הן רייגן נתקלו באתגרים דומים במהלך כהונתם ובראשם כלכלה במשבר ודימוי בינלאומי דועך, אך מעשיו של "המקור" היו כה שונים מאלו של זה המנסה לחקותו.

בעוד שהמדיניות שהוביל רייגן סייעה לארצות הברית להיחלץ ממשבר האבטלה והאינפלציה שאפף אותה בשלהי שנות ה-70 וראשית ה-80, הרי שמדיניותו השנוייה במחלוקת של הנשיא הנוכחי הובילה להגדלת החוב הלאומי של ארצות הברית לכדי 14 טריליון דולר, כשני טריליון יותר מהסך הכולל שעליו עמד הגירעון האמריקאי עם כניסתו של אובמה לתפקיד.

הדרך שבה בחר רייגן לפתור את המשבר הכלכלי שניצב לפניו הייתה בראש ובראשונה הורדת מיסים מאסיבית, גולת הכותרת של המדיניות הכלכלית שזכתה לשם המיתי "רייגונומיקה". הורדת המיסים שאותה יזם רייגן סייעה למעמד הביניים האמריקני, אשר מאז ומתמיד היה למנוע של הכלכלה האמריקנית, להכניס עוד קצת כסף לכיסם בסוף החודש ולא להעבירו לממשלה – שממילא לא ידעה מה לעשות עימו, כפי שהיה נהוג בימיו של קרטר. במועד כניסתו של רייגן לבית הלבן עמדה  האינפלציה האמריקאית על שיעור ממוצע של 12.5% בהשוואה ל-4.4% בשנתו האחרונה של רייגן בתפקיד. במישור התעסוקתי – לאורך שתי הקדנציות של רייגן, צנחו שיעורי האבטלה מכ-7% ל-5.5%. המספרים, כידוע, מדברים בעד עצמם. לא בכדי אמר רייגן בנאום ההשבעה הראשון שלו כי "הממשלה איננה הפיתרון – היא הבעיה", אמר, וצדק.

אובמה רחוק איפוא שנות אור מרייגן, תוכניותיו השאפתניות לשיקום המשק רק הגדילו את הגירעון האמריקני העצום ממילא, ואם זה לא מספיק אז גם רפורמת הבריאות ההיסטורית אותה הוביל צפוייה להצעיד את המשק האמריקני לאותו הכיוון ממש. הסיבה לכך פשוטה, גולת הכותרת של הרפורמה של אובמה היא היכולת לספק כיסוי רפואי ראוי לכל אותם אזרחים שבעבר לא נהנו מכיסוי שכזה. מדובר על מטרה ראוייה שיש לתמוך בה, אך מהיכן יגיע הכסף לאותו כיסוי רפואי חיוני? על פי אובמה, מעמד הביניים יהיה זה שיצטרך לשאת בעול. מישהו אמר ישראל?

מדיניותו הכלכלית של אובמה היא מאוד בעייתית עבור ארצות הברית של היום – הסירוב להקטין את "דמי הכיס" של ממשלתו ולקצץ בהוצאותיה מגדיל את אחוזי האבטלה וגורם לאינפלציה להאמיר מדי חודש בחודשו. בנאומו על מצב האומה לפני כשבועיים אובמה אמנם דיבר על הצורך להקפיא את המשכורות במגזר הציבורי אך בין הרטוריקה הכובשת למעשים בפועל ישנו פער עצום שיש למלאו בתוכן ולא ברטוריקה נוספת ריקה מתוכן.

גם בכל הנוגע למדיניות החוץ נמצא אובמה עם ידו על התחתונה בהשוואה לרייגן. אמנם לא מדובר על אותם הימים של המאבק הבין-גושי אך גם רייגן וגם אובמה עמדו בפני אתגר ברור – שיקום תדמיתה הבינלאומית של ארצות הברית. רייגן, שירש את קרטר זכר היטב את הפיאסקו של בני הערובה בטהרן והבגידה האמריקנית בשאה האיראני שהוגלה מארצו בבושת פנים. אובמה בתורו, טען כי יש בכוונתו לשקם את מעמדה של ארצות הברית לאחר 8 שנים של שלטון בוש אותן הגדיר אובמה כקטסטרופה אך האירועים האחרונים במצרים והבגידה הפומבית במובארק (הזיגזג שבעקבותיה)  מוכיחים כי אובמה קרוב הרבה יותר לקרטר מאשר לרייגן, וזו, לא מחמאה.  

 לפוסטים נוספים היכנסו לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין