הקבלן עזב באמצע - על פיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע עבודה כאשר בעל מקצוע אינו דואג להשלימה 

מאת עורך דין מתן שוק

"אם אתה מעוניין כי דבר יעשה כהלכה, עשה אותו בעצמך" (נפוליון בונפרטה)

א. מבוא

איחור של בעלי מקצוע בביצוע עבודה היא בעיה כואבת ומוכרת במחוזותינו.  נוכח הקשיים הכרוכים בהוכחת נזק בגין האיחור, דרך מקובלת להתמודד עם הבעיה, היא באמצעות קביעת סנקציה של פיצוי מוסכם, ללא הוכחת נזק, בהסכם ההתקשרות עם בעל המקצוע. סנקציה מעין זו קובעת בדרך כלל כי  בעל המקצוע ישלם למזמין העבודה פיצוי מוסכם בסכום קבוע המחושב לפי תקופת האיחור.

שאלה משפטית מעניינת בעניין תחולתו של פיצוי מוסכם כאמור, מתעוררת במקרה שבו בעל המקצוע, משיקוליו, בוחר שלא להשלים כלל את ביצוע העבודה לה התחייב והחוזה בין הצדדים אינו מתייחס לסיטואציה מעין זו. במקרה כזה, וכאשר הנפגע ביטל את החוזה כדין, התפתחו בפסיקה האמריקאית שתי גישות קוטביות בעניין זכותו של הנפגע מנטישת בעל המקצוע לקבלת פיצויים מוסכמים בגין איחור בביצוע עבודה.

במסגרת מאמר זה אעמוד תחילה על הרקע להתפתחות תרופת הפיצויים המוסכמים בדין הישראלי על מאפייניה הייחודים ובפרט על תנית הפיצוי המוסכם בגין איחור בביצוע עבודה. בהמשך אבחן את הרציונל העומד בבסיס כל אחת מן הגישות אשר התפתחו בפסיקה האמריקאית והנימוקים אשר בגינם בחר בית המשפט העליון בישראל לאמץ את הגישה המכירה במתן פיצוי מוסכם לנפגע בנסיבות האלו. לסיכום אדון בשאלה עבור איזו תקופה יש לפסוק פיצוי מוסכם, מאחר ואליבא דכולי עלמא אין זה מתקבל על הדעת כי בעל מקצוע, אשר לא השלים את עבודתו, יחוב בפיצוי מוסכם גדל והולך לנפגע בגין איחור - עד סוף הימים.

ב. תרופת הפיצויים בגין הפרת חוזה

תרופת הפיצויים בגין הפרת חוזה הקבועה בפרק ב', סימן ג' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "החוק"), היא תחליף כספי לחוזה בין צדדים שלא קוים באופן מלא או חלקי, בשל הפרתו. דיני הפיצויים בישראל, הושפעו רבות מן המשפט המקובל (common law) האנגלי שבבסיסו ההנחה כי מטרת הפיצוי, בדומה לדיני הנזיקין, היא "החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו" (restitutio in integrum), כך שהנפגע מהפרת החוזה יעמוד במצב זהה או דומה למצב בו היה נמצא לו בוצע החוזה. בשים לב לכך מושתת הזכות לפיצויים, הקבועה בסעיף 10 לחוק, על שני מבחנים - מבחן הסיבתיות ומבחן הצפיות. מבחן הסיבתיות עניינו הוכחת קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין הנזק שנגרם - ובלשון החוק: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה". מבחן הצפיות עניינו הוכחה כי המפר ראה או היה עליו לראות נזק זה מראש בעת ההפרה - ובלשון החוק: "ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש. "מכאן המסקנה כי זכות לפיצויים, בגין הפרת חוזה, קמה, עם חקיקת החוק, רק "בעד נזק" שנגרם לנפגע, ולא בגין הפרת החוזה עצמו. בהעדר הוכחת נזק לא זכאי הנפגע לפיצוי.

ג. פיצויים מוסכמים

נוכח הקשיים בהוכחת נזק שנגרם, הכרוכים בהבאת ראיות וחוות דעת לעניין שיעורו, מציע החוק בסעיף 15(א) סנקציה, מבוססת הסכמה, של פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק - ובלשון החוק: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק". לפיצויים המוסכמים יתרונות בולטים. פיצויים מוסכמים מפשטים את ההליך המשפטי, עשויים ליצור הרתעה יעילה מהפרת החוזה ומעניקים לצדדים ביטחון וודאות. הדין אינו מתערב בתנית פיצויים מוסכמים אלא אם כן נמצא שהיא נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו. טעמה של ההתערבות נעוץ, בגישת דיני הפיצויים, שאינה מכירה בפיצויים עונשיים. סנקציה של פיצויים מוסכמים חסרי כל יחס, חזקה כי נועדו להעניש את המפר ועל כן רשאי בית המשפט להפחיתם.

ד. יסוד הנזק

הסכמת הצדדים על "שיעור הפיצויים", יוצרת מכללא הנחה חלוטה כפולה כי - נזק אכן נגרם ונזק זה הוא בשיעור המוסכם. הנחה חלוטה זו אינה ניתנת לסתירה על ידי המפר והוא איננו יכול להישמע בטענה כי בפועל לא נגרם נזק כלשהוא לנפגע. באשר לשיעור הנזק, הלכה פסוקה מקדמת דנא היא, כי שיעורו הממשי, אינו רלוונטי, בהידרש בית המשפט לשאלת הפיצויים המוסכמים.

אף הנטל המוטל ברגיל על נפגע להקטין את נזקו הקבוע בסעיף 14(א) לחוק, אינו חל במקום שהפיצוי ניתן ללא הוכחת נזק, על יסוד תנית פיצויים מוסכמים. הרציונל לכך הוא כי מכיוון שהזכות לפיצויים אינה מותנית בקיומו של נזק בפועל -  אין על הנפגע חובה להקטינו.

ה. פיצויים מוסכמים בגין איחור בביצוע עבודה

תניה לפיצויים מוסכמים בגין איחור בביצוע עבודה היא תניה מקובלת הנמצאת כיום כמעט בכל הסכם לביצוע עבודה או מתן שירותים. מטרת התניה ליצור סנקציה מוסכמת על הצדדים על פיה ישלם בעל המקצוע למזמין העבודה פיצוי מוסכם בסכום קבוע בגין האיחור בביצוע עבודה או מתן השירות. סעיף זה רלוונטי מקום בו בעל המקצוע מסיים בסופו של יום את העבודה. אולם מה הדין אם בעל העבודה נוטש את העבודה באמצע ומגלה דעתו כי אין בכוונתו לסיימה?

ניטול לשם המחשה את הדוגמא הבאה. יוסי ושפרה מתקשרים בהסכם במסגרתו מתחייבת שפרה לסרוג סוודר לעץ של יוסי תמורת 1,000 ש"ח בתוך 3 ימים. כן מוסכם כי בגין כל יום של איחור תשלם שפרה ליוסי 100 ש"ח.  בעקבות חילופי דברים קשים לא מגיעה שפרה לעבודה ביום השני וכך גם ביום השלישי. יוסי מודיע לשפרה על ביטול ההסכם ופונה לעורך דין שקדני. זה לומד את התיק לעומק במשך כ- 3 חודשים ובסיומם מגיש תביעה כנגד שפרה לפיצויים מוסכמים על סך 10,000 ש"ח. מה הדין?

ו. הפסיקה האמריקאית

בפסיקה האמריקאית ניתן למצוא ביטוי לשתי גישות שונות בשאלת תחולת תניה לפיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע עבודה כאשר המפר זנח את העבודה והנפגע ביטל את החוזה כדין. הגישה הראשונה גורסת כי מאחר שעם ביטול ההסכם אין נתונה עוד לבעל המקצוע האפשרות להשלים את ביצועו, אין תחולה לסעיף הפיצויים  המוסכמים בהסכם הרציונל לגישה זו הוא כי תנית הפיצויים המוסכמים דנה במקרה ספציפי של איחור ואינה דנה כעיכוב בביצוע שהינו תרחיש שונה לגביו לא נתנו הצדדדים את דעתם.

