בין אופטימיות לפסימיות: האם יש אור בקצה המנהרה?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

בין אופטימיות לפסימיות: האם יש אור בקצה המנהרה? 

מאת    [ 07/07/2007 ]
מילים במאמר: 1956   [ נצפה 7767 פעמים ]

 
 
האם יש אור בקצה המנהרה?
בין אופטימיות לפסימיות

ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
gidirubi@netvision.net.il
התכנית לפסיכותרפיה - הפקולטה לרפואה - אוניברסיטת תל-אביב
התכנית ללימודי מוסמך בפסיכולוגיה - המכללה האקדמית תל-אביב-יפו
ביה"ס למדעי ההתנהגות - המכללה האקדמית נתניה

מים רבים / דליה רביקוביץ

אוניה
צפה בלי עוגן.
יש לה מפרש
אבל בים אין רוח.
הים מתרחב
הוא נשפך לאוקיינוס.
מאופק עד אופק
אין צל.
האוניה עתיקה
מן המאה החמש עשרה.
אין לה מנוע.
היא הפליגה להודו.
הלחם התעפש.
פרצה בה מגיפה.
המפרש קרוע.
המים אזלו.
אולי סירת ילידים תגיע
ותביא תירס
או משהו לבלוע.
רב החובל נואש
הוא קופץ למים.
מוטב לו לטבוע.
בינתיים הוא צף
בסמוך לאוניה.
החובל השני מסתכל במשקפת.
אין הודו ואין לחם.
אין בשר ואין דגים.
מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב.
הרעב איים.
האוניה לא תגיע לשום מקום.
האוניה הזאת
היא דליה מריה
היא תטבע היום.
היא טובעת היום.

ארסנל הפתגמים, שנועדו לנחם אותנו בשעת צרה, חוצה תרבויות, שפות ואמונות וכולל רציונאליציות הקוראות לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה: "כל עכבה לטובה", "מה שלא מחסל - מחשל", "אין רע בלי טוב" וכיוצא באלה אמרות שונות, חלקן מערבות כוח עליון וחלקן קוראות לו לאדם לעשות על עצמו מניפולציות קוגניטיביות בכוחות עצמו.

בשירה של דליה רביקוביץ הכוס היא אוקיינוס והאוקיינוס ריק. אין שביב של תקווה. אין שמץ של אופטימיות. "כשאני בדיכאון", אמרה רביקוביץ על הדיכאון שלה, "אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר". אלא שלא צריך לסבול מדיכאון קליני, אף לא להיות משורר מיוסר, כדי להגיע לחידלון הקשה, החותך בבשר החי, כפי שהוא מבוטא ב"מים רבים" של רביקוביץ. כבר פרויד עצמו כתב ב"תרבות ואי-הנחת": "מה שווים לנו חיים ארוכים, אם הם קשים, חסרי שמחה וכה מלאים בסבל, עד שיכולים אנו לקדם בברכה את המוות הגואל?"

ואכן, קוגניציות פסימיות, ובתוכן ניבוי העתיד כהיבט של דיכאון, נחשבות בטיפול הקוגניטיבי לפריזמה היחידה, שדרכה ניתן להתייחס לפסימיזם. בק מדבר על "המשולש הדיכאוני", הכולל השקפות שליליות של האדם ביחס לעצמו, לסביבה ולעתיד (Beck, 1974). הלחץ העצום שמפעילה התרבות האמריקנית לחשיבה חיובית (e.g., Chang, 2001; Held, 1999; Norem, 2001) לא פסח על הפסיכולוגיה ה"מדעית".

גם כשבחשיבה פסימית יש דיוק רב יותר מאשר בזו האופטימית, היא נחשבת תסמין לדיכאון, שיש לתקנו (Zuckerman et al., 1996). מחקרים מסוימים מצביעים על כך שאנשים דיכאוניים ניחנים בתפיסה מציאותית יותר של חשיבותם, המוניטין שלהם, מיקום השליטה שלהם ויכולותיהם (Dobson & (Franche, 1989. לעומת זאת, פרטים שאינם סובלים מדיכאון נוטים יותר להחזיק בהערכה עצמית מופרזת ולהתבונן על העולם דרך משקפיים ורודים, תוך שימוש בדיסונאנס קוגניטיבי ובמגוון מנגנוני הגנה. במילים אחרות, עיוותים קוגניטיביים בצורת אשליות אופטימיות נחשבות סימן לבריאות נפשית (Cummins & Nistico, 2002; Taylor & Armor, 1996).

