למי נותנים כבוד? 

בדרך כלל, כאשר מדברים עם מאן-דהו על 'אומץ', קרוב לוודאי, שמיד עולה בדעתו - המוסחת במידת מה למיליטריזם - אומץ לב בשדה הקרב. אין ספק שבמלחמה ישנם מצבים רבים שבהם נדרש אומץ לב. אך האם אין סוגי קרבות אחרים, בתחומים אזרחיים למשל, אשר בהם נדרש אומץ לב שאינו פחות ואולי לפעמים אף עולה על אומץ בשדה המערכה?!

למעשה, כל אקט חברתי אשר מבוטא או מבוצע בניגוד ל'זרם המרכזי', גם אם הוא צודק ונאור לחלוטין, דורש אומץ לב אזרחי לא מבוטל, בלשון המעטה. אדם שחלה במחלת נפש, או אפילו אדם שרק סובל מהפרעות נפשיות ונזקק לטיפול תרופתי ו/או שיחתי, נדרש לאומץ רב על מנת לגלות את 'סודו הנורא' לכל מי שאינו בתוך המעגל הצר שכבר מכיר, פחות או יותר, את עצם העניין.

לפעמים, המשפחה מבקשת לגלות ברבים את סודו של הנפגע נפשית והוא מסרב בכל תוקף. לדעתי, במקרה שכזה אסור לנקוט בהעברת אינפורמציה לאיש (!) ללא הסכמת בעל הדבר. לא רק מפני שזוהי זכותו האלמנטארית, ולא רק מפני שגילוי שכזה עלול להביא בעטיו עגמת נפש רבה, אלא מעבר לכך, משום שגילוי שכזה בניגוד לרצונו, עלול להביא להחמרה ניכרת במצבו הנפשי.

לפעמים, דווקא האדם שנפגע נפשית הוא זה שמעוניין לחלק את סודו עם החברה הקרובה ו/או הרחוקה, ואילו בני משפחתו מפחדים פחד מוות מחשיפה שכזו. אין ספק שהם אינם רשאים, מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת, לכפות עליו שתיקה או אפילו לרדת לחייו בנושא זה. התערבות שכזו בחיי הפרט שהנו מעל גיל 18 ואשר אין אפוטרופוס ממונה עליו היא, לעניות דעתי, מעשה מביש ודוחה. הורים אשר מתביישים בבנם/ בתם, מן הסתם, מצויים בשלב נמוך מבחינת התפתחותם כלפי נכות יקירם. אנשים אלו זקוקים לעזרה מקצועית אשר תקרבם לקבלת יקירם כפי שהוא על העדפותיו ובחירותיו הלגיטימיות כאדם המוגדר כבוגר על פי החוק.

מצב זה אינו נדיר. רוב ההורים לנפגעי נפש חוששים מאוד 'מה יגידו הדודים?' ובשלב מעט מאוחר יותר, גם 'מה יגידו השכנים?' לפעמים נדמה לי שכולנו שוכחים שעצם הגילוי עצמו נמשך מספר שניות, והתגובה עליו נמשכת עד דעיכה מוחלטת אולי כמה וכמה ימים לכל היותר... ושכמעט תמיד העניינים חוזרים למסלולם וה'עסקים חוזרים להיות כרגיל'. ופה ישאל השואל: ומה אם לא? מה אם שכננו או ידידנו יחרימו אותנו לחלוטין? זה נראה לי סצנריו מאוד נדיר, אך בכל זאת מה לעשות אם זה מה שיקרה??

לצאת מהארון בתחום בריאות הנפש, הוא מעשה שבעיני מעורר הערצה. זהו בפירוש אקט של יציאה אמיצה ביותר אל מול הזרם המרכזי (והעכור עד מאוד!) של החברה הישראלית.

ובנקודה זו אין מנוס: צריך אומץ, צריך אישיות, ובלשון הרחוב 'צריך ביצים'. כי מי שלא רוצה בנו למרות כאבנו הרב וזונח אותנו ברגע של מצוקה, אינו חבר אמיתי ואין אנו זקוקים לטיפוסים בורים, נאלחים ורדודים שכמותו. ויתכן מאוד שטוב שהייתה לנו הזדמנות שכזו (לחשוף את כאבנו) על מנת שישמש כ'טסט', ויאפשר לנו להבחין בין אנשים רגישים וטובים, לבין הצבועים, המכוערים והאינטרסנטים גרידא!

