שיפור תחושת הערך העצמי בעזרת לימוד לשון? מה הקשר?? בבקשה: 

רובנו, אני מרשה לעצמי להניח, רואים את השפה ככלי שעוזר לנו בתקשורת עם הסובבים אותנו. אנו קוראים, כותבים, מביעים, מודיעים, מבקשים, דורשים, מתווכחים, משבחים ומתלוננים  – פעולות שבלעדיהן נתקשה, ואולי אף לא נוכל, להסתדר בחיים. וכדי לעשותן, אנו מפעילים מיומנויות לשוניות מגוונות: מזהים אותיות וצלילים ומצרפים אותם למילים, מקשרים בין מילים שונות ומצרפים אותן למשפט, בוחרים את המילים המתאימות למה שאנו רוצים לומר או לכתוב, ועוד. ייתכן שנתקשה בפעולות אלה, או לפחות בחלקן, בנסיבות מסוימות – יש בינינו המתקשים בדיבור באירוע רשמי או בניסוח מכתב תלונה, למשל. אבל בחיי היום-יום שלנו – אנו בדרך כלל עושים זאת, ואין לנו צורך להתאמץ על מנת להשתמש בשפת האם שלנו.

 

אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאנשים שעבורם התפקודים הלשוניים – קריאה, כתיבה, ניהול שיחה – מהווים מכשול.

 

אני מרבה לעבוד עם לקויי למידה, בעיקר עם לקויי קריאה. מהי לקות קריאה? ובכן, ההגדרה המדעית המקובלת כיום, הינה:

 

אם יש קושי נמשך וחריג ברכישת מיומנות פענוח מילים כתובות, ואם קושי זה אינו מוסבר ע"י גורמים נסיבתיים או דידקטיים כגון היעדרות מבית הספר, היעדר הזדמנויות למידה תקינות וכו', וכן אם נשללים גורמים פיזיולוגיים ונוירולוגיים כגון בעיות ראייה/שמיעה חריפות או מנת משכל נמוכה – אז זוהי לקות קריאה.

 

חשוב לציין, כי אין המדובר באנשים שאינם מזהים את האותיות. רובם המכריע של לקויי הקריאה מזהים את האותיות בדיוק כמו הקוראים התקינים. אלא שלקויי קריאה אינם מפענחים מילים כתובות באופן אוטומטי – הם נאלצים להשקיע זמן ומאמץ בפענוח כל מילה.

 

איך זה שאנשים בעלי אינטליגנציה תקינה, ולעיתים אף גבוהה מהממוצע, מתקשים במשהו שאחרים עושים כלאחר-יד? לכך יש כמה תשובות, ובמסגרת זו אני רוצה להתרכז באחת מהן, שנכונה לגבי חלק ניכר מלקויי הקריאה: חוסר ברכיבים מסוימים של הידע הלשוני, או... קיום ידע לשוני תקין, אבל – עקב גורמים שונים – קשיים בהפעלת הידע הלשוני.

הקשיים עלולים להיות כאלה המשפיעים לרעה לא רק על קריאה וכתיבה, אלא גם על דיבור יומיומי. למשל, הטיית פועל בזמנים ובגופים שונים – רובנו עושים זאת באופן טבעי בעת שאנו מדברים. אבל... מי שמתקשה בכך... תחשבו לאילו מצבים של אי-הבנה הוא עלול להיקלע... ישנם לקויי קריאה החווים באופן יומיומי אי-הבנות, מצבים מביכים, ובעיקר – חוסר שליטה. אתה רוצה לומר משהו – יוצא לך משהו אחר... אתה מנסה להיזכר מה רצית לומר, בזמן שאתה עוד ממשיך לדבר, ואתה שומע את עצמך מסתבך ומקשקש שטויות. אתה מתוסכל. אתה מתעצבן. אבל – אין לך מה לעשות, אין לך שליטה, המילים לקחו אותה ממך...

איך תוכל להחזיר לעצמך את השליטה? יש שלוש דרכים עיקריות לכך. הראשונה – תוקפנות ואלימות. השנייה – הפגנת אדישות וזלזול מוחלט. השלישית – הסתגרות והתכנסות של האדם בתוך עצמו, מה שאנו יכולים בטעות לחשוב כ"ביישנות".

שלוש הדרכים הללו מוכרות לי היטב, שכן אני עצמי לקוי זמן ומרחב. זוהי לקות המתבטאת, בין היתר, בהבנה לקויה באשר למושגים הקשורים למועדים ולמקומות, והיא משפיעה לאו דווקא על הלימודים אלא על חיי היום יום. וגם אני, בתקופה שעדיין לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה, חוויתי מצבים של אי-הבנה, הסתבכויות והתבלבלויות בלתי אפשריות, תסכול, ובעיקר – חוסר שליטה עד כדי חוסר אונים. זכור לי היטב איך בעזרת אלימות, מילולית בעיקרה, הצלחתי "לצאת", לפחות למראית עין, ממצבים מביכים; הפגנת זלזול מוחלט חסכה ממני את הצורך להתמודד עם תוצאות, לעיתים קשות, של אי הבנות תמוהות; והסתגרות עד כדי הצטמצמות – הדרך הזאת הייתה, מבחינתי, הבטוחה ביותר.

שלוש הדרכים שלעיל עושות רק רע לאדם ולסביבתו. אני מציע דרך שונה.

אני מציע ללמוד. ללמוד את הרכיבים הבסיסיים ביותר של השפה, לשלוט בהם וללמוד איך להפעיל אותם בעת הקריאה, הכתיבה והדיבור. זו דרך קשה. היא מחייבת את האדם קודם כל להכיר בכך שיש לו בעיה, ולהצהיר על כך, קודם כל בפני עצמו. היא מחייבת את האדם להתאמץ ולהתעמת דווקא עם מה שהכי קשה לו. זו דרך שיוצרת שינוי בדפוסי החשיבה וההתנהלות בחיים. ואנחנו נתחיל מההתחלה, נרכוש שליטה במושגים הבסיסיים ביותר, ביחידות הקטנות ביותר של רכיבי השפה – עיצור ותנועה.

היכולת להפריד בין עיצור לתנועה היא הכרחית לצורך קריאה יעילה. הרי על כך מבוססת שיטת הכתב שלנו. קחו, למשל, את ההברה ב. בעברית, כפי שאנו רואים, האות מסמנת את העיצור, וסימן הניקוד מסמן את התנועה. באנגלית – BA: האות B  מסמנת את העיצור, והאות A מסמנת את התנועה. בכתב עברי בלתי מנוקד מסמנים את העיצור בלבד, והתנועה – שבור את הראש בעצמך.

ההפרדה הזאת קשה במיוחד לחלק ניכר מלקויי הקריאה. מדוע? האם זה לא משהו טבעי? לא! הרי כשאנו מדברים, אנו לא אומרים "ב-א", נכון? אנו אומרים בבת אחת – ב! ואני בטוח שאף אחד מכם מעולם לא ראה ילד בן שנתיים או שלוש, שאמא שלו אומרת לו: "תעשה 'ב', ועכשיו תעשה 'א', ותראה שייצא לך ב!" לא, ילדים לומדים לבטא כל הברה כיחידה אחת. ההפרדה עיצור-תנועה היא מלאכותית. אנחנו המצאנו אותה, כדי שנוכל לקיים את שיטות הכתב האלף-ביתיות שלנו.

אז אם כך... איך אפשר ללמד את לקויי הקריאה להבחין בין עיצור לתנועה? הרי... חלקם הגדול שונאים, יותר נכון – חושבים שהם שונאים, ללמוד. לחלקם יש טראומות של ממש מבית הספר ומכל זיכרון של למידה. וכאן – זו לא "סתם" למידה, זו למידת הדבר הכי קשה... איך נבודד עבורם את העיצורים ואת התנועות? איך נגדיר להם?

 

אז זהו, שלא.

 

לא "עבורם" ולא "להם", אלא ביחד איתם. אנו יכולים להניע את תלמידינו לכך שהם בעצמם יבודדו עיצורים ותנועות, יגדירו אותם ויחקרו אותם, בעזרתנו. אנו יכולים להביא אותם לכך שהם יחפשו עיצורים ותנועות על דעת עצמם, מבלי שנגיד להם. האם זה אפשרי? בהחלט, וזה אף לא מספיק. בואו נשאף גבוה יותר: אנו יכולים להביא את תלמידינו למצב שהם יזהו את הלמידה – או לפחות חלקים ניכרים ממנה – כמשהו מהנה, משהו שאתה עושה בשביל הכיף שלך. משהו שיש לו תוכן ערכי ובידורי. משהו שיש לו קשר בלתי נפרד לדברים אחרים שאתה עושה, או רוצה לעשות, בחיים שלך.

 

אני עושה זאת בעיקר באמצעות בניית סיפורים יחד עם התלמיד. תחשבו על תלמיד, שבאופן מפתיע מתברר לו שהמורה שלו מספר לו סיפור בערבית. הוא חווה את ראשיתה של תחושת חוסר השליטה, חוסר האונים, אבל... בעזרת הנחיה מועטה ככל האפשר של המורה שלו (מידת ההנחיה נקבעת לפי מידת הכרתו של המורה את התלמיד), הוא רואה שהוא מצליח לזהות מילים... למשל, הוא מצליח לזהות, על פי ההקשר ועל פי הצלילים, ש-סוק זה "שוק", "סאל" זה "שאל", וכאשר הוא שומע מילה נוספת עם העיצור ס', הוא מחליף אותו בעיצור ש' ואומר בהתלהבות את המילה העברית... הסיפור הולך ונבנה, משמעות הסיפור הולכת ומתבהרת, חוסר השליטה הולך ומתפוגג... התלמיד מחפש מילים קשות יותר, עיצורים נוספים שאפשר לבודד ולהחליף זה בזה... המורה יכול לשלב (בשלב מתקדם יותר) מילים שבהן יש לבודד תנועה ולהחליפה באחרת. התלמיד חווה שליטה מלאה, וגם – שמחה, שחרור, כיף. הסיפורים שנבחר יהיו, כמובן, חכמים, מצחיקים ומפתיעים. ולאחר מכן נשחזר עם התלמיד את התהליך המחשבתי שהוא עשה – בודדת עיצור, הוצאת אותו מהתבנית, השארת את התבנית על כנה, הצבת עיצור אחר בתבנית במקום העיצור שהוצאת... כל זאת – כמובן, בהתאם לגילו ולמאפייניו כפי שאנו מכירים אותו (זו לא חייבת להיות הכרות ארוכה).

 

ההבחנה בין עיצור לתנועה היא, לשיטתי, השלב הראשוני ביצירת שליטה מלאה ברכיבים הלשוניים. חשיבות העניין עשויה להיות קריטית, לא פחות. כל אחת משלוש הדרכים הפסולות שציינתי, ומאחרות הדומות להן, עלולה להשתלט על האדם עד שיזהה אותה כחלק בלתי נפרד מאישיותו – "ככה אני!". הדרך המוצעת כאן – מאפשרת לאדם להתמודד עם קשייו באופן שמיטיב עמו ועם הסובבים אותו, ומאפשרת לו להביא לידי ביטוי את מי שהוא באמת.