אין פירושו של דבר בהכרח שאדם מאושר חי באשליות. ייתכן גם שפרטים דיכאוניים מחזיקים בעמדות שליליות שאינן מציאותיות. הואיל וקיימת עדות לכך שאשליות חיוביות נפוצות יותר בקרב פרטים בריאים בנפשם מאשר בקרב פרטים דיכאוניים, יש הטוענים שהן תורמות להסתגלות (Taylor & Brown, 1998). חוקרים אחרים הצביעו על כך שהריאליזם הדיכאוני עשוי לבטא פיצוי-יתר על הנטייה הדיכאונית לעיבוד מידע אינטואיטיבי ובלתי מסתגל ע"י הפעלת שליטה רציונאלית מוגזמת במצבים טריוויאליים וציינו, שההבדל בין פרטים דיכאוניים ולא-דיכאוניים נעלם בנסיבות משמעותיות יותר. ני וצוקרמן (Knee & Zuckerman, 1988) קראו תיגר על ההגדרה של "בריאות הנפש" של טיילור ובראון וטענו שהיעדר אשליות מופיע אצל אישיות חסרת הגנות, המכוונת לצמיחה ולמידה, בעלת מעורבות נמוכה יותר של האני בתוצאות. הם מציגים עדות לכך שפרטים נחושים בדעתם חשופים פחות לאשליות אלו.

על אף תופעת הריאליזם הדיכאוני, המצביעה על נטייתם של אנשים דיכאוניים (המאופיינים ע"י תפיסה פסימית), לתפוס את המציאות בצורה מדויקת יותר, רואים כאמור המטפלים הקוגניטיביים את הנטייה הפסימית בכלל ואת הניסיון לנבא את העתיד בפרט כעיוות שיש לתקנו בטיפול. זאת, דווקא כאשר ברשימת העיוותים הקוגניטיביים נוכל למצוא את "אשליית השליטה" (illusion of control), שהיא אופטימית מטבעה. זוהי הנטייה של האדם להאמין שהוא יכול לשלוט, או לפחות להשפיע, על תוצאות שאין לו עליהן שליטה בעליל (Langer, 1982). בניסוח אקזיסטנציאליסטי יותר, בני-אדם מתקשים להכיל את חרדת אי-הוודאות.

הקלידו את צמד המילים "positive thinking" במנוע החיפוש של גוגל ותמצאו לא פחות מ-11,300 ספרים העוסקים בחשיבה חיובית! על רקע זה, מעניין להיזכר באסופת המאמרים המחקריים בעריכת אדוארד צ'אנג (Chang, 2001), שראתה אור בשנת 2001 דווקא בהוצאת האיגוד הפסיכולוגי האמריקני, בתרבות שמכריחה אנשים לחייך.

