פורים: מדוע נתלו בני המן המתים? 

פורים: מדוע נתלו בני המן המתים?

בציינו את גדולתו כלל המן את רוב בניו (אס' ה 11), וכך הכניס אותם לקלחת שלו. בתהליך הסתבכותו, המן הוציא פקודה להרוג את כל היהודים וילדיהם בשם המלך וללא אישורו (ג 13), במשתה-המלכה הוא נמצא מואשם בניסיון לכבוש את המלכה (ז 8), והמלך בכעסו פקד "תלהו" (ז 9). סריסי המלך היו עדים לניסיון הנאוף של המן (ז 9), והמידע לבטח התפרסם בארמון ובבית המן.

מדוע בני המן לא הומתו עם אביהם?

בפרס נהגו להרוג גם את בני המורד או הפוגע במלכות. לדוגמא, הרודוטוס מציין, שדריווש מלך פרס חשש שאינטפרנס ביחד עם משפחתו אמורים להתקומם נגדו, ולכן תפש את אינטפרנס ובניו והמיתם.[1] נבוכדנצר גם הוא לא בחל בשחיטת בניו של המלך צדקיהו לעיניו (מל"ב כה 7). להבדיל, אמציהו בן יואש הרג את עבדיו שהרגו את אביו אבל לא את בניהם, ככתוב: "בנים לא יומתו על אבות, כי איש בחטאו ימות" (מל"ב יד 6; דב' כד 16). אחשוורוש לא הרג את בני המן יחד עם אביהם, אם בגלל טוב ליבו, ואם משום שהעדיף ליצור את הרושם שהמן הומת בגלל ניסיון התייחדותו עם המלכה ולאו דווקא בגלל חתירתו תחת המלך ובשימוש לרעה בטבעת המלך. המלך, לצרכיו, העדיף לשמור על כבודו וכבוד טבעת-המלך, ולהימנע מפרסום העובדה שהמן השתמש בטבעתו שלא כדין – עובדה שיכולה להוביל למסקנה מסוכנת לפיה הרבה פקודות אחרות של המלך אינן תקיפות. כאשר המלך נמנע מלהרוג את בני המן, הוא כאילו אישר שהמן הומת בגין ניסיון הניאוף ושהבנים אינם מעורבים ואינם אשמים. לפי עבירת ניסיון הניאוף של המן, המן פעל גם נגד אשתו וילדיה. אם המן אמנם רצה לשאת את המלכה, הרי שבניה העתידיים יהיו יורשי הכתר, כשם שבת-שבע פעלה להבטיח שבנה שלמה יירש את דוד מחוץ לסדר המקובל (מל"א א), וכשם שיעקב אהב את בכורה של רחל יוסף מכל בניו (בר' לז 4). לכן, לבני המן הייתה סיבה לכעוס על אביהם, להתנכר למעשיו ולהישאר נאמנים למלך. במצב שנוצר בני המן היו למעשה במעצר בעיר, כי אם אחד הבנים היה נמלט מהעיר, המלך היה יכול לראות זאת כחוסר נאמנות וכהוכחה למצפון לא נקי, ועל-כן להעניש את אחיו ולרדוף אחר הנמלט ולהענישו ביחד עם תומכיו.

מדוע בני המן הומתו ביום הפור?

לאחר שאסתר קיבלה את בית המן ומרדכי קיבל את טבעת המלך, אסתר כורעת בפני המלך ובוכה ומבקשת להשיב את פקודת ההרג. המלך אומר: "הנה בית המן נתתי לאסתר, ואתו תלו על העץ, על אשר שלח ידו ביהודים" (ח 7),[2] למרות שבזמן שהמלך פקד לתלותו הוא לא ידע שאסתר היא יהודיה ושמדובר ביהודים. המלך אישר לאסתר ומרדכי לכתוב "כטוב בעיניכם" (ח 8), והוסיף שאין לפגוע בכבוד מסמך החתום בטבעת המלך, קרי: פקודת ההרג ופקודת ההגנה. אסתר ומרדכי, באישור המלך, הורו ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג ולהעניש את "הצרים" עליהם כולל טף ונשים (ח 11).  המילה "טף" פונה לילדים צעירים אולם בתוספת "ונשים" (בר' מה 19) הופכת הכוונה לכל בני ביתם כדברי פרעה (מה 18). אסתר השתמשה במילה "צר" כשהגדירה את אופיו של המן (אס' ז 6),  וכשכתבה את פקודת ההגנה. המילה "צר" היא בעלת משמעות רחבה יותר מהתקפה פיזית וכוללת גם עשיית צרות בסתר ובעקיפין. אין ספק שביום המיועד המן המת לא "צר" על היהודים, אבל כדברי המלך גם המן היה בין השולחים יד ביהודים, ומעשיו גרמו לצרה ביום הפור, ולכן אשתו וילדיו היו חייבים במוות. בני המן קראו את פקודת-ההרג של אביהם ואת פקודת-ההגנה של אסתר ומרדכי וחשבו בטעות שאין להם סיבה לחשוש ביום הפור במידה והם לא יתקיפו את היהודים, שכן פקודת המן למעשה לא חייבה התקפה על היהודים וילדיהם (ג 13), ופקודת מרדכי כאילו הענישה רק את המתקיפים וילדיהם (ח 11). מהעובדה שבני המן הומתו, אפשר להניח שהם לא התבצרו להגנתם בצורה משמעותית, להתקפה של יום אחד. אין ספק, שבני המן ידעו שמרדכי היהודי, (ה 13) כמשנה-למלך (י 3) וכמחזיק בטבעת המלך (ח 2), סובב בעיר בלבוש מלכות ועטרת זהב (ח 15) כסימן לעוצמתו (ט 4). קשה לקבל שבני המן העיזו להתקיף את היהודים בשושן הבירה ולכן הם הומתו כחלק מחמש מאות המומתים (ט 12). סביר יותר להניח שלמרות שהם לא התקיפו את היהודים, הם הומתו על בסיס הצהרת המלך שהמן הומת "על אשר שלח ידו ביהודים" אשר חייבה את אסתר ומרדכי להרוג את בניו כפי שמרדכי מסביר שהמן אכן היה "צורר" היהודים (ט 24).[3]

מדוע נתלו בני המן המתים?

כשם שבחיים קיימות דרגות של כיבוד כך גם בקבורה ובהמתה. לדוגמא, קללה נפוצה היא לאדם שכלבים ועוף השמים יאכלו את משפחתו המונחת מתה וחשופה על האדמה (מל"א יד 11; טז 4; כא 24). לעומת זאת, תלייה רשמית בעיר, לזמן מוגבל לפי הנוהג המקובל, מגינה על כבוד המת. כידוע, המן לא היה יכול לתלות את מרדכי ללא רשות המלך (ה 14), לכן כנראה אסור היה להרוג את בני המן אלא ברשות המלך, שכן היה מגיע להם כבוד של תלייה רשמית כשם שפקד המלך (ט 14-13).

דבר השטנה אודות המתת בני המן, הובא באותו היום לידיעת המלך מאחורי גבם של אסתר ומרדכי, על ידי מלשינים אוהדי המן (ט 12-11) וזאת למרות שבעבר תככי המן לא הועברו למלך (ג 4-3; ג 15). סביר להניח שהמלשינים הללו היו ידידיו של המן מקבוצת שרי פרס ומדי היושבים לפני המלך (א 14). המלשינים חשפו את עצמם כאויבים "הצרים" על אסתר ומרדכי ביום הפור, כשרצו להכפישם ולהראות שהם פועלים ללא אישור המלך. המלך הבין שנוצרה בעיה כאשר בני המן הומתו בחוסר כבוד ללא רשותו המפורשת (ט 12), אך היה כבול למילותיו שהאשימו את המן בשליחת יד ביהודים, וכבוד פקודת אסתר ומרדכי החתומה בטבעתו (ח 8). לכן, כדי להרגיע את נכבדיו ולשמור על כבודו, הראה המלך לאסתר שהוא מודע למה שקרה לבני המן בשושן, ושאל אותה האם יש לה עוד בקשה (ט 12), ובצורה זו הוא רמז לה שהוא אינו כועס אבל עליה לטפל בבעיה.[4] אסתר הבינה שהמלך הפריד בין בני המן, שדרגתם הייתה הגבוה ביותר בהשוואה לשאר המומתים, ושברצונו לכבדם. אסתר ביקשה יום הרג נוסף בשושן בלבד כדי לתלות בכבוד ובאופן רשמי את גופות הבנים המתים ובצורה זו להסוות את העובדה שבני המן הומתו ללא אישור המלך. פקודת ההרג של המן לא הוארכה ואויבי היהודים לא היו רשאים להתקיף ביום הנוסף. יום ההענשה השני איפשר לאסתר לחסל שלוש מאות אוהדים נוספים של המן: המלשינים למלך אשר פעלו ועשו לה צרות ביום הפור, והמתחבאים בעיר ובארמון אשר חשבו שהסכנה עברה אחרי יום הפור (ט 15). אפשרי שהמלשינים שמעו את דברי המלך, ושמחו שהמלך קובע שאין להרוג בחוסר כבוד את נכבדיו וילדיהם ללא אישורו, אבל הם לא הבינו שמדובר בהענשתם. המלך מצא את הצעת אסתר הנסתרת כפתרון ראוי למלשינים ואף סביר ומכובד לבני המן (ט 14). אולם בעבור היהודים, התלייה לאחר המוות נועדה לביזוי המתים (דוד תלה את רכב ובענה (שמ"ב ד 12)) וחגיגת ניצחון על המן הרע ובניו (פלישתים הוקיעו את גופת שאול המלך חסרת הראש (שמ"א לא 10)).

אם נהנת המשך:  פורים: מדוע אחשורוש, רודף הנשים, בחר את אסתר ?

                     פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד!

---------------------

[1] הרודוטוס, כתבי הרודוטוס, ספר ג 119. למעט הגדול מבניו שדריווש שחררו בזכות חוכמת אימו.
[2] המלך השתמש בביטוי "שלח ידו ביהודים" כשם שבגתן ותרש "בקשו לשלוח יד במלך" (ב 21; ו 2).
[3]  הרודוטוס, כתבי הרודוטוס, ספר ג 119. למרות שהפקודה חייבה גם את הריגת אשת המן, כנראה אסתר ומרדכי ברחמנותם ובהתאם לנוהג חסו עליה, כשם שדריוש חס על חיי אשת אינטפרנס.
[4] המלך ביקש פרטים נוספים על שאר מדינות-המלך, למרות שאין אפשרות לדווח באותו היום על שאר המדינות (ט 12). אסתר אינה עונה למלך לשאלתו מה עשו היהודים בשאר המדינות (ט 13), והמלך לא הגיב להתעלמותה משאלתו (ט 14) כי כנראה זו לא היתה בעיתו.