גישה שנייה, הפוכה, גורסת כי הנפגע אשר ביטל את ההסכם, זכאי לפיצוי המוסכם בגין האיחור בביצוע העבודה, גם אם המפר גילה דעתו כי אין בכוונתו להשלים את ביצוע העבודה ואף אם זו לא הושלמה בפועל על ידי בעל מקצוע אחרהרציונל לגישה זו הוא כל תוצאה אחרת יוצרת מצב אבסורדי שבו דווקא הפרה יסודית, המובילה לביטול החוזה, פוטרת את המפר מתשלום פיצויים מוסכמים טיעון זה לא נעלם מתומכי הגישה הראשונה. אלו סבורים כי הפיתרון למצבים אלו אינו בפרשנות יצירתית וניסוח ההסכם מחדש עבור הצדדים אלא בהקפדה להבא על התייחסות מפורשת בהסכם למקרה בו הקבלן אינו דואג להשלים את העבודה.

ז. פרשת רנדור

רקע

שאלת תחולתה של תניה לפיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע עבודה כאשר המפר זנח את העבודה נדונה בישראל עד כה בבית המשפט העליון פעם אחת בלבד במסגרת פרשת רנדור. מעשה שהיה כך היה. בשנת 1992 התקשרה חברת רנדור (להלן: "רנדור"), העוסקת ביזמות בתחום הבניה, עם חברת דרור מהנדסים (להלן: "דרור"), קבלנית, בשני הסכמים לבניית מבנים בקריית גת וביפו. עקב קשיים כלכליים אליהם נכנסה דרור ולאחר שהתברר כי לא יעלה בידה להשלים את הפרויקטים, נחתם בין הצדדים מסמך הפסקת עבודה והפרויקטים הועברו בהסכמה לחברות אחרות והושלמו באיחור של כמה חודשים. רנדור הגישה תביעה על סך 2,500,000 ש"ח נגד דרור ובמסגרתה דרשה פיצויים בהתבסס על סעיף בהסכמים אשר קבע פיצוי מוסכם עבור עיכוב בהשלמת הבנייה המחושב לפי תקופת האיחור.

ההליך בבית המשפט המחוזי

בית^-המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט סטרשנוב) דחה את התביעה. הטעם העיקרי לכך הייתה קביעתו כי במסגרת מסמך הפסקת העבודה נסתיימו היחסים החוזיים בין הצדדים בהסכמה מלאה ולפיכך אין עוד תוקף לסעיף הפיצויים המוסכמים בגין איחור בביצוע העבודה בהסכמים לבניית המבנים. בית^-המשפט הוסיף כי רנדור אינה זכאית לפיצוי המוסכם גם משום שלא הוכח כי נגרם לה נזק כלשהוא כתוצאה מן האיחור במסירת הדירות.

פסק הדין בעליון

בית המשפט העליון (כבוד השופט גרוניס) קיבל את הערעור וקבע כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי רנדור אינה זכאית לפיצויים מוסכמים. בשלב הראשון, הבהיר בית המשפט העליון כי חוזה כולל, דרך כלל, חיובים אשר נועדו להגשים את תכלית ההתקשרות בין הצדדים, הפוקעים עם ביטולו, וחיובים שבגדרם הצדדים מבקשים להסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם, הממשיכים לחול אף לאחר ביטול החוזה. תנית פיצויים מוסכמים היא דוגמה מובהקת לחיוב הממשיך לחול גם לאחר ביטול החוזה ושאלת הנזק שנגרם בפועל אינה רלוונטית לעניין תחולתה.

 לפיכך, פסק בית המשפט העליון כי הסכמת רנדור להפסקת העבודה וביטול ההסכמים כדין על ידה אין משמעה ביטול חיובה של דרור בפיצוי מוסכם לרנדור בגין האיחור בביצוע העבודה. בשלב השני, דן בית המשפט העליון בשאלת תחולתו של פיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע העבודה כאשר בעל המקצוע לא השלים כלל את ביצוע העבודה לה התחייב. בית המשפט העליון סקר את הגישות השונות שהתפתחו בפסיקה האמריקאית וקובע כי לשיטתו קיים טעם רב בהחלת תנית הפיצוי המוסכם בנסיבות אלו על מנת למנוע מצב אבסורדי בו חוטא יצא נשכר. יחד עם זאת בית המשפט סייג את פסיקתו וקבע כי אם מן החוזה עולה כי כוונת הצדדים הייתה לשלול את הפיצוי המוסכם בגין איחור, במקרה של ביטול בגין הפרה, לא ייפסק הפיצוי.