הספר מחולק לשישה חלקים. החלק הראשון מתמקד בהמשגת האופטימיות והפסימיות מנקודות מבט פילוסופיות, היסטוריות ותיאורטיות. מקורות האופטימיות והפסימיות נעוצים בפילוסופיה (Baily, 1988) ובהתאם לכך, דומינו וקונווויי מתחילים את פרק 1 בסקירה רחבה של ההקשרים הפילוסופיים וההיסטוריים הקשורים להופעת החשיבה האופטימית והפסימית במערב. הפרק מכסה שתי מאות שנים, החל מרנה דקרט במאה ה-18 וכלה בכתביו של ויליאם ג'ימס במאה ה-19. בפרק 2 סוקרים קרבר ושרייר את מודל הוויסות העצמי של ההתנהגות, אשר פיתחו, ואת קשרו לנטיות מוקדמות לאופטימיות ולפסימיות. הם דנים בתפעול משתנים אלה לאור מחקרים שראו אור לאחרונה בהקשר של תאוריית האסון (catastrophe theory) ונוגעים בהבחנה מהותית בין פסימיות של האדם החרד, הגורמת לו להתכונן באופן מעשי לתסריט הגרוע ביותר ובין זו האופיינית לאדם הדיכאוני, שאותו תסריט משתק אותו וגורם לו לחוש חוסר אונים וחוסר תקווה. בפרק 3 סוקרים גילהאם, שאטה, רייביץ וזליגמן את הספרות התיאורטית והאמפירית הקשורה לחקר האופטימיות והפסימיות במסגרת של סגנון ההסבר שנותן האדם להתרחשויות, כשתשומת-לב מיוחדת מוקדשת לנושאים תיאורטיים ומתודולוגיים. בפרק 4 מציגה ג'ולי נורם, מחברת הספר "כוחה החיובי של חשיבה שלילית" (The positive power of negative thinking) דגש נגדי לתפיסה, לפיה אופטימיות טובה תמיד ופסימיות רעה תמיד. ההבחנה בין הפסימיות של האדם החרד לבין זו של הדיכאוני והאפשרות שפסימיות מהווה דרך התמודדות מעשית, קוראות תיגר על תפיסת הפסימיות כחלק בלתי-נפרד מדיכאון ע"י מובילי הטיפול הקוגניטיבי, מצד אחד ועל הלחץ העצום המופעל בתרבות המערבית, בייחוד האמריקנית, לחשיבה חיובית. בסוקרה מחקרים על פסימיזם הגנתי ומחקרים מעודכנים על קוגניציה חברתית, מתמקדת נורם ביתרונות האפשריים של השימוש באסטרטגיה פסימיסטית כהפעלה מוטיבציונית. בפרק 5 סוקרים שניידר, סימפסון, מישל ושיבנס עבודות תיאורטיות ומחקריות הקשורות לחקר התקווה ומבחינים בין תקווה ואופטימיות.

מתוך ראיית בני-אדם כיצורים ביו-פסיכולוגיים, בוחנים שלושת החלקים הבאים את תפקיד האופטימיות והפסימיות לאורך הממדים הביולוגיים-פיזיולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים-תרבותיים. החלק השני מתמקד בגורמים הפיזיים והביולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. בפרק 6, שנכתב ע"י פיטרסון ובוסיו, מתוודע הקורא להערכה ביקורתית של הספרות האמפירית הכורכת אופטימיות יחד עם בריאות, כשדגש מיוחד מושם על עבודות המבוססות על סגנון ההסבר של הפרט. בפרק 7 מוודעים אפלק, טנן ואפטר את הקורא עם פרדיגמת חקר תהליכי היומיום שלהם וסוקרים את ממצאיהם על הקשר בין נטייה מוקדמת לאופטימיות ומחלות כרוניות. בפרק 8 מספק צוקרמן סקירה ודיון מלומדים על היסודות הביולוגיים של אופטימיזם ופסימיזם, כפי שהם מתייחסים לתכונות כמו מוחצנות ונוירוטיות.

חלקו השלישי של הספרו מתמקדם בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. פרק 9, של שרייר, קרבר וברידגס, מציע לקורא סקירה מעודכנת של הספרות התיאורטית והאמפירית המערבת מחקרים הקושרים אופטימיות תכונתית לרווחה פסיכולוגית ודיון בתפקיד ההתמודדות להבנת קשר זה. בפרק 10, אשר נכתב בידי אספינוול, ריכטר והופמן נמשכת ההתבוננות בגורמים העשויים להסביר את הקשר בין אופטימיות תכונתית ורווחה נפשית, לרבות גמישות בהתנהגות, באמונות ובקשב ממוקד. בפרק 11 סוקרים בראון ומרשל תוצאות מסדרה של מחקרים שנערכו לאחרונה ובוחנים את התרומה היחסית של ציפיות נמוכות, בינוניות וגבוהות לרמת ביצוע ורווחה פסיכולוגית. הממצאים שהם מציגים מעניינים ומאתגרים את התפיסה הפשטנית, לפיה קיים קשר חד-חד-ערכי בין אופטימיות ורווחה פסיכולוגית.

פרק 4 מתמקד בגורמים החברתיים-תרבותיים הקשוריות לאופטימיות ולפסימיות. בפרק 12 סוקר העורך צ'אנג עצמו כמה מהממצאים הראויים לציון שנמצאו במחקרים שנערכו בשנים האחרונים והשוו אופטימיות ופסימיות בין קבוצות תרבותיות שונות (מזרחיות ומערביות). הוא דן בכמה השתמעויות של ממצאים אלה לחיי היום-יום. צ'אנג מדגיש בפרקו את התפיסה, לפיה אופטימיות היא דבר טוב ופסימיות היא דבר רע ומציין שהיא אינה מועילה להבנת כל הקבוצות התרבותיות. בפרק 13 דן דמבר בפיתוח כלי למדידת אופטימיות-פסימיות וסוקר את הממצאים הקושרים אופטימיות ופסימיות עם מערך נתונים שלם של משתני אישיות ומשתנים חברתיים. פרק זה ניחן גם בחשיבות היסטורית בכך שהכלי שפיתחו דמבר ועמיתיו תרם להגדרת אופטימיות ופסימיות כשני מבנים אישיותיים בלתי-תלויים.

החלק החמישי של הספר מתמקד בעיצוב הנטיות לאופטימיות ולפסימיות בילדים ובבוגרים. בפרק 14 סוקרים גילהאם רייביץ ושאטה את הספרות על טיפול בדיכאון ובמניעתו בקרב ילדים בסיכון עם תשומת-לב מיוחדת על פיתוח חוסן בילדים ע"י שינוי סגנון ההסבר האישי שלהם. בפרק 15 מספקים פרטצר ווואלש לקורא סקירה מקיפה של הספרות הקלינית והאמפירית הקשורה למאמצים לעצב אופטימיות ופסימיות בקרב מבוגרים ומציעים טכניקות והמלצות להתערבות.

לבסוף, מסכם החלק השישי את הספר תוך התמקדות בעתיד הידע והמחקר בתחום האופטימיות והפסימיות. בפרק 16 טוענים נורם וצ'אנג בזכות גמישות גדולה יותר בכל הקשור לדרך שבה אנשים חושבים על אופטימיות ופסימיות. הם מאירים מספר נושאים חשובים הדורשים התייחסות, אם ברצוננו להשיג אמצעים טובים יותר להערכת המשמעות של אופטימיות ופסימיות בחיינו.

מקור המילה "פסימיזם" הוא במילה הלטינית pessimus שפירושה "הגרוע ביותר". היא מבטאת את ניצחון הרע על הטוב ואת האמונה שהעולם הנחווה על-ידינו הוא הגרוע ביותר האפשרי ושדברים יהפכו להיות גרועים יותר ויותר. המונח, שמקורו בפילוסופיה של שופנהאואר, אומץ והוגדר באופן חד-משמעי כאויב החד-משמעי והאולטימטיבי של הרווחה הנפשית והבריאות הנפשית הן ע"י מייסדי הטיפול הקוגניטיבי, הרואים בו תנאי הכרחי ומספיק לדיכאון, והן ע"י התרבות המערבית, ובעיקר האמריקנית, שהולידה תעשייה עצומה של מדריכי חשיבה חיובית והפעילה לחץ עצום על אנשים פסימיים לאמץ דרכי חשיבה המנוגדות למזגם, אישיותם וטבעם הבסיסי.

על הפסימיסט של ימינו נגזרו, נוסף על מצוקתו הבסיסית ההתחלתית, בדידות ונידוי חברתיים. הקושי הרגשי של הבריות להכיל חוויות שליליות, בעיקר את אלו של הזולת, מאלצים אנשים בעלי השקפת עולם פסימית לשנות את עמדתם, או לפחות לא לבטאה בקול רם, כשהם בחברת אנשים. הם יכולים לעשות זאת, לכל היותר, בחדר הטיפולים הפסיכותרפויטי - וגם זאת באופן מוגבל מאוד. אם הגיעו לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, תוכרז מלחמת חורמה על הפסימיות שלהם. בגישות פסיכודינאמיות ייערך ניסיון להכיל את הרגשות השליליים הקשים, את התסריטים הגרועים ביותר, את התחזיות הקשות מנשוא, של הפסימיסט, אך גם כאן יהיה סדר-יום סמוי של שאיפה למזער את הפסימיות של המטופל ולמקסם את האופטימיות.

מטופל שלי, שפיתח חרדות קשות בקשר למלחמה הצפויה עם סוריה, חרד מהמלחמה. ניסינו להבין ממה הוא פוחד ולפרוט את החרדה לפרוטות. התסריטים הגרועים ביותר שלו נתגלו כמשאב עצום להתכוננות. אם ייפול טיל על דירתו החדשה, ישנם נהלים ברורים להתמודדות. אם ימות, ייגאל בבת אחת מייסוריו הרבים. תרגום התסריט הגרוע מכול, ה- pessimus, לתכנית התמודדות אופרטיבית היא אמצעי טיפולי ממדרגה ראשונה. למעשה, קל יותר לעבוד איתה מאשר עם מטופל השוגה באשליות.

המקראה של צ'אנג, תוצר נגד של אותה תרבות אמריקנית המחייבת "חשיבה חיובית", נותנת לגיטימציה מדעית וטיפולית כאחד לקיומה של הפסימיות, מבלי שברירת המחדל שלנו הן כציבור הרחב והן כציבור המטפלים תהייה לחייב את הפסימיסט "להמיר את דתו". התסריט הגרוע ביותר נתפס, בעיקר במאמרה של ג'ולי נורם, כתכנית המגבירה את סיכויי ההצלחה. כמובן, שבגלל הרגשות הנלווים לפסימיות ירגיש הפסימיסט תמיד יותר רע מן האופטימיסט, אך אין פירושו של דבר חידלון וחוסר אונים, אלא לעיתים קרובות, אם הוא מנוצל נכון, יכול הפסימיזם להיות מנוף מוטיבציוני ומעשי לנקיטת הצעדים המציאותיים ביותר במציאות לא קלה.


מקורות

Bailey, J. (1988). Pessimism. New York: Routledge.

Beck, A. T. (1974). Depressive neurosis. In S. Arieti (Ed.), American handbook of psychiatry: Vol. 3 (2nd ed., pp. 61-90). New York: Basic Books.

Chang, E. C. (2001). Optimism and pessimism: Implications for theory, research, and practice. Washington, DC: American Psychological Association.

Cummins, R. A., & Nistico, H. (2002). Maintaining life satisfaction: The role of positive cognitive bias. Journal of Happiness Studies, 3, 37-69

Dobson, K., & Franche, R. L. (1989), Aconceptual and empirical review of the depressive realism hypothesis. Canadian Journal of Behavioral Science, 21, 419-433.

Held, B. (1999). Stop smiling - start kvetching: A5-step guide to creative complaining. Brunswick, Main: Audenreed Press.

Knee, C. R., & Zuckerman, M. (1998). A non-defensive personality: Autonomy and control as moderators of defensive coping and self-handicapping. Journal of Research in Personality, 32, 115-130.

Langer, E. J. (1982). The illusion of control. In Kahneman D., Slovic P., & Tversky, A. (Eds.). Judgment under uncertainty: Heuristics and biases. New York: Cambridge University Press.

Norem, J. J. (2001). The positive power of negative thinking. Cambridge, MA: Basice Books.

Taylor, S. E., & Armor, D. A. (1996). Positive illusions and coping with adversity. Journal of Personality, 64, 873-898.

Taylor, S. E., Brown, J. D. (1988). Illusion and well-being: A social psychological perspective on mental health. Psychological Bulletin, 103, 193-210.

Zuckerman, M., Knee, C. R., Kieffer, S. C., Rawsthorne, L., & Bruce, L. M. (1996). Beliefs in realistic and unrealistic control: Assessment and implications. Journal of Personality, 64, 435-464.



ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בת"א ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ובתכנית ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל-אביב-יפו.

שאלון דיכאון מקוון באתר הבית של ד"ר רובינשטיין.

כתובת אתר הבית : http://giditherapy.co.il

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב