דפקו לך את האוטו? דרוש פיצוי מלא 

חברות ביטוח נוהגות לקזז מנהגים שרכבם נפגע בידי נהג אחר את סכום ההשתתפות העצמית הנקובה בפוליסה של הנהג הפוגע. בפעם הראשונה קבע בית המשפט כי התנהלות זו של חברות הביטוח אינה חוקית וכי על הנהג הנפגע לקבל את מלוא הפיצוי ועל חברת הביטוח לגבות את ההשתתפות העצמית מן המבוטח שהוא הנהג הפוגע

טענה פופולרית בקרב חברות הביטוח, המבטחות צדדים שלישיים (הרכב הפוגע), הינה כי סכום "ההשתתפות העצמית" גבוה מסכום התביעה ולפיכך יש לתובעו ישירות מהפוגע ולא מהן. במקרים רבים נותר התובע ולרוב גם עורך-דינו אובד עצות מול טענה זו. במיוחד נכון הדבר כאשר את הפוגע עצמו, להבדיל מחברת הביטוח שלו, קשה או לא ניתן לאתר. מה עושים? לא מוותרים!

כאשר מבוטח תובע את מבטחת הרכב שלו מקוזז אוטומטית סכום ההשתתפות העצמית מכל סכום תגמולים המועבר אליו, אך שונה המצב כאשר מדובר בתובע זר (צד שלישי שניזוק מפגיעת הרכב המבוטח). במקרה זה יהא ראוי להתייחס אל המבטחת והמבוטח כצד אחד החייב בפיצויו המלא על נזקיו מן האירוע. לפיכך זכאי יהיה הצד השלישי לקבל במקרים כאלה מהמבטחת את מלוא סכום הפיצוי, אך חברת הביטוח רשאית לחזור אל המבוטח שלה ולקבל ממנו את סכום ההשתתפות העצמית בו מחויב הוא כלפיה.

לרוב נסמכת המבטחת במקרים כאלה על סעיף בחוק חוזה הביטוח הקובע כי כל טענה העומדת לה למול המבוטח תעמוד לה מול הצד השלישי (המוטב). ואולם

יש לערוך הבחנה לעניין זה בין סעיפים שמטבעם נוגעים למערכת היחסים שבין הצדדים גופם, למערכת היחסים עם צד שלישי (הנהג הניזוק, למשל). כך למשל ברור לכל כי חברת הביטוח לא תוכל לקזז מהפיצוי המשולם לצד השלישי חובות פרמיה של המבוטח, וגם אם עומדת לה טענה שכזו, היא תעמוד מול המבוטח בלבד ולא כלפי הצד השלישי. כך הוא גם בנוגע לטענה נפוצה אחרת של חברות הביטוח לפיה פטורה היא מחבותה כלפי הצד השלישי בשל "העדר שיתוף פעולה" של מבוטחה.

התייחסות מפורשת של בית המשפט

עד עתה לא ראו לנכון בתי-המשפט לערוך את ההבחנה המוצעת, הלכה רלוונטית מחייבת עדיין לא קיימת כנראה, ובמקרים רבים מצאו עצמם ניזוקים מפוצים רק "מעבר" לסכום ההשתתפות העצמית.

רוח השינוי מגיעה הפעם דווקא מבית-משפט השלום בנצרת. במקרה שהיה עשתה המבטחת שימוש ב-2 הטענות הקלאסיות גם יחד: היעדר שיתוף פעולה של המבוטח (חברה בהליכי פירוק) - המהווה לשיטתה הפרת חוזה הביטוח בינה לבינו הפוטרת אותה מחבותה כלפי הצד השלישי הניזוק; והשתתפות עצמית גבוהה מסכום התביעה - הפוטרת אותה בנסיבות המקרה מתשלום.

לעניין הטענה הראשונה קובעת לשון החוק כי למבוטח חובה להודיע למבטחת אודות קרות מקרה הביטוח ולשתף פעולה לצורך בירור החבות, כי אי-קיום חובה זו עשוי להביא להפחתת חבות המבטח באופן שהוא לא יהא חייב בתגמולי ביטוח שאילו קוימה חובת שיתוף הפעולה, יכול היה להוכיח כי אינו חב בהם. בית-המשפט קבע כי "מסעיפי החוק... ניתן להסיק, חד משמעית, כי אי קיום שיתוף פעולה מצד המבוטח אינו גורר היעדר כיסוי ביטוחי או אי תחולה של הפוליסה, אלא - לכל היותר - יכול לגרום להפחתת חבות המבטח כמובהר לעיל, ולכן, 'הסעד' המבוקש על ידי המבטחת - לקבוע שאין כיסוי ביטוחי - אינו מתאים ואינו הולם את הוראות החוק, ולכן, דין עתירה זו של המבטחת להידחות.

הפוליסה עצמה... מטילה חובה על המבוטחת להודיע על קרות מקרה ביטוח ברם אינה קובעת, בשום מקום, כי הפרת אותה חובה, תגרור אחריה אי חיסוי ביטוחי (היעדר כיסוי או אי תחולה של הפוליסה), ומשלא נאמר הדבר מפורשות בפוליסה, לא ניתן להוסיפו אליה לאחר קרות מקרה הביטוח, גם לפי כללי הפרשנות הכלליים, גם לפי כללי הפרשנות המתמקדים בפרשנות פוליסה וגם לאור כלל הפרשנות נגד המנסח".

למי נוגעת ההשתתפות העצמית

באשר לטענה השנייה (השתתפות עצמית העולה על סכום התביעה) קבע בית-המשפט כי "ביסוד קביעת ההשתתפות העצמית ידועות מספר מטרות משולבות אחת בשניה הקשורות לשיקולים כלכליים וגם לצורך השמירה על בטחון הציבור, המטרות העיקריות הינן כלהלן:

1. קביעת השתתפות עצמית גורמת להפחתת עלות הפרמיה שהמבוטח משלם למבטח, דבר שמאפשר למבטח להוזיל את הפרמיה, משמעותית.

2. ההשתתפות העצמית עשויה לשחרר את המבטח מטיפול באירועים שכיחים וטורדניים, אשר הנזק שנגרם בהם הוא נזק פעוט.

3. הטלת השתתפות עצמית תעודד את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות בעסקו ביודעו כי בכל אירוע נזק, ישא בעלות ההשתתפות העצמית ובכך, יהא בעל אינטרס לקיים אמצעי זהירות ולשמור על בטחון הציבור.

ברי כי ההשתתפות העצמית נולדה ונוצרה כדי להגן ולמצוא את האיזון המתאים בין האינטרסים הכלכליים של המבוטח והמבטח, ואין לזכויות המוטב כל קשר להשתתפות העצמית".

נראה כי השיקול המכריע (או הצריך להכריע) את הכף בעניין זה הינה הרתעת המבוטח ואילוצו לנקוט אמצעי זהירות סבירים ברכב שבהחזקתו. בכך יוצרת ההשתתפות העצמית תמריץ שלילי מרתיע התקף וראוי בנוגע למבוטח אך החסר כל משמעות בנוגע לצד השלישי.

בית-המשפט קבע כי "לא מן הנמנע כי יקום מצב בו המבטח והמבוטח יסכימו ביניהם, בחוזה, כי תמורת פרמיה נוספת, אחריותו של המבטח כלפי המוטב תתחיל מסכום אפס ואילו ביחסים בין המבטח למבוטח ישתתף המבוטח בסכום ראשוני כלשהו. ואם כך הסכימו, יהא המבטח והמבוטח חבים, יחד ולחוד, כלפי המוטב גם בסכום ההשתתפות העצמית, אף שהמבטח יכול - לפי חוזה הביטוח - לדרוש מהמבוטח לשפותו בסכום ההשתתפות העצמית".

עוד הוסיף וקבע בית-המשפט כי "עצם הביטוי 'השתתפות עצמית' בהקשר של חוזה לטובת צד ג', משמעותו שצד אחד לחוזה - הוא המבוטח - ישתתף בחיוב של הצד השני - המבטח - כלפי המוטב, כך שעצם המונח 'השתתפות' מוביל לפרשנות של חיוב משותף והדדי.

תמיכה וסימוכין לפרשנות זו ניתן לראות בהגדרת המונח השתתפות עצמית שבתנאי הפוליסה, שם נאמר כי ההשתתפות העצמית היא 'הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח'...

הפרשנות הסבירה היחידה לניסוח לעיל היא כי סכום השיפוי או הפיצוי למוטב ישולם כולו על ידי המבטח, ומתוך סכום זה, ישא המבוטח בסכום ההשתתפות העצמית, כך שלפי לשון התניה, המבטח נטל על עצמו התחייבות לשלם את מלוא סכום השיפוי, ומתוך סכום זה ישתתף המבוטח בסכום ההשתתפות העצמית"



נראה כי פרשנותו של בית-המשפט את הוראות החוק והפוליסה - פרשנות ראויה ורצויה היא - מן הדין הוא להחיל את כלל "הפרשנות כנגד המנסח" ביתר שאת משהמדובר הוא ב"מוטב" שלא היה נוכח במעמד כריתת חוזה הביטוח ושהפוליסה נועדה, לכתחילה, להגן גם עליו.