הפתעות למבקשים להחשף וטיפים להכרויות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הפתעות למבקשים להחשף וטיפים להכרויות 

מאת    [ 05/07/2007 ]
מילים במאמר: 1101   [ נצפה 2488 פעמים ]

 
 

 כל יחיד או קבוצה הסובלים מסטיגמה כלשהי יעידו כי הם חוששים מאוד מתוצאותיה. למשל, קבוצת נפגעי הנפש בישראל (שאליה אני משתייך, ללא שום רגש של בושה ו/או אשמה) מפוחדת מהסטיגמה, וחבריה בורחים בדרך כלל מחשיפה, כאילו הייתה זו אש העלולה לכלותם. כמי שהקים את עמותת 'התמודדות - למען נפגעי הנפש בישראל' (נוסדה ב-1994 ומנתה כ-400 חברים), נרתמתי החל מ- 1993 להילחם ב'מפלצת' הסטיגמה דרך אמצעי התקשורת. אני מודה כי לפני התוכנית הראשונה ('קשר משפחתי') רעדתי מפחד. חרדתי הייתה כפולה: חששתי כמובן מתגובת החברה, אך גם מפני התקף חולני העלול לבוא עלי כתוצאה מחוויית החשיפה. 

לאחר התוכנית, ששודרה לעת ערב, ישבתי בביתי שפוף וחששתי לצאת לרחוב. הוצפתי חרדה עזה מלווה בסימנים דיכאוניים. גורם בלתי צפוי בא לעזרי. לצד הרגשות שפורטו חשתי כעס רב כלפי חולשתי וגם כלפי החברה המטילה עלי את אימתה. הדבר גרם לי לנעול בחופזה נעלי ספורט, ליטול את הווקמן ולצאת ל'הליכה' סביב הישוב הקטן, מהלך של קילומטרים אחדים. לאחרי כמאתיים מטר עצרה אותי אישה (היא הניפה את זרועה בתנועת ברכה). הסרתי את האוזניות כדי לשמוע מה בפיה. קיבלתי ממנה מחמאות רבות על 'אומץ לבי'. מעודד קמעה המשכתי ללכת. אישה נוספת הרימה את אגודלה לאות הערכה ואמרה לי בחום: 'כל הכבוד! כל הכבוד!' וכך חזר העניין על עצמו כמה פעמים נוספות. נדהמתי. הליכתי השפופה ומלאת החרדה הפכה למסע ניצחון - ניצחון החשיפה על הסטיגמה. 

פעמים רבות שאלתי את עצמי כיצד הפכה האפלה (לפני צאתי מהבית) לאור גדול (לאחר התגובות המעודדות והמפרגנות מצד החברה)? הפתרון שלי לשאלה היה, בסופו של דבר, פשוט למדי: נניח כי זוג ידידים פוסעים ברחוב, ולפתע הם מבחינים באדם כלשהו. אחד מהשניים אומר לרעהו בשקט: 'אתה רואה את האיש הזה? אני מכיר אותו, הוא חולה נפש. היית מאמין? הוא היה מאושפז כמה פעמים...' ואז הוא מוסיף: 'הוא אפילו קיבל מכות חשמל!' מבחינתם, דינו של האיש נחרץ. הם בזים לו על לא עוול בכפו. ברור כי לעולם לא יהיו מוכנים להעסיקו בעבודה כלשהי או להפוך לחבריו. קרוב לוודאי שהם יסלדו אף ממגורים בשכנותו... כיצד ניתן לשנות מציאות זו?

נניח מצב מעט שונה מזה שתואר כאן: זוג הידידים פוסעים ברחוב, ואותו אדם ניגש אליהם בצעדים בוטחים. הוא פונה למכרו ואומר בקול צלול: 'שלום, מה שלומך?' נניח שמתפתח 'סמול טוק' שבמהלכו, כבדרך אגב, אומר להם האיש בטבעיות גמורה: 'נפגעתי נפשית, אני מקבל טיפול ומנסה להשתלב בחברה. זה לא קל, אבל אני משתדל!' התוצאה במקרה זה עשויה, לדעתי, להיות חיובית דווקא. אנשים מסוגלים לגלות אהדה, ואף להירתם כדי לסייע. הם עשויים לגלות אמפתיה כלפי מי שניצב מולם ומשתפם במצוקותיו ובמאבקו. הם יהיו מוכנים לקבלו. זה הנותר מרחוק ונמנע מהיכרות קרובה, בשל חששו מהסטיגמה, יישאר דחוי. 

פגועי נפש רבים שומרים על 'סודם הנורא' שנים ארוכות, ולעתים כל חייהם. הם מסתגרים בדלת אמות ומשקיעים אנרגיה עצומה בהסתרת מצבם (בעבר ו/או בהווה). הם כולאים עצמם, למעשה, בצינוק. יתירה מזאת, סודות כמוסים טבעם להתגלות, ולאו דווקא בעיתוי או במקום הרצויים, אלא בתנאים שבהם האדם אינו שולט בסיטואציה. כאן חוזרת השאלה: מה עושה את ההבדל בין שני המקרים; המקרה שבו אתה נחשף בעל כורחך, לבין מקרה שבו אתה בעצמך יוזם את הסיטואציה של החשיפה? 

הסוד הוא פשוט: מי שיוזם את הסיטואציה של החשיפה ו'מייחצן' את עצמו מצוי בעמדת פתיחה יעילה ומועילה לאין שיעור יותר ממי שמאפשר לאחרים ל'מכור אותו' מאחורי גבו! איני מנסה חלילה לבקר גישה שונה, או לשכנע מישהו לפעול מיידית. מדובר בחומר למחשבה בלבד. עם זה, אני מקווה בכל לבי כי דבריי יחלחלו ויופנמו, ובבוא העת גם ישאו פרי.     

                                     *        *        * 

למרות שאני נחשפתי בגדול, ועל אף שאני עומד וקורא לנפגעי הנפש לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם... בכל זאת, אני מודע לעובדות היבשות, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מנפגעי הנפש יעשה כן, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה, שלפחות לכאורה, היא עוינת בדרך כלל. אבל גם אנשים שמסתירים את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים והצמודים אליהם. למשל ביחס לזוגיות: כבר שמעתי אנשים שהכריזו, בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר את מחלת הנפש שלהם מפני בני זוג שיכירו, עד עולם. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה קיבלו התקף הקשור למחלתם הנפשית וזה נגמר בגירושין סוערים (מפני שבן הזוג הרגיש מרומה, ולדעתי, בצדק רב!). 

לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים. ובאמת, הרבה אנשים מ'כוחותינו' באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז 'מתי' לספר? ובייחוד 'איך' יש לעשות כן? ואני שדוגל בחשיפה רבתי, שבעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי צריך לייעץ לאנשים שנפגעו נפשית כיצד לנהוג בבליינד-דייט עם בן זוג שאינם מכירים. 

וידעתי שאם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. כי, מן הסתם, לא קיימים איש או אישה בין 'הבריאים', אשר ישמעו שהמיועדים להם הם 'חולי נפש' פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל.

ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה 'מתי' אולי צריך לענות: 'לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה'. ואילו לשאלה 'איך' אולי צריך לענות: 'שצריך לדבר לבן הזוג בשפה שלו - שפה של 'בריאים', ובהדרגה לספר לו אודותינו'. כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח בכל פגישה עוד קצת ועוד קצת. וכך, בהדרגה, צריך גם ליידע את בן הזוג. וכאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר 'שעברנו משברים לא קלים', זה אמת, וזה בשפה של 'בריאים' (הרי לכולם יש 'משברים'). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף ש'במשברים נזקקנו לתרופות הרגעה', זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף ש'אנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו'. גם זה אמת. ועכשיו בן הזוג יודע:

 1. שעברנו משברים לא קלים   

2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה

3. שאנו נעזרים באיש מקצוע 

כמובן שעדיין לא 'קראנו לילד בשמו', כי השתמשנו בשפה של 'בריאים', אבל בפועל לא הסתרנו דבר, והסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... כמובן שבשלב מאוחר יותר, חשוב מאוד וחכם מאוד מצידנו יהיה לדבר 'ברחל ביתך הקטנה' בלי להסתיר דבר, אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, שעברנו התקפים, אך למדנו להתמודד. שהיינו מאושפזים, אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם. שאנו חולים, אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות) וכו'. לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה, קרי, הכנו את בן הזוג, אזי מן הסתם, כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה המקסימאלית, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר גדלים באופן משמעותי.

בהצלחה!

 

יליד 1956, נשוי בשנית ואב לארבעה * הוגדרתי קלינית כחולה במאניה-דפרסיה * נשאתי למעלה מ-400 הרצאות * ב-1990 הקמתי את קבוצות התמיכה הראשונות בתחום ברה"נ וכיום מנחה קבוצות בעמותת 'אנוש' * בין המאמרים שכתבתי גם 'המציאורפיה ואני' - שיטה שפיתחתי לבלימת התקפי החולי * חשפתי עצמי בעשרות ראיונות בתקשורת על מנת לתרום לשבירת הסטיגמה כלפי המתמודדים וכדי לעודד יציאה מהארון * ב-2003 ייסדתי את 'מתמודדים למען מתמודדים (מל''מ) http://www.malam.org.il/ * ב- 1998 פרסמתי את ספרי 'הקרב על השפיות' * בשנת 2001 הוענק לי 'אות בזכות' בכנסת * ב-2003 פרסמתי את ספרי 'מישהו מטפל בך' על פסיכותרפיה קשה שעברתי * הגיתי את 'צועדים בראש מורם' - מצעדי אלפי נפגעי הנפש ברחובות ת"א שיצאו לפועל ב-2004 וב-2005 ע"י עמותת 'אנוש'
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב