האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם? 

מאת    [ 12/07/2007 ]
מילים במאמר: 5087   [ נצפה 3298 פעמים ]

 
 
דרור פיקסלר וגיל נדל
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של הרב יוסף קאפח זצ"ל

אשר העיון בפירוש הרמב"ם למשנה ע"ז א,ג בתרגומו, הוליד דיון זה.[1]

ראשי פרקים

א. סקירת המקומות שבהם הרמב"ם מתייחס לנצרות

1. פירוש המשנה

2. משנה תורה

3. מורה הנבוכים

4. כתבים אחרים

ב. הקושי בהתייחסויות הרמב"ם לנצרות

ג. משמעות הביטוי "עובד עבודה זרה"

ד. יסודות עבודה זרה הקיימים בנצרות: ניתוח המקור התלמודי של הרמב"ם

ה. יסודות עבודה זרה בראי הפרקטיקה הנוצרית

ו. היחס לנצרות בימינו לאור שיטת הרמב"ם - סיכום

נספח א: ביטול עבודה זרה

נספח ב: הערות הרב יעקב אריאל, רבה של רמת-גן
vvv

האחרונים דנים רבות בתשובותיהם בשאלת היחס אל הנצרות ואל הנוצרים. פוסקים רבים השתדלו למתן את היחס כלפי הנצרות והנוצרים, בהניחם שהנוצרים בימינו שונים במהותם מהנוצרים בזמן עבר.[2]

אחד מהקשיים העיקרים בהם נתקלו חכמי האחרונים הללו, הוא שיטת הרמב"ם, הקובעת שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה.[3] הגישה העיקרית היא, שאמנם כך משמע מדברי הרמב"ם, אך ראשונים אחרים חולקים עליו.[4] במאמר זה נבחן את קביעת הרמב"ם לפיה הנצרות היא עבודה זרה, ונציע הבנה חדשה בדבריו. מתוך כך, נבחן את ההשלכות ההלכתיות של גישת הרמב"ם בנוגע לנצרות, על זרמיה השונים.

א. סקירת המקומות שבהם הרמב"ם מתייחס לנצרות
במקומות רבים בכתביו התייחס הרמב"ם לנצרות כאל עבודה זרה. במקום אחד בפירוש המשנה[5] (ע"ז א,ג) כתב: "ודע , שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." במשנה תורה (הל' מאכלות אסורות יא,ז) פסק, ש"הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן". עם זאת, כפי שנראה להלן, קביעה זאת אינה מנומקת; אין, ולו מקום אחד, ברחבי כתביו של הרמב"ם אשר בו מוסבר מדוע הנוצרים הם עובדי ע"ז. להלן רשימת כל המקומות שבהם הזכיר הרמב"ם את הנצרות.

1. פירוש המשנה
עבודה זרה א,ג:ודע שזאת האמה[6] הנוצרית, הטוענים טענת המשיח, לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה.

חוליןא,ב: ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל... ופקפקו בתורה והנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנבואה במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצוות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי...

2. משנה תורה
עבודה זרה ט,ד: הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן.

עבודה זרהי,א: אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצרין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהם... .

תשובהג,ח: שלשה הם הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה'...; וכן הכופר בפירושה... והכחיש מגידיה, כגון צדוק וביתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצווה אחרת וכבר בטלה תורה זו, אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון הנוצרים והגרים...

תשובהג,י: מחטיאי הרבים... - שהטעה אחרים והדיחם כישוע.

מאכ"איא,ז: הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן.

מלכיםיא,ה: אף ישוע הנוצרי, שדימה שיהיה משיח... גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה ולהטעות רב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.

3. מורה הנבוכים
א,נ: אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר, שהוא אחד - במילתו, והאמינו רבים - במחשבתו; וזה - כמאמר הנוצרים: הוא אחד, אבל הוא שלשה, והשלשה - אחד... כאילו כוונתנו וחיפושנו: איך נאמר, לא: איך נאמין...

4. כתבים אחרים
אגרת תחיית המתים (עמ' שלט): והביאו הנוצרים ראיה מזה הפסוק על שהאלוה שלשה, ואמרו: אמר 'ה'', ואמר 'אלהינו', ואמר 'ה'', - הנה לו שלשה שמות; ואמר אחר כן 'אחד' - ראיה שהם שלשה ושהשלשה אחד, חלילה לאל.

אגרת תימן(עמ' קכ-קכא): אחר כן נתחדשה כת אחרת... והסכימה שתתפאר בנבואה, ותיתן תורה זולת תורת ה'... ותחילת מי שמצא זה הדעת היה ישוע הנוצרי... והוא הביא לחשוב שהוא שליח מאת ה' לבאר ספקות התורה, ושהוא המשיח היעוד לנו על ידי כל נביא, ופרש התורה פרוש מביא לבטול כל התורה ובטול כל מצוותיה, והתר כל אזהרותיה לפי מה שכון... ואחריו בזמן גדול יצאה תורה מבני עשו, וייחסוה אליו, ולא היתה היא כוונתו אשר היה מייחל אותה. ולא הזיק מעשהו לישראל, ולא הסתפקו בו לא רבים ולא יחיד, כי התבאר להם סתירת דבריו, והנצחון ונפלו בידינו....

תשובה לתלמידו רבי אפרים(עמ' רטז):[7] אבל הערלים (=הנוצרים), הם יאמינו בנוסח התורה שהוא זה בעינו, אלא שיגלו פנים בביאור נפסד, ויפרשוהו בפרושים המפרסמים להם... .

ב. הקושי בהתייחסויות הרמב"ם לנצרות
כאמור, קיים קושי בהתייחסויותיו של הרמב"ם לנצרות, שכן על אף שהוא מתייחס מספר פעמים לנצרות כאל עבודה זרה, מכל מקום אין הוא מנמק קביעה זו.[8] הקושי מתחיל במקומות שבו קובע הרמב"ם את מעמדם ההלכתי (הל' ע"ז ט,ד והל' מאכ"א יא,ז ופיהמ"ש ע"ז), שהם "עובדי עבודה זרה", ללא כל נימוק לכך.

הבעיה מחריפה במקומות האחרים, שבהם אין הרמב"ם מתייחס לעבודה זרה שבנצרות, אלא מזכיר את הנוצרים (ובתוכם את 'אותוהאיש') בהקשרים הלכתיים אחרים, כמינים (פיהמ"ש חולין א,ב; הל' ע"ז י,א), ככופרים בתורה (הל' תשובה ג,ח), כמחטיאי הרבים (שם ג,י) ועוד. מינים, כופרים ומחטיאי הרבים הינם גדרים הלכתיים השונים והנבדלים מעובדי עבודה זרה.[9] גדרים אלו - חלקם התקיימו רק לגבי 'אותו האיש' ותלמידיו, כלומר: אין להם כל שייכות לנצרות כדת, אלא ליהודים הנתפסים לה, שרק עליהם קיימת החובה להמנע מלהחטיא יהודים אחרים, ואיסור להאמין בדברים כוזבים. את ההסבר לכך שהרמב"ם ראה בנצרות עבודה זרה אין לחפש אלא באותן התייחסויות הקושרות אותה לעבודה זרה, ולא בהתייחסויות אליה בהקשרים אחרים.

נסווג את התייחסויותיו של הרמב"ם לנצרות לחמש קבוצות:

א. תיאולוגיה - מקומות שבהם הרמב"ם מתייחס לתפיסת האלוהות על פי הנצרות (מקורות: מורה הנבוכים, אגרת תחיית המתים).

ב. נצחיות התורה והמצוות - מקומות שבהם הרמב"ם מתייחס לנצרות כשוללת את נצחיות התורה והמצוות (מקורות: הל' תשובה ג,ח; הל' מלכים; פיהמ"ש חולין; אגרת תימן; תשובה לתלמידו ר' אפרים).

ג. החטאת הרבים - מקומות שבהם הרמב"ם קובע שהנוצרים הטעו את עם ישראל והדיחוהו (מקורות: הל' ע"ז י,א; הל' תשובה ג, ח).

ד. משיחיות - מקומות שבהם הרמב"ם קובע ש'אותו האיש' התיימר להיות המשיח (מקורות: הל' מלכים; אגרת תימן).

ה. קביעת מעמד ע"ז - על קבוצה זו עמדנו לעיל (מקורות: פיהמ"ש ע"ז; הל' ע"ז ט,ד; הל' מאכ"א יא,ז).

בארבע הקבוצות הראשונות לא נזכר כלל הביטוי עבודה זרה, ולא מוסבר מדוע הנצרות הינה עבודה זרה. למשל, בקבוצה א' (תיאולוגיה) התייחס הרמב"ם לאמונת השילוש, אך לא ציין שמדובר בעבודה זרה. מארבע קבוצות אלו ניתן ללמוד שהנוצרים הינם כופרים, מינים, מחטיאי הרבים ועוד, אך לא עולה מכך שהנצרות הינה עבודה זרה - לא משום תפיסת המשיח שלה, לא משום התנגדותה לנצחיות התורה והמצוות, לא משום היותה מחטיאת הרבים, ואף לא בשל התיאולוגיה שלה ותפיסת השילוש.

ג. משמעות הביטוי "עובד עבודה זרה"
המפתח להבנת קביעת הרמב"ם שהנוצרים הינם עובדי עבודה זרה נעוץ בתפיסת מהות העבודה הזרה על פי הרמב"ם. הרמב"ם גורס שעבודה זרה מורכבת ביסודה משני אלמנטים נפרדים:

א. אלמנט ה"זרות"- עבודת גורם כלשהו שאינו ה'. דבר זה מתקיים בין אם העובד תופס את הנעבד כאלהים ועל כן עובדו, ובין אם העובד יודע שה' הוא האלקים והוא עובד את הגורם הזר בהיותו מתווך בין העובד לבין ה'.

ב. אלמנט ה"עבודה"(הפן הפולחני)- ביצוע מעשי פולחן ותפילה כלפי הגורם הזר, להבדיל מהחזקה בעמדה תיאולוגית נפסדת.

עובד עבודה זרה הוא מי שמתקיימים בו שני האלמנטים גם יחד.

האלמנט הראשון עולה מהגדרת הרמב"ם בהל' ע"ז ב,א:

עיקר הציווי בעבודה זרה - שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעת היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה - הרי זה עובד עבודה זרה.

כאן מודגש שיש לעבוד את ה' לבדו, ואין לעבוד כל גורם אחר. כך גם בהל' ע"ז א,א:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה... אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם..., ראויים הם לשבחם ולפארם... וזה הוא רצון האל... התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן..., וזה היה עיקר עבודה זרה.

אלמנט הזרות מודגש היטב בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קמב):

והיסוד החמישי - שהוא יתעלה הוא הראוי לעבדו ולגדלו, ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ולא יעשה כן למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים, והכוכבים והגלגלים, והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שהם כולם מטבעים על פעולותיהם, אין שלטון להם ולא בחירה מבלעדי רצונו יתעלה. ואין לעשותם אמצעים בשביל להגיע אליו, אלא אליו יתעלה יכוונו המחשבות, ויונח מה שזולתו. וזה היסוד החמישי, הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליה.

הנושא השני - ביצוע פעולה מעשית כפולחן או תפילה - עולה ממקומות שבהם חוזר השורש ע.ב.ד על עצמו פעמים רבות. כך בהלכה שהוזכרה לעיל (הל' ע"ז ב,א):

עיקר הציווי בעבודה זרה - שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעת היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה - הרי זה עובד עבודה זרה.

כאן תיאר הרמב"ם מהו עיקר עבודה זרה, אך לא הסביר מהו תוכנה. את זאתביאר כבר לעיל בריש הל' ע"ז: "לשבחם [כוכבים וגלגלים] ולפארם... לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן." עובד ע"ז הוא זה הנוקט בעבודות פולחניות אלו או כאלו.

