פרשת משפטים בראי הקבלה - מחשבות על אחריות וחברה מתוקנת - אוריה זמיר 

פרשת משפטים - מחשבות על אחריות ועל חברה נכונה וצודקת - אוריה זמיר

שמות כא-א : ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם :

 רש"י על הפסוק,  

 אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נא' אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם :

כבר הזכרנו כי התורה, המשפטים, החוקים והמצוות הינם *מערכת אחידה שלמה ומאוזנת הממפה את איזון העולם כולו.

וכמו שיש איזון גשמי בעולם (כאשר האדם לא משבש אותו) כך יש איזון רוחני. ההפרדה בין שתי המערכות הינה הפרדה מלאכותית ולמעשה יש כאן מערכת אחת  המשלבת את הגשמי ברוחני (שהרוחני נוצר קודם הגשמי, נוצר - במובן של סיבה ומסובב ולא במובן של זמן ומרחב). גם אם אנו מבינים מצווה מסויימת ברובד החיצוני, אין אנו יכולים להבין את טעמיה הרוחניים ואת המכלול.

היחיד שהבין את המכלול היה משה רבנו ע"ה. לכן עלינו לקבל את המכלול, בבחינת כזה ראה וקדש וזו בדיוק הסיבה שאמרו "נעשה ונשמע", משמע נקיים את המכלול כמקשה אחת ואת המשמעות (נשמע) נבין אחת אחת. שהבינו שהאיזון חייב להשמר ע"י קיום מוחלט של האמור והכתוב. (ואין כאן חלילה תבוסתנות של עשיה בעיניים עצומות, אלא הבנה כי כל פרט/מצווה הינו חלק מחוייב המציאות במכלול התורה. וכן באמירה "ונשמע" , יש אנו גם נגיע להבנת המשמעות (נשמע לשון משמעות - שכן שמיעה באמצעות האוזן, הינה האזנה, שנאמר "האזינו השמים ותשמע הארץ") לא נעשה ונמתין שיסבירו לנו אלא "ונשמע" , עלינו מוטלת האחריות של הבנת המשמעות..

* (בעניין הבנת המכלול והאיזון, די כי נזכר בטיפול בדי-אן-אי, על אף שכולו מופה, ויש "הבנה" מה תפקידו של כל גן, הרי שיש כאן גם איזון וכן תפקוד של קבוצות של גנים, לכן מבינים המדענים שלא די בידיעה על הפרט, אלא יש להבין את הכלל, ואת הקבוצות הנכללות בו, שהן בבחינת כלל בתוך כלל, ופרט בתוך כלל, ועל-כן ה"שפויים" שבין המדענים נזהרים מ"טיפול" בגן זה או אחר).

נחזור על דוגמא שכבר הבאנו,

בחוק הישראלי (המובא לצערנו ברובו מהגויים - החוק העותומני והאנגלי [דבר המלך במועצתו]), אסור לגנוב ומי שרעב, שירעב (הרי אין תקציב לחולים, זקנים, משפחות חד הוריות, ילדים במצוקה וסיכון ועוד).

בתורתנו מחד אסור לגנוב, ומאידך :  

(כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך :

(כה) אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו :

(כו) כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני :

וכן :

(י) ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה :

(יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך :

לא נאמר "לא תקצור" אלא נרמז על "לא תזרע",

הרי האדמה נזרעת בחלקה בעת הקציר (מגרגרים הנופלים מהשיבולים). כך "שתניב חלק לא גדול מתנובתה כאשר היא נזרעת. אך תנובה זו שמורה "לאביוני עמך ולחית השדה".

הקב"ה מונע מראש את התמרמרות בעלי השדה, שכן אינם זורעים ואינם משקיעים מכספם (לבד משמטת האדמה) בתבואה שיקבלו האביונים וחית השדה (אף בעלי האדמה רשאי לאסוף כאחד העניים).

ויש את מצוות המעשר על רבדיה ואת ההפרשות והתרומות, וכן לקט, פאה ושכחה ועוד.

משמע, האחריות על שובע העני מוטלת על החברה. ואם "גנב לשובע", הרי האשמה על החברה, שהיה האביון רעב,

 ואילו כיום בחברה הישראלית "רעב, שירעב, זו בעיה שלו (של האביון)".

מסורת המשפט.

בפרשה הקודמת "יתרו", ניתן הבסיס למערכת המשפט היהודית, ראשית המבנה האנושי ושנית תכונות השופטים, ונזכיר כי יתרו היה בעבר עובד עבודה זרה ונתגייר ומל עצמו ועשה נפשות (גייר עובדי ע"ז) שנאמר :

שמות י"ח (כז) וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו :

ונתנו עשרת הדברות, וכבר הזכרנו בפרשה הקודמת, כי דווקא בגלל היותו בעבר עובד ע"ז, הביא יתרו בפני משה את המותר ואת האסור ולימדו את כל רזי הכישופים, היינו את המכלול.

