בשנים האחרונות אנחנו עדים בישראל לפריחה של בתי ספר ייחודיים, פרטיים, אליטיסטיים. זהו תהליך שאי אפשר, וגם לא צריך, למנוע באופן מוחלט, אבל אפשר בהחלט להגביל, להציב בפניו תנאים ומחסומים.
במקביל, מתקיים גם תהליך אחר: בתי ספר ציבוריים רבים מבדלים את עצמם, מייחדים את עצמם - וזאת בהחלט תופעה שניתן לברך עליה. אין שום רע בכך - להיפך! - שהמערכת הציבורית תהיה מגוונת, רבת פנים, ולאו דווקא אחידה וסטנדרטית. ככל שתגדלנה אפשרויות הבחירה של הורים ותלמידים בין מגמות שונות של בתי ספר, כך ניתן יהיה להציב את המערכת הציבורית בנקודת זינוק טובה יותר, אטרקטיבית יותר.
אני עדיין מאמין בנחיצותו ובחשיבותו של החינוך הציבורי. אני עדיין דוגל במחויבות של המדינה להקנות חינוך בסיסי, נכון וטוב, ועל יסודות של שוויון, לכל ילדה וילד, בלי קשר לאמצעים וליכולות הכספיות של הוריו ובני משפחתו.
ישראל מדורגת כיום במקום גבוה מדי בעולם המערבי, בכל מה שקשור לפערי מעמדות; בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה, בין סקטורים ועדות. ההשלכות של כל אלה ניחתות בסופו של דבר על כתפיהם הצרות של התלמידות והתלמידים. הבעיות הללו מושרשות בשיטה ובכללי היסוד שלה. גם אם אי אפשר עוד להחזיר את הגלגל אחורנית, מוטל עלינו, כאזרחים בכלל וכאנשי חינוך בפרט, לדאוג לפחות לאיזון מסוים של הפערים ולצדק חברתי בסיסי.
נוצרו בישראל מעמדות והפער ביניהן רק הולך ומחריף ומעמיק ומדאיג. המגמה היא עקבית ומתבטאת, בין היתר, בפערי שכר, בפערי רכוש והון, פערים בצריכה ופערים בחינוך ובהשכלה. מדובר בפצצה חברתית מתקתקת. היא מסכנת את החברה בישראל, היא מסכנת את המדינה והיא מסוכנת לדמוקרטיה.
לדידם של רבים, החינוך הפרטי מבטא איכות. מבטא אליטיסטיות. יוקרה ומעמד (גם שר החינוך סיפר פעם שבנותיו לומדות בבתי ספר פרטיים). לצד השאלה הכספית, יש פה היבט נוסף; על מטרות החינוך והלימוד, על היעדים העקרוניים - כמו מפגש בין אנשים שונים, כמו צמצום פערים. אלה עמדות מוצהרות של המדינה. האם היא מתנערת מהן? האם שכחנו את היעד האולטימטיבי שלנו - לחנך את בני הנוער, ולא רק לגדל אנשי עסקים והיי-טק?
יתכן מאד שבחלק מבתי הספר הפרטיים מוצע חינוך טוב יותר, אבל חשוב לראות גם את הצד המוסתר של המטבע: את אותו רצון, שלא מדברים עליו בקול רם, משום שהוא לא תקני, הוא לא "פוליטקלי-קורקט", להתבדל מן הבחינה החברתית, למנוע פגישה של ילדינו עם ילדים ש"אינם נראים לנו".
בכלל, המדיניות וההתמודדות עם הנושא - הם דו פרצופיים. מצד אחד, מממנים אותם, כמעט באופן מלא, ומצד שני מאפשרים להם ראיונות קבלה ומבחני מיון הצגת דרישות תשלום, שלא כל אחד יכול לעמוד בהם. למערכת הציבורית קשה להילחם בפיתוי, כשידיה קשורות מאחורי הגב.
לנו אין שום סיבה להתגאות בכך שמדינה בורחת מאחריות לספק לאזרחיה את הלחם, את החלב, את המים ו/או את החינוך.
במקום להמיר מערכת במערכת, במקום להחניק את האחת ולפתח את זאת החדשה, הקורצת, לכאורה הדינאמית ומודרנית יותר, צריך לעשות מעשה פשוט: להעניק למערכת הציבורית את החמצן - לו היא ראויה, ופתאום יווכחו כולם לראות שמה שהיה נכון וטוב ומוצלח כל השנים, מה שהביא להישגים והצלחות, לגאווה ולשמחה - ממשיך להטיל את אותן ביצי זהב, אם לא מרעיבים את התרנגולת, ואם לא מונעים ממנה את גרגרי התערובת.
