אהבתו של המטפל - בעייתו של המטופל?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אהבתו של המטפל - בעייתו של המטופל? 

מאת    [ 22/07/2007 ]
מילים במאמר: 1104   [ נצפה 2200 פעמים ]

 
 
המטפלים בתחום בריאות הנפש גרמו לי כאב גדול וסבל רב וגם נזקים לא מעטים, חלקם בלתי הפיכים. עם זאת, הם הצליחו לגרום לי להתבגר, ועקב כך יצאתי מחוזק ומצוי בקבוצת סיכון נמוכה יותר לקבלת התקפים אפקטיבים חוזרים. לכן, אני מעריך את כוחם, יכולתם והתמדתם של המטפלים כמו גם את כוונותיהם הטובות.

הטיפולים שעברתי היו טיפולים אכזריים, אך לא הם לב הבעיה. כי למיטב הבנתי הם בוודאי לא נעשים מתוך אכזריות לשמה, שהרי גם ניתוחים פיזיים עלולים להיות 'אכזריים' ולגרום נזקים מרחיקי לכת ואפילו עד מות המנותח. האם יעלה לדעת להאשים את המנתחים בכל פעם שניתוח - מבחינת המנותח ואולי אף אובייקטיבית - היה קשה ואכזרי ואפילו גרם נזקים?

אני מאמין בלב שלם, שבאופן כללי כל המטפלים בתחום בריאות הנפש, באמת ובתמים מבקשים לעזור ולקדם את הפציינטים מתוך כוונות טובות ואהבת המטופל שהיא המוטו העיקרי בהכשרה הממושכת שהם עוברים.

אך באופן פרדוקסלי, לכאורה, מצאתי מניסיוני הכואב שלפעמים דווקא 'עודף אהבה' עלול להעביר על דעתם, בני האדם בכלל, ומטפלים בפרט. אך מהו אותו 'עודף באהבה'? האם ייתכן שיותר מדי אהבה עלולה להביא לנזק? ואם אכן כך, איך העודף הבעייתי הזה מתפתח בתוך נפשו של המטפל? וכן, איך גודש זה הופך להיות שלילי כלפי המטופל?

מסתבר, שהשאלות דלעיל אינן שאלות מודרניות. כבר רש"י גדול הפרשנים מביא בפירושו לתורה את האמרה: "האהבה מקלקלת את השורה" ובמקום אחר בפירושו לתורה גם את היפוכה שהיא, מבחינה רגשית, המקבילה סימטרית : "השנאה מקלקלת את השורה". במלים אחרות, רש"י מלמד אותנו שרגשות עזים עלולים להביא לחריגה קיצונית מהנורמות (בעברית של הימים ההם המילה 'שורה' פירושה 'נורמה'). יש לכך כמה דוגמאות בתרבות שלנו, כגון הביטוי 'חיבוק דוב' אשר ממחיש יפה מה קורה כאשר אוהבים מישהו חזק מדי. או את שורת המשורר: 'רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי' אשר משקפת נאמנה את הבעייתיות שבאהבת יתר. וגם מה שנאמר על מטפלים רבים ש'אוהבים לטפל בכל מה שזז'. ולבסוף, ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות לרוב של אוהבים אולטימטיביים, שבלהט אהבתם/ קנאותם היוקדת, חרגו קשות מכל השורות האפשריות.

ואפשר להקשות: מקום שיש בו אהבה, למה יש בו בעיה? אלא מסתבר שהבעיה מתחילה לצוץ כאשר 'האהבה' הענקית הזו הופכת לפטרונות, שהיא למעשה קביעה שאומרת שהמקצוע יודע טוב מאיתנו, המטופלים, מה אנו צריכים ובמה אנו מעוניינים ופועלת במלוא כוחה המכאיב (הפוגע וגם המרפא) על מנת לממש את תורתה עלינו, בלי לשאול אותנו כלל אם אנו מעוניינים ומסכימים. אך זה לא סוף פסוק, אלא התהליך נמשך בכך שה"אהבה" עלולה לפרוץ גם את גבולות החוק, ומבחינתם של המטפלים המסורים מאוד שהכרתי: כל המרבה ומעז הרי זה משובח. ואנו המטופלים - אנא אנו באים... וגם אני שואל, האם בסופו של דבר שכרנו אינו עלול לצאת בהפסדנו?

עם כל זאת, לעניות דעתי, בגדול אין 'מטפלים רעים'. אמנם מטפלים רבים עושים מעשים קשים ובוטים, אך רוב הזמן הציבור אינו מבחין במה שמתרחש מתחת לאפו. כאשר ההדיוטות (אלו שאינם מבינים) כבר מצליחים להבחין במעשים חריגים, הם אינם מסוגלים להבין שכוונתם הייתה טובה (מלבד ממקרים חריגים ביותר). כי לאנשים ממוצעים שאינם בעלי הכשרה מקצועית אין ידע ולכן אינם מבינים את ה-raison d'etre של הפעילות הטיפולית. זה לא מפליא, הרי באותה מידה רבים מאיתנו לא מבינים איך מטוס הכבד בהרבה מהאוויר טס במרומים, מהי מכאניקת הקוונטים, ואפילו כיצד הקולות מגיעים לרדיו והתמונות מוצאות דרכן לטלוויזיה...