חמש פעולות נזכרות לגבי העובד ע"ז במשנה סנהדרין ז,ו: "אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה." ופירש שם הרמב"ם:

אמרו אחד העובד וכו' ענינו כך, אחד העובד אותה בדבר שעובדין אותה בו, ואחד הזובח והמקטר והמנסך והמשתחוה אפילו שלא כדרכה, לפי שארבע מיני עבודות אלו כל זמן שעבדה באחת מהן - חייב, ואפילו לא עבדה כדרך עבודתה... אבל שאר העבודות אינו חייב עד שיעבדנה כדרך עבודתה, כגון - פוער עצמו לפעור.

על ארבע פעולות אלו, שכל העושה אותן לכל ע"ז - חייב, כי כך דרך העבודה תמיד, חזר הרמב"ם מספר פעמים בפיהמ"ש, למשל בכריתות א,א: "וכן העובד עבודה זרה באיזה אופן שיהיה מן העבודות, ונכלל בכך מנסך ומקטר ומשתחוה ומזבח."[10]

ההבדל בין ביצוע פולחן מעשי לבין החזקת דעה נפסדת עולה מלשונו של הרמב"ם בהגדירו מהו מין (הל' תשובה ג,ז):

חמשה הן הנקראין מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יתר; והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל; וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.[11]

לשיטת הרמב"ם, עיקר הציווי הוא איסור העבודה (ראה הל' ע"ז ב,א: "עיקר הציווי בע"ז - שלא לעבוד אחד מכל הברואים").עם זאת, הוא פוסק שאסור גם לפנות אחר ע"ז. העבודה היא ביצוע פולחן פרקטי, והפניה הינה עיסוק אינטלקטואלי (הל' ע"ז ב,ב):

ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה מפשטה ומעשיה. ציוונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר "אל תפנו אל האלילים". ובענין הזה נאמר: "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור איכה יעבדו" - שלא תשאל על דרך עבודתה היאך הוא, ואע"פ שאין אתה עובד; שדבר זה גורם [לך] להפנות אחריה ולעשות כמה שהם עושים.

אם נחיל את המסקנה שהגענו אליה על פסיקתו של הרמב"ם, ש'הנוצרים - עובדי ע"ז הן', נמצא שפסיקה זאת קובעת שבנצרות מתקיימים שני האלמנטים הנזכרים לעיל: אלמנט הזרות, היינו שהנצרות קוראת לעבוד גורם זר מבלעדי ה'; ואלמנט העבודה (הפולחנית), היינו שהנצרות כוללת ביצוע מעשי פולחן ותפילה לאותו גורם זר.

מכאן עולה, שהנצרות הינה עבודה זרה לא משום תפיסת המשיח שלה, ולא משום התנגדותה לנצחיות התורה והמצוות, ולא משום היותה מחטיאת הרבים, ואף לא בשל התיאולוגיה ותפיסת השילוש כשלעצמן (יהיו מוטעות ונפסדות כאשר יהיו),[12] אלא משום היותה כוללת פולחן ופרקטיקה דתית, המכוונים לגורם זר.

ד. יסודות עבודה זרה הקיימים בנצרות: ניתוח המקור התלמודי של הרמב"ם
המקור בתלמוד אשר עליו מתבסס הרמב"ם, בקובעו שהנוצרים עובדי ע"ז הם, הוא בבבלי ע"ז ז,ב:[13]

ר' ישמעאל אומר: שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן - אסור. אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור.

כלומר, כיון שלר' ישמעאל אסור לשאת ולתת עם גויים גם שלושה ימים קודם אידיהם וגם שלושה ימים לאחר מכן, וכיון שאצל הנוצרים כל יום ראשון בשבוע הוא 'יום אידם' - ממילא אסור לסחור איתם לעולם. מכאן קביעתו של הרמב"ם (הל' ע"ז ט,ד): "הנוצרים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא".

נמצא, שהמקור לקביעה שהנוצרים הם עובדי ע"ז נעוץ בכך שיום ראשון הוא יום אידם. מכאן, שתוכנו הדתי של יום זה ישמש מפתח להבנת קביעת הרמב"ם שהנצרות הינה עבודה זרה.

אחד הדברים הנוהגים באידם של גויים הוא ביצוע מעשי פולחן לעבודה זרה: "רב יהודה שלח קורבנא לאבידרנא ביום אידם; אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה... רבא אמטי לה קורבנא לבר שישך ביום אידם; אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה" (בבלי ע"ז סד,ב). וכך פסק הרמב"ם (הל' ע"ז ט,ב): "אסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה.". לדעת שמואל, תוכנו של יום האיד הנוצרי כלל גם הוא ביצוע מעשי פולחן (האלמנט השני), ועל כן החיל על הנוצרים את הדין הכללי שחל על עובדי עבודה זרה.[14]

ה. יסודות עבודה זרה בראי הפרקטיקה הנוצרית
כיצד מוצאים שני האלמנטים שמנינו - הזרות והמעשה - את ביטויים בפרקטיקה הנוצרית?[15] את הנצרות מייחדת האמונה ב'אותו האיש'. הוא נחשב לבן האל, שנולד למרים אמו, בלא אב אנושי, על ידי רוח הקודש. לפי אמונה זו, לבש בשר וקם לתחיה בגופו הוא. לצד רוח הקודש, 'אותו האיש' הוא אחד משלושת הפרצופים, או האופנים של ה"שילוש הקדוש": האב, הבן ורוח הקודש. אמונה זו מחילה על הנצרות את אלמנט הזרות, כיון שהאמונה בשילוש כוללת החשבתו של 'אותו האיש' לאל.[16] בלשונו של הרמב"ם: "טוענים טענת המשיח", כלומר: מאמינים באיש הנקרא משיח.

הנצרות מאמינה בנוכחותו המתמדת של 'אותו האיש' בקרב קהילת המאמינים, דהיינו הכנסיה, אשר אותה הוא מדריך באמצעות רוח הקודש. הנצרות מייחסת חשיבות מיוחדת לסקרמנטים,[17] ביחוד ל"טבילה", ל"סעודה הקדושה" ועוד, שהם סמל מוחשי לברית שבין ישו ומאמיניו. נמצא, שלא זו בלבד שהנצרות מאמינה ב'אותו האיש' כאל, אלא שהיא גם עובדת אותו בפולחן מיוחד (הסקרמנטים), וכן בהשתחויה בעשיית סימן הצלב.[18]

כל הדברים הללו היו קיימים בנצרות בתקופת התלמוד והרמב"ם, ועל כן ברורה לחלוטין קביעתו של הרמב"ם שהנצרות היא עבודה זרה גמורה.

ברם, מאז ועד עתה לא נשארו עיקרי הנצרות כפי שתיארנו לעיל. בהרבה סוגים של כנסיות, כדוגמת הכנסיה האורתודוכסית,[19] כנסיות מזרחיות לא-אורתודוכסיות והפרוטסטאנטים,[20] לא מקבלים את הנחות הנצרות הללו כפשוטן.[21] לדוגמה: בעקבות הרפורמציה, קמו קבוצות נוצריות כסוצינוסים והאוניטרים, שדחו את תורת השילוש הקדוש ואלוהותו של 'אותו האיש'. כמו כן בעקבות הרפורמציה נדחה פולחן הקדושים והאיקונין שהיו מקובלים בכנסיה הנוצרית.

עולה מכאן, שקיימים נוצרים אשר מבטלים את עיקרון הזרות (ביטול השילוש), או שביטלו את הפולחן אך השאירו את השילוש, ויש שאף ביטלו את שני המרכיבים.[22]

ו. היחס לנצרות בימינו לאור שיטת הרמב"ם - סיכום
לאור דברינו עד כאן ניתן ללמוד, שגישת הרמב"ם לנוצרים נבעה מאופי האמונה הנוצרית ופולחנה בימיו. הקביעה הגורפת, שהנוצרים הינם עובדי עבודה זרה, אינה תקפה יותר בימינו,[23] שכן חל שינוי באלמנט הזרות (ביטול השילוש ואמונת המשיח) וגם באלמנט הפולחן (ביטולו). די בהעדר אחד משני המרכיבים כדי שאמונה זו לא תיחשב עוד כעבודה זרה.[24] לא נותר אלא שבכל מקרה יבדוק מורה הוראה מקומי את אמונתם ופולחנם של הנוגעים בדבר, ועל פי בדיקתו יקבע את מעמדם.[25]

בכל מקרה יהיה סניף גדול לקולא גם לשיטת הרמב"ם בדיון ביחס לקיום הפולחן של מיעוט נוצרי במדינת ישראל, ובודאי ביחס לפרט הנוצרי, כאשר יש להעדיף את האמונות שאינן בגדר עבודה זרה.[26]

המסקנה כי הנצרות אינה בהכרח עבודה זרה, משליכה על אותן מצוות עשה ולא תעשה והלכות אשר עבודה זרה מהווה בהן מרכיב הכרחי - כגון איבוד עבודה זרה, איסור הנאה בעבודה זרה, איסור כריתת ברית לעובדי עבודה זרה ועוד. עם זאת, מצוות עשה ולא תעשה והלכות אחרות שאינן נוגעות לעבודה זרה דווקא, כגון איסור העלאה במחשבה שיש אלוה זולתי ה' (ל"ת א'), אסור העלאה על הלב של מחשבה הגורמת לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה (ל"ת מ"ז), חלות גם על הנצרות, כמו גם על דתות אחרות שאינם מוגדרות כעבודה זרה (כדוגמת האיסלם).

ברוך אלקינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.

נספח א: ביטול עבודה זרה
בהערה 22 נגע העורך בשאלת האפשרות לביטול ע"ז ללא שבירה או שריפה, אלא על ידי נטישתה. בשיטת הרמב"ם בענין זה נבוכו הפרשנים.[27] המשנה (ע"ז ד,ה) מביאה על כך מחלוקת: "מכרה או משכנה - ר' אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל."

בירושלמי נחלקו זעירי בשם ר' חנניא[28] ור' ירמיה בשם רב. לדעת ר' חנניא, "כשמכרה לצורף נחלקו; אבל אם מכרה לעובדיה, דברי הכל אינה בטלה." ולדעת רב, "כשמכרה לעובדיה; אבל אם מכרה לצורף, דברי הכל בטלה היא." מחלוקת זו הובאה בבבלי (ע"ז נג,א) בין אותם אמוראים - "חד אמר (וזהו רב): מחלוקת בצורף גוי; אבל בצורף ישראל - דברי הכל ביטל. וחד אמר (זעירי): בצורף ישראל - מחלוקת." על דעת רב הקשתה הגמ' מהברייתא "הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים, ומצא בהן עבודת כוכבים - אם עד שלא נתן מעות משך, יחזיר; אם משנתן מעות משך, יוליך לים המלח." הרי לפי רב, כשנמכרה הע"ז לצורף ישראל דברי הכל שהיא בטילה? הגמרא מתרצת: "שאני התם, דאדעתא דגרוטאות זבין, אדעתא דעבודת כוכבים לא זבין."

ההלכה נפסקה כרב.[29] כך פירש הרמב"ם את המשנה ("מחלוקת רבי וחכמים אמנם היא בשמכרה לגוי; אבל אם מכרה לצורף ישראל, דברי הכל ביטלה"), וכך פסק בהל' ע"ז ח,י: "כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה... או שמכרה לצורף ישראל - הרי זו בטילה. אבל אם משכנה או מכרה לגוי או לישראל שאינו צורף[30] או... הרי זו אינה בטילה."

הא למדת, שלדעת הרמב"ם יש דרכים לבטל ע"ז אף שלא בשריפה ושבירה, אלא על ידי שינויי בעלות. והרי זה שלא כדברי העורך בהערתו, שגוי אינו יכול לבטל ע"ז אלא בשריפה או בשבירה.

נספח ב: הערות הרב יעקב אריאל, רבה של רמת-גן
הנחת היסוד של כל המאמר היא, שרק צירוף שני היסודות (אלמנט הזרות ואלמנט העבודה - ראה לעיל פרק ג) קובע הגדרה של עבודה זרה, ואמונה ללא מעשה אינה ע"ז, אלא מינות. אך ראוי לציין כי מצד הישראל ע"ז היא גם אמונה בלבד - עי' רמב"ם סהמ"צ ל"ת א. וראייתו מקידושין לט,ב: "ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'." ועי' עוד רמב"ם הל' אישות ח,ה: "שמא הרהר בע"ז בדעתו שעוון ע"ז גדול הוא ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע, שנאמר 'פן יפתה לבבכם', וכתוב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'." הרי שעובד עבודה זרה הוא גם מי שאינו עובד, ואף אם הוא רק מאמין בע"ז - הוא בכלל איסור עבודה זרה.

ממילא אין זה נכון לומר (סוף פרק ג לעיל) ש"לשיטת הרמב"ם עיקר הציווי הוא איסור העבודה", שהרי במצות ל"ת א שבסהמ"צ הזכיר הרמב"ם במפורש את האמונה בזולתו - דוק: די באמונה כדי לעבור את האיסור, גם ללא עבודה בפועל.

כמו כן אין זה נכון לומר (סוף פרק ג לעיל) שאמונת השילוש לכשעצמה אינה מגדירה את הנצרות כעבודה זרה, שכן אמונה זו כוללת את האמונה שאדם הוא "אל" בנוסף לה' עצמו, וזהי עבודה זרה לכל דבר.

מחברי המאמר מציינים בסוף פרק ה, שיש כיתות בנצרות שביטלו את אמונת השילוש. אך עדיין נותרה השאלה אם כיתות אלו מאמינות בא-ל אחד בלבד ללא שיתוף כל שהוא? דבר זה מחייב בדיקה תיאולוגית עמוקה יותר, ולא ניתן להסיק מסקנות מעשיות ללא בדיקה כזאת בכל כת מכתות הנצרות. כל עוד לא נעשתה בדיקה מעמיקה כזו מחדש, נהגו לסמוך על דברי התוספות וראשונים אחרים, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה. מה שהביאו מחברי המאמר בהערה 3, שבעלי התוספות סוברים שהנצרות אינה ע"ז - לא זו הכוונה בדבריהם! התוס' מגדירים את הנצרות כ"עבודה זרה בשיתוף" - ע"ז כזו אינה אסורה להם, כבני נח, אבל מבחינתנו זוהי עבודה זרה גמורה. ועובדה היא שאבותינו מסרו את נפשם (!), וביניהם מבעלי התוספות, על סירובם להתנצר, ועליהם אנו אומרים מדי שבת בשבתו "אב הרחמים".[31]

בהערה 12 טוענים המחברים ש"אין הכרח בשיטת הרמב"ם שמין יהיה עובד עבודה זרה" - אכן, הבדל יש בין מין לבין עובד ע"ז: מין הוא זה שרק כופר במציאות ה' וייחודו, והוא עדיין אינו נחשב לעובד ע"ז; אבל אם הוא גם מאמין בישות אחרת או נוספת, אזי הוא גם 'מין' וגם 'עובד עבודה זרה'. ולכן, הקביעה שאותו האיש היה מין אינה שוללת את היותו גם עובד ע"ז.






--------------------------------------------------------------------------------

[1]. על השינויים העיקריים בין מהדורת הר"י קאפח שנדפסה לבין כתב יד הרמב"ם ר' מאמרו של פיקסלר בנטועים ו, מקורות וביאורים לפירוש המשניות לרמב"ם על מסכת עבודה זרה, על פי כתב יד הרמב"ם, ניסן תש"ס עמ' 57-37. על החסרון של מסכת ע"ז במהדורתו של ר"י קאפח ראה בהקדמה לפירוש הרמב"ם לעבודה זרה, מהדורת ד. פיקסלר, מעליות תשס"ב עמ' 13-8.

[2]. הדיונים הם: האם מותר לקיים את המיעוט הנוצרי במדינת ישראל המתחדשת (הרב יצחק הלוי הרצוג, זכויות המיעוטים, תחומין ב עמ' 179-174; הרב יהודה גרשוני, המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל, תחומין ב עמ' 189-187); דרכי שלום ביחס לנוצרים (הרב חיים דוד הלוי, תחומין ט עמ' 78-73); דיון ישיר על הנצרות (הרב שלמה אבינר, יחס היהדות אל העולם הנוצרי, תחומין ח עמ' 370-368) ועוד. באשר ליחס לצלב או לכניסה לכנסיות - ראה הרב חיים פאלאג'י, שו"ת חיים-ביד סי' כו; הרב משה פינשטין, אגרות-משה, יו"ד ח"א סי' סט; הרב עובדיה יוסף, יחווה-דעת ח"ג סי' סה; הרב אליעזר וולדנברג, ציץ-אליעזר חי"ד סי' צא; במראה-הבזק ח"א סי' כב (במהד' א; נט במהד' ב).

[3]. שיטת הרס"ג בספרו האמונות-והדעות ב,ז (מהד' הר"י קאפח עמ' צד-צה) היא שהנוצרים מחולקים לארבע כיתות, ולא כולם עובדי ע"ז. בעלי התוספות (סנהדרין סג,ב ד"ה אסור ועוד מקומות) והמאירי (ב"ק קיג,ב ועוד מקומות) סוברים שהנצרות אינה עבודה זרה. על הסיבות לקביעה זו של רוב הראשונים ראה מה שכתב ר"י פאור בספרו עיונים במשנה תורה להרמב"ם, עמ' 238-230. עיון בשיטת המאירי ראה הרב י"ה הנקין, בני-בנים ח"ג סי' לה עמ' קכא-קכב. על שיטת רס"ג ראה אליעזר שלוסברג, פולמוסו של רב סעדיה גאון נגד הנצרות, בתוך: מסורת ושינוי בתרבות הערבית-היהודית של ימי-הבניים (בר אילן תש"ס) עמ' 248-247.

[4]. לדוגמא: הרב שלמה אבינר (לעיל הערה 2) כתב: "סוף סוף רבותינו בעלי התוספות והמאירי לאו קטלא קניא נינהו", והרב הלוי (לעיל הערה 2) כתב: "ועל כל פנים הרמב"ם הוא יחידי בדעתו זאת".

[5]. כל הציטוטים מפיהמ"ש לקוחים ממהדו' הר"י קאפח, מוסד הרב קוק, תשכג; מההקדמות למשנה ממהדורתו של הרב יצחק שילת, מעליות, תשנב; וממסכת עבודה זרה, מהדורת ד' פיקסלר, מעליות, תשסב. ההפניות למשנה תורה עד ספר נשים לקוחים ממהדורת מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ עם פירוש יד-פשוטה, מעליות תשמד-תשס; משאר הספרים - מהדורת הר"י קאפח, מכון מש"ה, תשמו-תשנז. הציטוטים וההפניות לאגרות הרמב"ם לקוחים ממהדורתו של הרב יצחק שילת, מעליות, תשמ"ז. הציטוטים מספר מורה-הנבוכים לקוחים ממהדורת הר"י קאפח, מוסד הרב קוק, תשלז.

[6]. 'אלמלה' במקור הערבי. מילה זו משמשת בערבית גם במשמעות של עדה דתית.

[7]. בתשובה זו כתב הרמב"ם שמותר ללמד את הנוצרים תורה, מפני שהם מאמינים שספרי התנ"ך כפי שהם בידינו, הם כתבי קודש שניתנו מאת ה'. אך את המוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה כנוצרים, אסור ללמד תורה, כי הם אינם מקבלים את תורתנו כצורתה. על יחסו של הרמב"ם לאיסלם ראה מה שכתבו הר"י קאפח, האסלם והיחס למוסלמים במשנת הרמב"ם, מחניים 1 (ירושלים תשנ"ב) עמ' 21-16; אליעזר שלוסברג, פעמים 42 (חורף תש"ן) 60-38. וראה גם Harry A. Wolfson, Maimonides on the Unity and Incorporeality of God, JQR 56 (1965) pp. 112-136ושם ביחס לנצרות עמ' 134-132.

[8]. על תופעה דומה, של קביעת הגדרה מסוימת אך חוסר בהנמקה שלה, עמדנו בתחומין יט, אסטרונומיה ואסטרולוגיה במשנת הרמב"ם, עמ' 447-439.

[9]. מהגדרת הנוצרים (הכוונה ליהודים הנתפסים לנצרות, כ'אותו האיש' וכתלמידיו) כמינים וכו' נובעות מסקנות הלכתיות משמעותיות - ראה הל' תשובה ג,ז; ממרים ג,א; הקדמה לפרק חלק עמ' קמה-קמו; אגרות הרמב"ם עמ' לז (ובהערה המשלימה שם בהרחבה). אך עדיין, כאמור, אין זו עבודה זרה, ראה שמעון פדרבוש, יחס היהדות לנצרות, סיני נו (תשכ"ה) עמ' רמב-רמה.

[10]. על הסוגים השונים של ע"ז ראה בפיהמ"ש פסחים ד,י; סנהדרין ז,ו; עבודה זרה ג,א; שם ד,ז; חולין א,א; שם ב,ח; ספר המצוות ל"ת לא-לח; משנה תורה הל' ע"ז פרק א ופרק יא; מורה-הנבוכים ג,כט; שם ג,לז.

[11]. אלמנט ה"עבודה" מודגש גם בדברי הרמב"ם בספר המצוות. הרמב"ם פותח את פירוט מצוות הלא תעשה בלאווין המתייחסים לענייני עבודה זרה. היכן שהרמב"ם מתייחס לאיסור הקשור לעבודה זרה הוא כורך בו את אלמנט העבודה. אין זה רק במקומות שהאיסור הוא לעבוד עבודה זרה (ל"ת ה': "האזהרה שהוזהרנו מלהשתחוות לעבודה זרה", ל"ת ו': "האזהרה שהוזהרנו מלעבוד עבודה זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנכרות, אבל בתנאי שיהיה זה כדרכה, כלומר שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להעבד"), אלא גם כאשר האיסור עצמו אינו ביצוע עבודה לע"ז אלא איסור אחר - לימוד ע"ז, שידול לעבוד ע"ז ועוד. ראה לדוגמא מצוות ל"ת ב, ג, ד, י, טו.

[12]. לדעת ר"י פאור (לעיל הערה 3 עמ' 237-236) הנצרות היא עבודה זרה, "משום האמונה המקובלת אצל כתותיה... שישו יודע מעשה האדם ובכחו להשפיע טובה לכל המאמין בו." אך כאמור זהו מין, ואין הכרח בשיטת הרמב"ם שמין יהיה עובד עבודה זרה. ועוד, ר"י פאור הוכיח כי אמונה שישו יודע מעשי האדם וביכולתו לעזור היא עבודה זרה על פי התוספתא, אולם לא הצליח להראות זאת בשיטת הרמב"ם. וראה גם א"א אורבך, הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית היסטורית, בתוך: ארץ ישראל ה, עמ' 204-202.

[13]. ראה גם סנהדרין קז,ב.

[14]. [הדבר אינו נראה. שמואל ידע ממקורות משלו שהנצרות היא ע"ז, ומתקיימים בה שני האלמנטים הנזכרים כאן. ממילא, יום אידם, גם אם לא יכלול לכשעצמו את שני האלמנטים - יהיה אסור. - הערת עורך (א.ד.)]

