בית משפט השלום בתל אביב, התייחס לאחרונה לשתי שאלות חשובות הקשורות לתשם דמי השהיית מכולה: האחת - כיצד נוצרת התחייבות לתשלום דמי השהייה, והשניה - איך מחשבים את דמי ההשהייה.
חלק ראשון:
מעשה שהיה כך היה: חברת Atlantic S.p.A. Di Navigazione, שסוכנה בישראל היא אלאלוף, הובילה מטענים רבים של צמיגי מישלין מאירופה לישראל, עבור "אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ" ("יבואן הצמיגים").
יבואן הצמיגים טען כי עם תחילת היבוא, בשנת 1995, הובטח לו שהוא ייהנה מפטור מוחלט מדמי השהיית מכולה. היבואן טען כי הוא ביקש אישור בכתב על כך, אך נענה על ידי אלאלןף שלא מקובל לערוך הסכמים כאלו בכתב.
מצד שני, אין חולק על כך שבשטרי המטען שנמסרו ליבואן הצמיגים הוטבעה חותמת הקובעת שהיבואן יהיה זכאי ל - 9 ימים חופשיים.
הענין התפוצץ בתחילת 1998, בעת שאלאלוף עיכבה 19 מכולות בגין חוב דמי השהייה של 45,000 דולר.
בתקופת הביניים, משנת 1995 ועד שנת 1998 התרחשו שני אירועים שיש להם חשיבות לענייננו. האחד -כשהגיע המשלוח הראשון נדרש יבואן הצמיגים לשלם דמי השהייה. היבואן פנה לאלאלוף, הזכיר לה את הסיכום בע"פ והחיוב בוטל. האירוע השני - בחודש אוגוסט 1997 הסכים יבואן הצמיגים, לפנים משורת הדין, לשלם השהיות בגובה 9130 ש"ח, בתנאי שהדבר יהווה סגירת החובות. חוץ משני האירועים הנ"ל, לא נדרש יבואן הצמיגים לשלם דמי השהייה ולא נטען כלפיו שהוא חייב בתשלום דמי השהייה.
אלאלוף (וליתר דיוק - המוביל אטלנטיקה) תבעה את יבואן הצמיגים בגין חוב דמי השהייה. אלאלוף טענה כי מעולם לא הוסכם על פטור מוחלט מדמי השהייה, וכל שהוסכם הוא שיבואן הצמיגים, בהיותו לקוח גדול, ייהנה מ - 30 ימים חופשיים. יבואן הצמיגים טען, מנגד, שהפטור המוחלט מדמי השהייה היווה תנאי עיקרי בהתקשרות שלו עם אלאלוף, ואלמלא כן לא היה עובד עמה.
בית המשפט קיבל את עמדת אלאלוף, ולהלן עיקרי הנימוקים.
ראשית, בית המשפט נאחז בכך ששטר הטען ציין 9 ימים חופשיים בלבד, וקבע כי אם היה מדובר בפטור מוחלט - היה על יבואן הצמיגים, ולו רק לשם הזהירות, להסתייג בדרך כלשהי ממה שכתוב בשטר המטען.
שנית, בית המשפט התבסס על כך שהיבואן הסכים לשלם באוגוסט 1997 עבור דמי השהייה, תוך שציין שהדבר יהווה סגירת החוב. על כך העיר בית המשפט: אם היה ליבואן פטור מוחלט - מדוע הוא התנדב לשלם את החוב? ועוד, אם היה ליבואן פטור מוחלט - מדוע הוא דאג לציין שהתשלום יהווה סגירת חוב? אם יש פטור - אין חוב.
שלישית, גירסת אלאלוף נראה הגיונית יותר לבית המשפט, שכן לא יעלה על הדעת שהיבואן יוכל להחזיק במכולות תקופה בלתי מוגבלת של זמן, בעוד שאלאלוף נזקקת למכולות לצורך עסקיה.
פרשנות ביניים:
א. יתרונו של הסדר כתוב הוא שקל להוכיח אותו. צד הרוצה להסתייג מהסדר כתוב בעקבות הבנה כלשהי בע"פ ייטיב לעשות עם ידאג לכך שינתן ביטוי כתוב לאותה הסתייגות.
ב. הבלגה/שתיקה לאורך כלפי פרקטיקה מסויימת עשויה להיחשב כהסכמה אליה.
חלק שני
בכך לא נגמר הסיפור. מבחינת עניינית, אחרי שעמדת אלאלוף התקבלה באופן שנקבע כי אלאלוף לא נתנה פטור מוחלט מתשלום דמי השהייה, היה על אלאלוף להוכיח מהם הסכומים של דמי ההשהייה המגיעים לה.
אלאלוף לא הצביעה על הוראות חוק כלשהי הקובעת מהם דמי ההשהייה. אלאלוף גם לא הוכיחה שהיה נוהג בינה לבין יבואן הצמיגים לתשלום דמי השהייה בגובה מסויים (ובבתי המשפט יש להוכיח מהו הנוהג, ולא רק לטעון שקיים נוהג מסויים). מה שעשתה אלאלוף הוא - להגיש מסמך המציין תעריפים של דמי השהיית מכולה מיעדים שונים בעולם, בהתחשב במספר ימי ההשהייה ובסוג המכולה.
בית המשפט לא קיבל את המסמך שהגישה אלאלוף.
ראשית, אף אחד מאנשי יבואן הצמיגים לא היה חתום על המסמך.
שנית, אף אחד מאנשי אלאלוף לא העיד שהנתונים שהופיעו במסמך אכן נכונים. העד מטעם אלאלוף העיד שזהו תעריף המקובל על איגוד המשתמשים בהובלה הימית, אבל לא יכל לומר האם התעריפים מתעדכנים וכיו"ב.
בנסיבות אלו בית המשפט דחה את התביעה של אלאלוף. אלאלוף לא קיבלה דבר.
פרשנות:
1. ככלל, לא ניתן לחייב יבואן בתעריף דמי השהייה אם היבואן לא אישר אותו. גם לא די בטענה של "ככה מקובל לשלם". יש צורך להוכיח נוהג כזה באמצעות עדים/עד מומחה.
2. ושוב, הדרך המומלצת ביותר היא לדאוג לתיעוד בכתב.
ת.א. 55665/01 אטלנטיקה אס. פי. איי. די. נ` אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב, פסק דין מיום 27.10.03