פעם אמר לי אבי ז'ל: 'בקצה האומץ תמיד מצויה טיפשות'. ואכן, כל חשיפה צריכה להיעשות באופן חכם ומתוזמן היטב על מנת להגיע לתוצאה אופטימאלית. ישנם מצבים רבים שכלל אינם מתאימים לחשיפה כלשהי.

ואשר לנחשפים באומץ: אולי פעם יעשה מחקר בנדון, אולי פעם יבדקו איך הסביבה מגיבה למי שנחשף כפגוע נפשית (או בנוסח הפרטי והבוטה שלי: כ'חולה נפש', פרופר) ומרים את ראשו בגאווה בלי להתחבא ובלי להתבייש. כי כאשר הראש מורם וכאשר לא מתבלבלים לרגע, אזי מגלים אגב כך, שהסביבה כבר אינה מריחה חרדה אלא ביטחון. אז, אל תתפלאו אם כולם יחזרו אליכם על ארבע, ועוד יתנו לכם כבוד תחת דחייה!

כי החברה אולי אינה אוהבת במיוחד חולי נפש (למרות שהם בכלל אינם יודעים מה זה...) אך החברה תמיד ידעה לגמול בעין יפה, ואף נתנה כבוד וייקר, למי שנחשב בעיניה לאמיץ.


בתחילת שנות התשעים הופעתי בטלוויזיה (אז עוד לא היו כבלים). יומיים אחרי ההופעה שוטטתי בסמטה אחת בירושלים. לפתע, שמעתי צעדי ריצה מאחורי, ומישהו צעק לעברי 'משוגע! משוגע!'.

אני לא יודע מאיפה שאבתי כוחות, אך באותו רגע פתאום הרגשתי חזק ובטוח כלפי אותו מסכן שצעק כך. נפניתי לעברו. הוא עמד כארבעה מטרים ממני, חיוך של לעג מרוח על פניו. חייכתי, אף אני, את החיוך הכי מקסים שיכולתי לגייס ואמרתי לו בנעימות רבה: 'נכון, משוגע, אבל נחמד!'

הבחנתי בכך שהוא נזדעזע, הוא לא צפה תגובה מעין זו. לאחר מספר שניות ראיתי את גבו המתרחק ממני בריצה... לאחר מכן, כאשר שאלתי את עצמי, מהיכן היה בי הכוח לעשות כן, צצה התשובה. ידעתי שהכוחות נבעו מהידיעה הברורה אותה הייתי משנן כמנטרה כבר ימים רבים: מי שלא מקבל אותי רק מפני שאני חולה נפש, נמצא במצב של נחיתות כלפי. פשוט משום שהוא נמצא בדרגה נמוכה מבחינת חוסר הטולרנטיות וחוסר ההומאניות שבו.

כלפי אדם כזה יש לנהוג באחת משתי הדרכים על פי מניעיו: אם הוא עושה זאת מתוך רשע ובמזיד; אזי יש לפגוע בו מילולית או להתרחק ממנו. אם הוא עושה זאת מחוסר ידע ובשוגג; יש לנסות לקרבו ולהסביר לו את טעותו המכוערת.

עד היום נשאתי כ-400 הרצאות. כ-120 הרצאות נישאו בפני קהל של 'בריאים' (בחוגי בית). בכל ההרצאות התייחסו אלי בכבוד רב ובעדינות רבה. בכל פעם בתחילת ההרצאה שררה מבוכה וחרדה ואחרי ההסברים והדוגמאות, המשלים והציטוטים, תמיד הקהל נרגע ונעשה נינוח ושליו. תמיד ניסו להבין עוד ועוד, ובזמן השאלות הייתה שאלה שחזרה על עצמה אשר הרגשתי שיצאה מהלב: 'כיצד אפשר לעזור לאנשים שנפגעו נפשית?'

מסתבר שאותו 'ישראלי מצוי שיכול להטיל רפש מתוך בורות תהומית, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים אפילו עם אדם המגדיר את עצמו כ'חולה נפש' ; מיד הקוצים נושרים והתוך המתוק של הסברסים הישראליים פורץ החוצה בנדיבות רבה...

נסו (על אחריותכם) ותיווכחו!