שני טעמים עקריים לאיסור לפנות לערכאות גויים (כולל לא לשפוט ע"פ ה"מסורת" שלהם ולא להשתמש בחוקיהם).  

האחד : חילול ח"ו השם ומיקר (מיקר - מאדיר, ראה רש"י להלן) שם האלילים (כיום "אלילים"

= עושר, מעמד, וכל "הערכים" הדומים (שהחברה "המקדשת" את היחיד ומקלה בערך המחוייבות החברתית).

השני : מערכת ה"חוקים" של הגויים, נכתבה ע"י אדם. ומי הוא האדם הקובע את החוק, את האסור והמותר ?

העשיר והחזק, ארגוני עובדים ושאר קבוצות לחץ. זה מבקש לשמור על רכושו, להעביד את העני בשכר עשוק, ולגזול את שמלתו. הוא המחזיק בשלטון ובמוסדות החקיקה. איזה עניין יש לעשירון / מאיון / אלפיון לדאוג לעני ולחלש ?

ופועל היוצא מחוקי הגויים (הנהוגים גם במקומותינו לדאבון הלב) הוא המצב החברתי/כלכלי הקיים עתה.

אך התורה (לבד מטעמיה הרוחניים הלא מובנים לנו) ידעה כי זהו "סיר לחץ" והוא עתיד להתפוצץ.

ומה עושה שלטון הגויים (הנהוג גם במקומותינו, לדאבון הלב)? מחמיר ענישה ומפחית חינוך, ופוגע ברווחה ועוד.

זאת בדיוק הסיבה מדוע מפחידים אותנו (קבוצות הכוח ואינטרסנטים) ממדינת הלכה ומחוקי התורה.

רש"י (המשך לפרוש על פסוק א' )

לפניהם - (גיטין פח) ולא לפני עו"א ואפי' ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם (ס"א להחשיבם) שנא' (דברים לב) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם :

עניין הידיעה של היהודי :

נזכיר את דברי האר"י הקדוש "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים וגו"

וכבר הזכרנו כי אנו מצווים על הידיעה שהיא אם האמונה, ואמונה ללא ידיעה, אינה אמונה.

שמות כ"ד ,

(א)ואל משה אמר עלה אל יקוק אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק :

מדוע קובע הקב"ה מספר שבעים מזקני ישראל, שכן אם נאמר "מזקני ישראל" שהרי היו עוד. ומדוע נדב ואביהוא ?

סך כל העולים (בסדרי קרבה ועליה מדורגים)שבעים וארבעה. 74 ע"ד אנשים, אותיות דע , וכן אותיות עד . שהם עניין שיהיו עדים ותהיה ידיעה. אין כאן ציווי אלקי להאמין ללא ידיעה , אלא יותר מכך מצווים לדעת.

ונאמר : דברים ד' ,

(לט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי יקוק הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד :

דברים ט' ,

(ג) וידעת היום כי יקוק אלקיך הוא העבר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יקוק לך :

ומדוע "וידעת היום " , מדוע היום - שתדע כי אתה מצווה לדבר בם ולשננם בכל עת, לך ולבניך.

כך יעבור הדבר כעדות ולא כסיפור או אגדת עמים. וכאשר יקרא לך נס, כמו הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים , מלחמת יום הכיפורים , מלחמות המפרץ, מטר הטילים והפגזים שיורים עלינו "הפלסטינים",  תדע כי זהו נס, ולא תאמר : (דברים ח-יז) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה :

ועל זאת אמר משה רבנו ע"ה, בראותו את הנולד :

דברים ל"ב(ומעיד עליו שמים וארץ),

(א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי:

(טו) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו :

אחריות שמות כ"א ,

(לג) וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור :

(לד) בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו :

הפשט : מה מצא הכתוב עניין לאמר בעל הבור, ולא מצא עניין למקום הבור, האם שטח האדמה בבעלותו, או באחריותו ?

מפרשים : הבור ברשות הרבים ובכן יש כאן כוונה להגדיר תחומי אחריות בכלל ברוח ובמעשה. ויידע העם כי כאשר מדובר בדברים שהם בבחינת מכשול לפני עור יש להם דין מיוחד :

ויקרא י"ט ,

(יד) לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני יהוה :

כאשר מדובר בבור (או בדברים הדומים לבור, מבחינת כוריהם ו/או מגליהם), שהרי מי שכרה או פתח את הבור הינו ממש בעליו (מבחינת האחריות. ואין חשיבות למיקום הבור). הבעלות על הבור מתבטאת באחריות על תוצאותיו. היינו אם יפול בו שור או חמור, האחריות על תוצאות הנפילה הינן על הכורה/פותח.

משמע, ישנם מעשים שהאחריות עליהם גדולה יותר מאחרים. ויש כאן אמירה שהבור הוא מכשול. מוטב לו לכורה כי יתייחס למעשיו וכל עוד הבור פתוח, יש לו אחריות על שמירתו בפני נפילה.

האמירה "לפני עור וגו' ", מסתתרת האמירה כי כאשר מדובר במכשול, עליך להתייחס אל כל האדם כעוורים.

היינו לא יהיו כאן "נסיבות מקלות", ויבחן אדם את מעשיו מראש ואת מידת אחריותו , ויזכור כי ישנם דברים שהינו ממש בעליהם. והפותח (מגלה פני בור, שנכרה מקודם, אם על-ידו ואם ע"י אחר) בור, אינו יכול לטעון כי לא כרה אותו וכי כבר היה ידוע הבור מלפנים, דינו כדין כורה. בזמן שהסיר את כיסוי הבור , עברה הבעלות/אחריות על הבור אליו.

זהר הקדוש על "בור"

הבור, נקיבה רעה לילי"ת, בבית שלה שהוא בית הסוהר, תופסת את המלכה ובניה שפחה רעה בגלות שלה, ושמה אותם בכמה שלשלאות וקשרים לבניה, ידיהם מהודקות לאחור, היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, ולא עוד אלא כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור.

וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר  (יפתח בור - יכרה בר).

אמנם נזכר עניין הבור/בר, בעניין "שור/ בר", אך יש כאן אמירה ברורה לגבי הבעלים מחד ולגבי "הטיעון" לאחריות על הבור מאידך.

ויקרא יא-לו : אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא :

אבן עזרא על ויקרא יא-לו : באר בלשון הקדש לשון נקבה והיא הנובעת וכן כהקיר ברר מימיה ובור כרוי או חפור למטה השמים אם כן תהיה הבאר כמו מעיין ואין צורך להזכיר הנחל ויהיה מקוה מים סמוך אל בור כי יש בור אין בו מים ויש אומרים כי הוא חסר וי"ו כמו ראובן שמעון שמש ירח:

ונגע בנבלתם - המים הנוגעים בנבלתם יהיו טמאים :

המילה "בור" (כולל וא"ו), נזכרת במקרא תמיד בהקשר באר מים, כמי שנחפרה במקור כבאר מים, אף אם יבשה ו/או שנעשה בה שימוש אחר (יבשה או מלאה).

אם באר מים חיים היא, דינה כדין מעיין או מקווה. שהתורה נקראת "באר מים חיים" :

שיר השירים ד-טו : מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון :

"כי יפתח איש בור". כי נגלו סודות התורה לאיש, ועיין בהם ולמדם והם בבחינת "והמשכיל/המבין יבין" אזי חובה עליו  לחזור ולהצפינם, ואין לו רשות כלל לגלותם לרשות הרבים. והוא "בעל הבור". "ולא יכסנו ונפל שם שור או חמור", משמע אין לאדם לבחון למי הוא מגלה, בין אם הוא בבחינת שור, או בבחינת חמור. (שרשב"י ע"ה, קבל רשות זו מאליהו הנביא ז"לט). ויש כאן בחינת הודאות בנפילה, שאם "ולא יכסנו ונפל שם וגו' "

יש אמירה כי אם לא יכסנו, אזי יפלו שם גם שור וגם חמור, שניהם כאחד. ומדוע שור וחמור - , ששור טהור מותר וחמור טמא ואסור.

כאשר באים אנו לפני דין "כי יפתח איש בור" אינו רשאי לבחון האם לפניו טהור לידיעה או טמא לידיעה, הטהור והטמא "יפלו" בה. ועל זה נאמר "בעל הבור".

המילה "בר" (חסר וא"ו), נזכרת במקרא בהקשר תבואה (לא מענייננו כאן) וכן בהקשר חפירה, מופיעה פעם אחת . "כי יכרה איש בר", כאן אין גילוי דבר התורה, אלא "כריה", משמע "את אשר בלבו". ודי לחכימא וגו'.

דבר אחר, שמואל ב-כא : יגמלני יקוק כצדקתי כבר ידי ישיב לי :

שם כה : וישב יקוק לי כצדקתי כברי לנגד עיניו :

"בר" טוהר, תום לב, זכות.

ומי "ישלם" , רק "בעל הבור". ומשמע ישלם - יחזור לתקן.

בראשית ו-ט : אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלקים התהלך נח :

שם יז-א : ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא יקוק אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שד-י התהלך לפני והיה תמים :

כאשר איש כורה בר, יש בידיו לבדוק אם שור או חמור לפניו, אם טהור ואם טמא ולמרות הכל יזהר בדבריו עם הטהור כמו עם הטמא. ודי לחכימא.

שנזכה בע"ה לביאת משיח צדקנו ולגאולה קרובה במהרה בימינו א.כ.י.ר - אוריה.