המצב הזה - שבו הציבור אינו יודע ואינו מבין את דרכי פעולתם של המטפלים בתחום בריאות הנפש - הוא מצב בעייתי ואף עלול להיות מסוכן למטופלים. כי כאשר אין 'כלב שמירה' או ליתר דיוק יש 'כלב שמירה' אך רק הוא שומר על עצמו. אין גורם נטרלי שיבלום חריגות מוסריות וחוקיות, אשר תתרחשנה בהכרח, כי במטפלים יש מנה גדושה של 'אהבה' הגולשת על גדותיה ועלולה להפוך ולעתים קרובות אף הופכת, ל'אהבה שמקלקלת את השורה'. לכן, באין מחסום או גבול שיתחם את פעילותם הם אכן חוצים את הגבולות המוסריים וגם החוקיים וגולשים לפטרונות.

לדוגמה, המטפלים הפסיכודינמים (המבצעים את רוב הטיפולים הנפשיים בישראל) גולשים כבר עשרות שנים לביצוע טיפולים ממושכים, קשים ומסוכנים, בלי לקבל את הסכמתו המוקדמת של החולה המכונה בעגה המשפטית 'הסכמה מדעת'. זו, אמורה על פי חוק זכויות החולה (סעיף 13) להתקבל מהמטופל (לבד ממקרים חריגים) אחרי מסירת אינפורמציה רחבה ומקיפה המפורטת בחוק עצמו באופן שלא משתמע לשתי פנים. על פי החוק, מידע זה המטפל חייב למסור למטופל גם אם המטופל לא ביקש אותו!

כמי שפעיל ציבורית בתחום קשה וכואב זה נחשפתי להרבה עדויות אודות טיפולים נפשיים, ולא מצאתי אפילו מטפל אחד שמסר את כל המידע הנ"ל למטופליו על פי קביעתו המפורשת של החוק. ואני שואל את עצמי: האם ייתכן שכל הציבור המכובד הזה עובר על החוק בריש גלי ובאופן מאסיבי מתחת לאפו של הציבור?!

כאמור, אני בעד טיפול תרופתי ועוד יותר בעד טיפול פסיכולוגי, אך לא באופנים הלא מוסריים ולא חוקיים שבהם נוקטות המערכות מאז ומתמיד.

אריסטו - הפילוסוף הענק מהזמן העתיק, הגדיר שני משתנים שאפשר לזהות בכל עצם (כגון שולחן) ואשר מגדירים אותו:

1 -- תוכן -- החומר ממנו עשוי השולחן, עץ למשל
2 -- צורה -- צבעו של השולחן, ירוק למשל

במערכות בריאות הנפש יצוק 'תוכן' טוב ומועיל: הם יודעים לתת תרופות, להוציא מדיכאון, לשלוף מפסיכוזה, ואפילו לגעת בליבה האמיתית של הבעייתיות = הפרעות האישיות !

אבל ה 'אופן' בו מתבצעים הדברים כל כך אכזרי ואפשר להיתקל בו לעיתים קרובות מדי. למשל:

* יחסי אנוש קשים בין הצוות בבתי החולים לבין החולים האומללים (התנשאות, השפלה ודיכוי לעיתים קרובות מדי).
* אשפוזים כפויים משפילים (ע"י גברתנים במקום באמצעות אנשי מקצוע מיומנים).

עם זאת, כאשר באים להבין ולפרש ולהסביר את המעשים הנ"ל, המתרחשים בשכיחות גבוהה יחסית, מן הסתם רבים מאוד יפרשו זאת כאכזריות, כרוע, או אולי כרשלנות מצד אנשי המקצוע המעורבים ולא כניסיונות שלהם לחזק ולחשל ולטפל (באישיות), באופן שרק נראה מרושע, אך הוא למעשה ולטווח רחוק נעשה מתוך כוונה להטיב. כי אחרת איך ניתן להבין שבתוככי המחלקות הסגורות רק מאושפזים מסוימים מקבלים יחס משפיל ומדכא ומכאיב ואילו מטופלים אחרים, לאורך כל הזמן האשפוז, יקבלו יחס הוגן?

(אם היינו יכולים לבדוק את תיקי המאושפזים וגם היינו מבינים את משמעות הדיאגנוזות, מן הסתם היינו מוצאים שמאושפזים שמכאיבים ומתנכלים להם, הם מאושפזים שמבחינה טיפולית יש לדכא בהם מניה/ נטיות נרקיסיסטיות. ואילו מטופלים שלא פגעו בהם לרעה, הם מן הסתם הסובלים מסכיזופרניה שאינה ברת טיפולים פסיכודינמיים).

כלומר, רבים וטובים למעשה לא מוכנים להבין ולקבל שאנשי מקצוע פועלים תמיד (מלבד חריגות נדירות) מתוך כוונות טובות וטיפוליות. אני לעומתם, כן מאמין שאנשי המקצוע טובים ומטיבים... הסתכלו סביבכם בחברה הישראלית ובחנו אנשי מקצוע בתחום - האם אתם מוצאים שהם 'פושעים, מרושעים והסדיסטים'? או אולי אינטליגנטים, מנומסים, ששים לסייע, בקיצור טובים ומטיבים (כמובן כל אחד לפי יכולתו). אז אם לא מצאתם סביבכם את הדראקולות ... אז מאיפה צצים כל אותם אנשי מקצוע 'המרושעים והמנוולים'?

למה כל כך קשה לנו לקבל שגם בתחום הנפש, לפעמים צריך להכאיב מאוד ואף 'לחתוך בבשר החי' של האנשים שנפגעו נפשית כדי לבגר אותם?

מדוע כה קשה לראות - שלהכאיב לנפגעי נפש ואחר כך לחטוף קיתונות של שופכין מהסביבה וגם מהמטופל שלא מבין ובנוסף גם בלי יכולת להסביר ולהתגונן - זו דרגה גבוהה מאוד של אהבה?
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב