מישהו לא מכיר את תחושת הכבדות הנוראית שאחרי ארוחה משפחתית של חג?
מן עייפות מטורפת, בליווי כאב בטן קל, שלא מאפשרים דבר מלבד להתגלגל אל הספה הקרובה ולהנהן לדודה המלהגת, בזמן שאתם בקושי מצליחים שלא לסגור את העפעפיים?
תקעתם, אה? ומה עושים עכשיו? במזל אם עוד תצליחו לאזור כוחות כדי לצאת למסיבה שתיכננתם אחרי, נכון? זאת כמובן אחרי שתריבו מי ינהג הביתה, כי כולם נרדמים....
ובכן, יש לי פתרון בשבילכם! תרופה מונעת:
זה נכון, שאחת הסיבות המרכזיות לתחושה הקונצנזוסיאלית היא אכילת-יתר של מטעמים מעולים, אכן הקיבה שלנו היא רק מעט יותר גדולה מאגרוף כף היד. זה גם נכון שריבוי המרכיבים המאלץ את הלבלב שלנו לייצר מליון סוגי אנזימים בעת ובעונה אחת, הוא סיבה נוספת מרכזית.
אבל הסיבה הכי מרכזית, הכי משמעותית, המסמר האחרון בקבר של המשך תוכניותיכם להערב, הוא הקינוח! (הכי גרוע, הוא סלט הפירות!).
הקינוח הוא אויב מערכת העיכול. אולי לא שמתם לב לזה קודם, אבל מפוצצים ככל שתהיו, אתם עוד עירנייים ובמצב סביר כל עוד לא הגיע הקינוח. לעומת זאת ברגע שהכנסתם לפה שלכם את הביס המתוק הראשון הקיבה שלכם צועקת "בהההההה" ומאותו הרגע זה מתחיל: אי נוחות קלה עד כבדה באזור הסרעפת, נפיחות הולכת וגוברת ועפעפיים שמתחילים להסגר. הקשב והריכוז לאט לאט אובדים, אתם, כבר לא פה.
אני יודעת, זה מבאס לא לאכול קינוח, הרי איכשהו, במין בדיחה יהודית ארסית, הקינוח נהיה סמל תרבותי לארוחה טובה, הרי "איך אפשר ארוחה טובה בלי קינוח?" וסבתא ברקע "מאמא'לה, תאכל קינוח" ותיכף היא נעלבת, אם היא גם פולניה. אבל תאמינו לי, הקינוח, הוא זה שעושה את ההבדל. אחרי כל כך הרבה מרכיבים, כל כך הרבה אוכל, הדבר האחרון שמערכת העיכול שלכם יכולה להתמודד איתו, זה סוכר. וכשמגיע הקינוח, מרוב חוסר יכולת להתמודד, היא משביתה אותכם. בראש ובראשונה כי אין לגוף כוחות וגם, כדי שחס וחלילה לא תכניסו עוד דבר אחד לפה.
אז כמו שהתחלתי, אם אתם רוצים טיפ אחד לחג שמח, הזהרו מהקינוח!