ח. תקופת הפיצוי

התחייבות לפיצוי מוסכם בגין איחור בביצוע חיוב בהסכם מנוסחת בדרך כלל באופן הבא: "הקבלן מתחייב לסיים את עבודתו עד לתאריך X, בגין כל יום/שבוע/חודש של איחור בביצוע העבודה מתחייב הקבלן לשלם למזמין פיצוי מוסכם וקבוע בסך של Y ש"ח". משנקבע כי ביטול ההסכם, כאשר הקבלן גילה דעתו כי אין בכוונתו לסיים את העבודה - אינו שולל את זכאות הנפגע לפיצוי מוסכם בגין האיחור, ומכיוון שעל הנפגע לא מוטל הנטל להקטין את נזקיו, יכול לכאורה הנפגע לשבת באפס מעש עד שיצטבר סכום פיצוי משמעותי לזכותו ואז להגיש תביעה כנגד הקבלן. תוצאה משפטית מעין זו אינה הגיונית, מעודדת את הגדלת הנזק ואינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב על פיו "הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים" לפיכך, ברור כי בקביעת תקופת הפיצוי המוסכם חובה להתחשב בסבירות התנהגותו של הנפגע.

נקודת המוצא במשפט האמריקאי בקרב חסידי הגישה השנייה המכירה במתן פיצוי מוסכם בסיטואציה מעין זו, היא כי הקבלן יהיה חייב בפיצוי מוסכם למשך פרק הזמן הנדרש באופן סביר להשלמת העבודה שהוטלה עליוידי הקבלן שהחליפו או בשל ההתעכבות הנפגע בהתקשרות עם הקבלן החלופי כאשר מנסיבות המקרה עולה כי אין כל קושי להתקשר בהסכם עם קבלן חלופי אחר. בפרשת רנדור אימץ בית המשפט העליון את נקודת המוצא שנקבעה במשפט האמריקאי לחישוב משך התקופה  - דהיינו, פרק הזמן הנדרש באופן סביר להשלמת העבודה, תוך שהוא מציין כי בתי המשפט בארץ בחרו להתמודד עם מקרים מעין אלו גם באמצעות הפחתת גובה הפיצוי המוסכם מכוח סמכותם על פי סעיף 15(א) לחוק.

בחזרה ליוסי ושפרה. מן האמור לעיל, ובהנחה כי מהחוזה שנחתם ביניהם לא עולה כוונה לשלול את הפיצוי המוסכם בגין האיחור בביצוע העבודה, נראה כי שפרה חבה בפיצויים מוסכמים ליוסי. יחד עם זאת ספק גדול אם תביעתו של יוסי תתקבל במלואה. משך הזמן שערך לעורך דין שקדני ללמוד את התיק ולהגיש תביעה אינו רלוונטי. נקודת המוצא לקביעת תקופת הפיצויים על ידי בית המשפט תהא פרק הזמן הנדרש באופן סביר לביצוע עבודה מעין זו.

ט. סיכום

על מנת להימנע מחוסר הוודאות המשפטית, מומלץ לצדדים להסכמי עבודה עם בעלי מקצוע לכלול בסעיף הפיצויים המוסכמים בגין איחור בביצוע העבודה גם התייחסות מפורשת למקרה בו הקבלן מפסיק את עבודתו ואינו דואג להשלימה. ניסוח מעין זה ימנע את הצורך להוכיח בפני בית המשפט כי הצדדים לא יתכוונו לשלול את הפיצוי המוסכם במקרה של הפסקת עבודה, ויקטין את הסיכוי כי בית המשפט יקבע בעצמו על דרך אומדנא מהם הפיצויים המוסכמים הראויים.