מאז ומתמיד נמשכתי לעולם הרוח והדת, ואולם, הוריי לא היו היחידים שלא האמינו שבגיל 19 וחצי אברח מהבית, אעזוב את השירות הצבאי, ואלבש חצאית ארוכה ושרוולים תואמים בחולצה. עבור כל מי שהכיר אותי כחילונית גמורה נראיתי עכשיו, משהפכתי לחסידת ברסלב , כלובשת תחפושת בחג הפורים, אבל אני הרגשתי שלמה וצייתי לשינוי מהותי בחיים. אף אחד לא הכריח אותי, לא הוזמנתי מעולם לאף מפגש כזה או אחר, פשוט נמשכתי לכך מטבעי. כל פעם שראיתי אישה דתייה בלבוש צנוע התמלאתי יראה, ולבי התרחב בכל פעם שראיתי משפחה דתית ברוכת ילדים. ידעתי שזה ייעודי, ולכן התחלתי בחיפוש ומציאת בן זוג להקים יחד איתו משפחה גדולה כמה שיותר מהר. ידעתי שהעובדה שאני חוזרת בתשובה ושמשפחתי עדיין חילונית, תקשה עליי למצוא שידוכים טובים ולכן נאזרתי בסבלנות. לפעמים התפשרתי והייתי יוצאת לפגישה עם אדם שהיה מבוגר ממני בהרבה, או גרוש, ובתנאי שהוא חסיד של רבנו נחמן מ אומן , אבל הייתי חדורה למטרה: חתונה, הריון והרבה הרבה ילדים וגולת הכותרת: עבודת השם והקמת בית חם בישראל. אחרי 3 שנים של חיפושים התחלתי להתגעגע לבית אמי והגעתי לבקרה. הם נותרו המומים ופעורי פה כשראו שאני מלאה מהרגיל, סיפרתי להם כי אני נושאת את ילדי הראשון ברחמי וראיתי את הדמעות הנוצות בעיניה של אמי. ידעתי שהיא מאוכזבת משום שלא הזמנתי אותם אפילו לחתונה שלנו, יחד עם זאת, השמחה והגאווה מעצם היוודע לה כי בקרוב תהיה לסבתא, ריגשה אותה וגברה על תחושת הבושה והעצב. ידעתי שאנחנו משפחה מתרחבת, ושלא נהיה עוד לבד.
סטודנטית לתקשורת וייעוץ ארגוני, בת 28, אוהבת להביע דעה ויש לי לי תמיד יותר ממילה אחרונה לומר.