תגובת המחברים: זהו המקור התלמודי היחיד הקושר בין הגדרתם ההלכתית של הנוצרים לבין יום חגם. כמו כן ידוע שפולחנם מתקיים ביום חגם דווקא.

[15]. בחקירת הנצרות גופא הולכים אנו בדרכיו של הרמב"ם שכתב באגרת על גזרת הכוכבים (עמ' תפא): "וגם קראתי בעניני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי, שהעתיקו אותן משאר לשונות, עד שקראתי אותו והבנתי וירדתי לסוף דעתו." ואף בגיל צעיר יותר (לפני חתימת פירוש המשנה בהיותו בגיל 23 לערך) התפלא לשמוע על צורת עבודה זרה, מפני שכבר היה בקיא בכל הצורות, ראה בפירושו לע"ז ג,ג: "ואמר לי איש... ושאלתיו על ספר שנזכר דבר זה, לפי שאני לא ראיתי צורה זו כלל...". וראה גם מורה הנבוכים ג,כט. את המידע שנציג לקמן אספנו מאתרי האינטרנט הבאים:

www.petersnet.net; www.beliefnet/index/index_10002.html; www.crossdaily.com; christianity.about.com/religion/christianity; www.newadvent.org/cathen.

וכן ראה דוד פלוסר, יחסי היהדות והנצרות בעבר ובהווה, בתוך יהדות ומקורות הנצרות, ספרית הפועלים (1979) 455-448; ובאנגלית: Theses on the Emergence of Christianity, Immanuel, Vol. 5 1975.

[16]. הצעד הנוסף - מתפיסה תאולוגית בדבר השילוש לעבר אמונה ב'אותו האיש' כאל - אינו מופיע בהתייחסויות הרמב"ם לתיאולגיה הנוצרית (הקבוצה הראשונה לעיל).

[17]. מושג מרכזי בתאולוגיה ובפולחן של הנצרות, שמשמעותו הסמלים והעשיות הקדושות של הדת הנוצרית. קיימים שבעה סקרמנטים. השנים העיקרים: הטבלה, שהיא הכנסת הנטבל לכנסיה; והסעודה הקדושה, שהיא הפיכת הלחם והיין לבשרו ודמו של 'אותו האיש' בטקס המיסה. הסקרמנטים האחרים הם: אישוש, חרטה, משיחה אחרונה, הסמכה לכהונה ונישואין. ראה אנציקלופדיה עברית ערך סקרמנט (כרך כו) עמ' 498-497. מבין כל הסקרמנטים, רק הסעודה הקדושה יכולה להפוך את הדת הנוצרית להיות עבודה זרה, משום שרק בה קיים האלמנט המעשי - האלהת הלחם והיין.

[18]. דברים אלו מתאימים בדיוק רב להגדרות ההלכתיות של עבודה זרה שהזכרנו בפרק ג. ההשתחויה היא אחת מארבע העבודות הקבועות, והסקרמנטים אלו עבודות המיוחדות לנצרות, כמו הפוער עצמו מול הפעור.

[19]. מורכבת ממספר כנסיות בעלות שלטון עצמי, ביניהן הכנסיה הפאטריאכית בירושלים.

[20]. שם המרכז גם כן תחתיו מספר פלגים, אשר נוצרו כתוצאה מתסיסה שהיתה בכנסיה הנוצרית בעקבות תופעות של שחיתות. עיקרם הוא דחיית סמכות האפיפיור, ואף מתן זכות הכרעה אישית לכל מאמין.

[21]. על הכיתות השונות והפלגים השונים בנצרות ראה אנציקלופדיה עברית ערך נצרות (כרך כה) עמ' 354-327. כבר עמד הרמב"ם על כך שבעבודה זרה "הם חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה", והסיבה לדבר: "מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק" (פיהמ"ש ע"ז ג,ג). מקור דברי הרמב"ם הללו בגמרא שבת קד,א: "מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה? שיקרא שכיח קושטא לא שכיח", ובאופן דומה בילקוט-שמעוני בראשית ג.

[22]. [מחבר מאמר זה מניח, שעם השתנות פרטי האמונה אצל מאמיניה של העבודה הזרה, מיד היא בטלה ומשנה את מעמדה ההלכתי. אולם נראה שכשם שלביטול כלי ע"ז יש דרישות משלו - שריפה או שבירה (רמב"ם הל' ע"ז ח,ח-י) - הוא הדין לפרטי פולחן שלהם. אף שיש דעות שמרצונו יכול נכרי לבטל ע"ז באמירה או במחשבה (מרדכי ע"ז רפ"ג בשם ראבי"ה; רמ"א יו"ד קמו,ז בשם י"א), מסתבר שלא כך היא דעתו של הרמב"ם (עי' אנציקלופדיה תלמודית בערך בטול ע"ז). כבר כתב הרמב"ם בפירושו למשנה בחולין א,א, ש"עובדי ע"ז נחלקים לשני חלקים - האחד מהן יודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם, להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל... וזאת ע"ז ממש; והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהן בלבד, וכן הם רוב עובדי ע"ז." דווקא על האחרונים אומר הרמב"ם שעליהם אומרת הגמ' (חולין יג,ב) "נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן", ואליהם מתייחסת ההלכה בפחות חומרה (שחיטתם רק מטמאת במשא, אך לא אסורה בהנאה). דווקא הקבוצה הראשונה - האידיאולוגית, שאינה עובדת לכאורה את הצורות עצמן אלא את הכוחות הרוחניים שהן מסמלות - הם עובדי ע"ז האמיתיים, שיש להתייחס אליהם במלוא החומרה. שינויים בתפיסה הנוצרית בדורות מאוחרים יותר, כפי שמעיד עליהם מחבר המאמר, לכל היותר מעבירים את מאמיני הנצרות מהקבוצה הראשונה אל הקבוצה השניה, אך אינם מבטלים מכל וכל את העבודה הזרה. זאת ועוד: כמדומה שעל שינוי מעמד כה דראסטי יש ללמוד ממקורות בעלי משקל. - הערת עורך (א.ד.)]

