מה לעזאזל, מניע אדם להשתתף בתוכנית שתפקידה להשיל בהדרגה שיירי מוסר אב ואם, לאלחש נכישותיו של הסופר אגו, שאם היה מתפקד, אמור היה להצליף צריבות בושה על עורו? מה מניע אדם לחשוף את יצריו ללא סובלימציה, את פטפוטיו המילוליים, ואת גמגומיו הפיזיולוגיים עימם נולד? מה מניע אדם להאדיר את מומיו לעין כל, כאשר עין כל הוא קהל שרובו תלמידי צוקרברג, ילדים זנוחי שפה? הא, וכמובן מבקרי טלוויזיה, אנתרופולוגים בעיני עצמם, המשווים ערך פוסטמודרני לעבודתם.
מעבר להיפוך הערכים בחברה לגבי מה מביש ומה לא, יש להניח שאדם המשתתף בתוכנית כזאת, מבקש באופן בלתי מודע למרוד בגזירת גורלו, בשגרתו, בחייו נטולי התכלית, ובאנונימיות חסרת השבחים על המסע השתקני והבודד בלופ הקיומי של חייו. "אני חייב להיות מישהו, משהו", אומר הוא לעצמו. "מה, זהו?, לחיות ולמות ללא שום דבר מעבר? ללא הותרת עקבות?".
כנראה שלהיות קיים בעיני אישיות, המשתתף הממוצע זוכה לעיגון רק אם חילוף חומריו מופיע לעיני הזולת.
"אם אתה לא שם, אתה לא קיים".
"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי".
"ESCAPE"-יש לאן"
- כך מלמדת מערכת החינוך האמיתית באמצעות פרסומות לדפי זהב, למכוניות ולסלולר.
המרד בבינוניות, בבנאליות, הזעם המצטבר על כבלי חוסר המשמעות הקיומי והכעס בגין גזילתה על-ידי "סלבס", מתנקזים היום ל"אח הגדול". אלבר קאמי מכנה אדם כזה "דנדי".
אכן, כדי לבתק את שלשלאות מעגל השינה (עבודה-טלוויזיה-מחשב-ושוב שינה), יש להודיע על קיומי אל מול החברה - והחברה מוחאת כפיים, שהרי היא "ירדה בגדול" מזמן, "רווקה" מתכלית, פרה עיוורת מההבנה שלהשלים עם חוסר תכלית אין משמעה לא להתקיים.
החברה צופה במשתתף התכנית, כי אחו התענוגות המשמש לנפשה כמרעה הלך וכלה. בנדודיה אחר אפרים חדשים, כל שנותר לנפשה הוא להיזון זה מהפרשותיו הנפשיות של זה. רעבונה מוגש לה כמזון. צימאונה לריגוש מוגש לה כמשקה, להבות שיממונה יונקות חיותן מעשנן.
קאמי, בספרו "האדם המורד", מבטא היטב את קלקוליו של אדם זה, ותולם בשוויון הערכים הניהיליסטי שנוצר לאחר המרד המטאפיסי כנגד הבורא והבריאה. מתוך מבטו זה ניתן למנות מניע נוסף לצד יתר המניעים הטריביאליים המסתופפים תחת מניפת שיקוליו של המשתתף להגיד "כן" להפקה. אדם הנדחק להגיד כן לתכנית עושה כן באווירה שלאחר רצח האלוהים הניטשיאני, ובזמננו, לאחר מות הפוסט-איזמים למיניהם, לאחר הניסיון הכושל לכונן ממלכת אדם תחת ממלכת האל.
והנה חלק מדבריו בתרגום חופשי: "עד עתה נטל היצור האנושי את אחדותו מהאל. מרגע שבוטל הבורא, אחדותו התפרקה לרסיסים: לרגעים, לימים, לרגשות סותרים".
הדנדי (כינוי לראוותן המתהדר בהופעתו), מסרב לניתוק, לניכור, לתלישות. הוא מתעשת ומחשל לעצמו אחדות באמצעים אסתטיים, באמצעות יצירת דמות. הוא אמן "מראית העין", איש האופוזיציה כנגד הקיום חסר התכלית. אין הוא מתקיים אלא מתוך התגרות, והתגרותו היא להתנהג כאדם מופקר ללא חוק ואל. האח הגדול("האל") נרצח ועימו המושא למחאה והתביעה לסדר. לכאורה האדם הפך למלך היקום, אך ריבונותו מצאה כי ממלכתה אינה יותר מנפש אפלה הגועשת בריק.
"לחיות ולמות מול המראה", הייתה לפי בודלר סיסמת הדנדי, והרי "דמות" מחייבת קהל צופים. הדנדי אינו קיים, אלא אם גילה את עצמו בפני הבריות. הללו הם המראה. נכון הדבר, כי מראה זו מתערפלת חיש, שכן כושר ההקשבה האנושית מוגבל. ההקשבה של הזולת זקוקה שיעירוה ללא הרף, שידרבנוה על-ידי הפרובוקציה. על כן, נאלץ הדנדי להדהים תמיד. המטרה: להיות ייחודי, כלומר להיות קיים - ולכן את שכלול קיומו הוא מוצא בהפרזה.
הדנדי לעולם מנותק, כי הוא מאלץ את הבריות ליצור את דמותו (באמצעות צפייה מתמדת), כאשר בה בשעה הוא שולל את ערכיהם. הוא משחק את חייו, מכיוון שנבצר ממנו לחיותם. הוא משחק תפקיד עד מותו, פרט לרגעים כשהוא לבדו וללא מראה. להיות לבד, אצל הדנדי, פירושו להיות לא כלום, והלא כלום הוא מה שכנראה ניבט אליו מבעד למראה.
גלזנר יאיר
מורה לאזרחות, עו"ד, מסיים לימודיו לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב
