הראש אומר -תאכלי- והרציונל אומר -תרזי-, למי להקשיב? 

הראש תמיד אמר משהו אחד והלב היה אומר אחרת, בעוד הגוף רצה דברים אחרים. החיבור ביניהם, לקח ממני המון אנרגיות, לשמוע קולות בראש שאומרים לך משהו אחד ולעשות את הפעולה ההפוכה, כי את יודעת שהקול הזה שבראש שלך הוא ההרס העצמי שלך.

הגוף רצה שתכיני לו תפריט דיאטה כלבבו, כי הוא רוצה להיות קליל, לרוץ להשתולל, הלב הרגיש עצוב מאד ומתוסכל, והראש? הראש תמיד רצה רק לאכול, לא להתמודד עם כלום, אלא רק להמשיך ולתקוע אותי במוכר ובידוע, רק לאכול ולאכול.

המלחמות האלו בין הראש שאומר ומכוון למוכר ולידוע ובין הרציונל שרוצה לעשות משהו אחר, חדש ולא מוכר, הן מלחמות לא פשוטות בינך לבין עצמך כל יום מחדש, יש תמיד את הרצון לשמוע לראש, כי זה מה שאנחנו יודעים ומכירים, את הנוהל הקבוע של הארוחות הדשנות, החטיפים האהובים, המתוקים הנפלאים וכל השאר לא משנה כלל.

יש קושי לא קטן להחזיר את הראש לאיפוס, להיגיון, להתנגד לו בכל הכוח, להצמד לתפריט דיאטה אנמי ולא מוכר וללכת נגד הזרימה של הקול שבראש שאומר לנו כל הזמן, "את יודעת לאכול, את מכירה את הנוהל, למה לעשות משהו אחר, חדש לא מוכר? תצמדי למה שאת מכירה הכי טוב, הרבה יותר קל מלשנות עכשיו הרגלים או אורח חיים".

אנו צריכים המון כוחות נפשיים על מנת לצאת מהמקומות החשוכים שתוקעים אותנו ולא נותנים לנו להתקדם הלאה, להשיג את הטוב, לצמוח מבחינה אישית, לקבל יותר ביטחון ואמונה בעצמנו, לא להקשיב לקולות המוכרים שרצים לנו בראש, הוא אומר לנו אוכל ואנו צריכים שלא להכנע לו ולעשות את הפעולה ההפוכה.

הכנתם לעצמכם תפריט דיאטה, העיניים מביטות בדף, מעבירות את המידע לראש והנה הוא שוב, כמעט ומכריח אתכם לוותר, הרי זה חדש לנו וגם לו, הכי קל להכנע לו, מהמקום הפשוט והבטוח, להמשיך ולעשות את הדבר הקל והכי מוכר, לאכול על אפי וחמתי, וכך עובר לו יום ועוד יום, ואנו עבדים של הראש, ממשיכים להשאר תקועים במקום, מתוסכלים, עצובים, מבלי יכולת ו/או רצון לעשות משהו אחר.

קחו אוויר, הכניסו לריאות והחליטו שהראש שלכם לא יכתיב לכם יותר מה לאכול, מתי לאכול וכמה לאכול, הפעילו את קול ההיגיון ולכו בדרכו, ואם תתמידו תגיעו רחוק רחוק.