פגיעה מאחור ? לא תמיד האשמה ברורה 

בתי-המשפט בישראל ואחרים מתייחסים לפוגע מאחור במהלך התנגשות בין שני כלי-רכב, כאשם הבלעדי. לרוב מסקנה זו צודקת וראויה, אך כדאי לזכור שקיימים מקרים חריגים וכי גם הפוגע מאחור כפוף לחוקי הפיסיקה ולמגבלות אנוש.

אכן, גם כאשר מדובר בכביש מהר והצדדים נוסעים במהירות גבוהה, עדיין על הרכב הנוסע מאחור לשמור על מרווח סביר מהרכב הנוסע לפניו. עם זאת,

במקרים מסוימים - ובמיוחד במקרים כאלה בהם לכאורה נשמר מרחק סביר ועצירת הרכב שמלפנים היתה פתאומית ובלתי ראויה - ייתכן שיש מקום ליחס את האשמה, או לפחות את חלקה, לרכב הבולם ולא לרכב הפוגע.

במקרה שהיה הורשעה נהגת בבית-המשפט לתעבורה בעבירות של אי-שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות. באותו מקרה נהגה הנהגת את רכבה בדרך בינעירונית, כאשר לפניה נסעו מספר כלי רכב. ברמזור בכיוון נסיעתה דלק אור ירוק. רכב שהיה לפניה, אוטובוס זעיר, עצר בעקבות תאונה אחרת אשר ארעה במקום והתנגש ברכב שלפניו. הנהגת לא הספיקה לבלום והתנגשה באוטובוס הזעיר שנסע לפניה.

המחוזי הפך את ההחלטה

על הרשעה זו הוגש ערעור בבית-המשפט המחוזי, ושם נהפכה החלטת בית-המשפט לתעבורה. נקבע, כי על-פי לשון החוק שמירת המרחק שבין שתי מכוניות צריכה להיות כזו המאפשרת עצירה בכל עת, כדי למנוע מתאונה. המרווח בין כלי הרכב צריך להתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות. החוק מוסיף וקובע, כי על בעל הרכב לשמור מרחק מרכב הנוסע לפניו במרווח זמן של שנייה אחת לפחות. הדרישה האחרונה נועדה להוסיף על זו הראשונה ולא לגרוע ממנה.

בית-המשפט קבע, כי בהחלט ייתכן מצב שבו אדם, במרווח זמן גדול משנייה, ייחשב אף הוא כמי שלא שמר מרחק מספיק שיאפשר לו לעצור את רכבו ולמנוע תאונה. עם זאת ציין בית-המשפט כי "סיפת התקנה הנ"ל מהווה מעין מדריך לנהג שקשה לו להעריך במטרים את המרחק שאותו הוא עובר. לכן קבע המחוקק פרק זמן של שנייה שבו ייראה נהג כמי ששמר מרחק, אם אין על הכביש כל אינדיקציה לכך כי עליו לעצור כדי למנוע תאונה"

בנסיבות העניין, קבע בית המשפט, התרחשה התאונה בפתאומיות ובנסיבות בהן לא היה על הנהגת לסבור כי היא עומדת להתרחש. עוד הוסיף בית-המשפט, כי "התביעה לא טענה כי הנהגת "לא שמרה על מרווח זמן של שניה אחת לפחות וכי לא שמרה מרחק בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב במצב הראות והתנועה. לפיכך, יש לצאת מתוך הנחה כי המערערת אומנם שמרה מרחק, אולם לא מרחק כזה המאפשר לה עצירה מוחלטת כשהרכב שלפניה נמצא בתנועה".

"פרשנותה של התביעה", קבע בית המשפט המחוזי, "היתה מביאה למסקנה כי כל רכב מחויב לשמור מרחק בטווח העצירה. כך, למשל, רכב הנוסע במהירות המותרת של 90 קמ"ש חייב לשמור מרחק של 64 מטר מהרכב שלפניו. דהיינו, עליו לשמור מרווח זמן של 4.6 שניות מהרכב לפניו".

בית-המשפט ציין כי לא לכך כיוון המחוקק, ולפיכך זיכה את הנהגת מכל אשמה תוך שהוא הופך את החלטת השופט איזיקסון שבחר להרשיעה.

שילוב קיצוני של נסיבות

אכן, ברובם המכריע של המקרים בהם מדובר בפגיעה מאחור רובצת האשמה על הפוגע. גם כאשר המהירות גבוהה והתאונה אינה צפויה, על הפוגע להיערך לאפשרות של בלימה פתאומית ולשמור מהרכב שלפניו על מרחק המתאים למחק העצירה במהירות בה הוא נוסע. אלא שכאמור קיימים מקרים בהם אין לצפות מנהג למנוע את ההתנגשות משהתקיים שילוב מסוים וקיצוני של נסיבות.

כך, למשל, יש להביא את מידת אי-הצפיות של התרחשות האירוע ואת מרחק הבלימה במהירות בה נוסע הנהג הפוגע כקריטריונים לקביעת אשמו. בענייננו נראה כי אכן סביר היה, בנסיבות המתוארות, שלא לצפות מהנהגת לשמור על מרחק של יותר מ-60 מטרים מהרכב שלפניו כאשר התנועה זורמת. מה גם שמנסיבות התרחשות אותו אירוע עולה לכאורה כי הרכב הנפגע לא שמר מרחק (שהרי פגע ברכב שלפניו) ובכך הביא להתקצרות הזמן שעד לפגיעה.

לרשלנות של הרכב הנפגע, עת לא שמר מרחק מהרכב שלפניו ולפיכך נעצר בפתאומיות שלא היתה מתרחשת לו שומר היה מרחק, מקום באומדן אחריותו ומידת רשלנותו של הרכב הפוגע בו. גם אם על בעל רכב לצפות בלימה פתאומית של הרכב שלפניו, לא ברור מאליו כי עליו לצפות גם רשלנות של נהג אותו רכב. יש משמעות גם למרחק אותו כן שמר הרכב הפוגע בזמן התאונה, ולשאלה אם אותו מרחק יכול היה להיחשב כמרחק סביר וכן לעוצמת הפגיעה.

כאמור, ברובם המכריע של המקרים ראוי יהיה לקבוע כי רכב הפוגע מאחור - רובץ מלוא האשם לפתח נהגו. עם זאת, אין לקבוע מסמרות בעניין זה ולקבוע אשם באופן אוטומטי ועל כל מקרה להיבחן לגופו - במשפט האזרחי כמו גם ועל אחת כמה וכמה במשפט הפלילי.