תגובת המחברים: בהערה זו יש בלבול בין הדת הנוצרית, שעליה נסוב כל הדיון במאמר, לבין חפצי הדת הנוצרית (אשר בעקבות הערה זו אנו דנים בהם בנספח). דת יכולה לשנות את הגדרתה, כפי שקרה הדבר עם הכותים. חפצי הנצרות אשר נעבדו בהיותה מוגדרת כע"ז אינם מאבדים את מעמדם כחפצי ע"ז גם כאשר חדלה אותה כת בנצרות, לפי שיטת הרמב"ם, מלהיות מוגדרת כע"ז. אבל מקומות כינוס חדשים של זרמים בנצרות אשר אינם נחשבים כע"ז, לא יוכרו כבתי ע"ז. הוא הדין למקומות התכנסות ותיקים של זרמים בנצרות אשר למן הקמתם לא התקיימו בהם שני האלמנטים המפורטים במאמר.

[23]. כתות חדשות שלא היו עדיין בתקופת הרמב"ם (כדוגמת האוניטרים) וכן כתות ותיקות ששינו את עיקר אמונתן ובכך יצאו מהגדרת 'עובדי עבודה זרה'. ברור שבתקופת הרמב"ם כל הנוצרים היו עובדי עבודה זרה, כי הרמב"ם הדגיש בפיהמ"ש ע"ז א,ג: "ודע שזו האומה הנוצרית, הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." אך עדיין הגביל זאת לאלו 'הטוענים טענת המשיח'.

[24]. וכבר הורה מו"ר הרב נ"א רבינוביץ (מלומדי-מלחמה ח"א סי' מג בשם מהרי"ץ חיות ועוד), שהנוצרים של ימינו אינם הנוצרים שעליהם כתב הרמב"ם שהם עובדי ע"ז, והאמונה הנוצרית כבר השתנתה בתכלית.

[25]. על הצורך בבדיקה מתמדת של המציאות מול העקרונות ההלכתיים, יש ללמוד מדבריו של הר"י קאפח זצ"ל, שלזכרו מוקדש מאמר זה. כך כתב בהקדמה לפירוש הרמב"ם על מסכת טהרות: "שכל כולו מסור ומשועבד לממצאים ולתוצאות העיון חדשים לבקרים, ולאן שיובילו תוצאות העיון העכשוי היא היא האמת לאמיתה של תורה". דברים אלו כתב על הרמב"ם, וכך נהג גם הוא עצמו.

[26]. ראה שו"ת בני-בנים ח"ג סי' לה (עמ' קטז-קיז) שחילק בין סוגי כנסיות שונות, אך סיים: "ומותר להיכנס לתוכן שלא בשעת תפילתם... אלא שאין לעשות כן משום החשד, כי העולם אינו מבדיל בין כנסיה לכנסיה." וראה ציץ-אליעזר (לעיל הע' 2), שאסור להיכנס לבית תפילתם אף שאינו ע"ז (כמסגד של המוסלמים).

[27]. על התאמת סוגיית הגמרא לדברי הרמב"ם במשנה תורה ובפירוש המשנה ראה ב"י וב"ח יו"ד סי' קמו; ט"ז שם ס"ק ח; תוס' יו"ט על המשנה ע"ז ד,ה; הר-המלך ח"ג עמ' טז; יד-פשוטה על הלכות ע"ז ח,י.

[28]. לפי גרסת כ"י, ולא כגרסת הדפוסים: ר' יוחנן. באשר לגירסא, ראה תוס' רי"ד ע"ז נג,א; ילקוט המכירי ישעיה ח,כא; שערי-תורת-א"י לר"ז רבינוביץ עמ' 571.

[29]. הן משום שאת דעתו טרחה הגמ' לתרץ, והן משום הראיה שהביא הר"ן (על המשנה ברי"ף) מהמשך הסוגיא בדף נג,ב. ראה יד מלאכי כללי הריש תקנז בשם בעל מתיבות. אף אור-זרוע בפסקי ע"ז סי' ריג נוטה לפסוק שמכרה לצורף ישראל בטלה, אך מטעם אחר.

[30]. דין ישראל שאינו צורף נלמד מהברייתא "הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים". הגמ' פירשה שמדובר בצורף ישראל שלקח מהגוי, ומשמע שאם מכר לישראל שאינו צורף, העבודה זרה אינה בטלה.

[31]. תגובת המחברים: אף אנו לא נתכוונו אלא כלפי הגדרת העבודה הזרה, שהיא כוללת מעשה וגם אמונה; אבל על כל יהודי חל איסור לא רק במעשה, אלא גם בהרהור ובאמונה בלבד. משום זה מסרו עצמם יהודים על קידוש השם גם כשנדרשו לאמונה בלבד, ואף באמונה שאינה עבודה-זרה, כגון האיסלאם (השווה אגרת השמד לרמב"ם). ראה בסוף המאמר ששם הבהרנו כי חידושנו משליך על אותן מצוות עשה ולא תעשה והלכות אשר עבודה זרה מהווה בהן מרכיב הכרחי, ולא מהווה התר לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה במחשבה או בדיבור.



עו"ד גיל נדל עוסק בתחום דיני יבוא ויצוא, מסי יבוא ומסים עקיפים, חוזים בינלאומיים, הובלה ושילוח בינלאומי וקנין רוחני. עו"ד נדל מרצה בפורומים מקצועיים רבים כגון מכון היצוא, לשכת עורכי הדין, ארגוני סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים, איגוד שלכות המסחר ועוד. לעו"ד נדל מדור קבוע בעיתון "תעשיות", במגזין PORT 2 PORT, ובפרסומים נוספים. חומר נוסף מאת עו"ד נדל ניתן להוריד באתר האינטרנט, בכתובת http://www.nadel-law.co.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב