תולדות קרית מוצקין 1934 - 1947 

תולדות קריית מוצקין - עשור ראשון 

הרעיון להקמת שכונה למעמד הבינוני בסביבות חיפה צץ ועלה בשנת 1932. הימים ימי העלייה החמישית, העלייה הגדולה והמשמעותית שבעליות הציוניות של טרום הקמת המדינה. 250,000 יהודים עלו בתקופה שבין 1929-1939, הכפילו את הישוב היהודי ותרמו משמעותית להתעצמותו הכלכלית והארגונית. עליה זו, שהושפעה מגל האנטישמיות האירופאית, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ומההתאוששות הכלכלית בא"י (בעת המשבר הכלכלי העולמי), הביאה לא"י אוכלוסיית עולים מגוונת, משכילה ובחלקה- בעלת אמצעים כלכליים משמעותיים. בשנות השלושים היו רוב העולים מבני המעמד הבינוני, ויחד עם 80,000 אנשי העלייה הרביעית (1924 - 1928), שינו את ההרכב הסוציולוגי של החברה היישובית, בצמצום אחוז הפועלים בא"י ל49%, ובגיבושו של  מעמד הבורגנות הארץ ישראלית (בן פורת, תשנ"ט, עמ' 80-96). אם כי רבים מתוכם פנו גם להתיישבות הכפרית, צביונה של העלייה החמישית היה עירוני במהותו. הערים הגדולות הכפילו את מספר תושביהן ושכונות עירוניות הורחבו. מחירי הדירות בערים ומחירי הקרקעות שבסביבתן האמירו מאוד (עמיקם, 1979). 

ואכן, אחת הסיבות העיקריות להתרקמותו של רעיון קמת קריית מוצקין, הייתה בעיית הנדל"ן: עלותם הגבוהה יחסית של הקרקעות והבתים בשכונות חיפה, שנחשבה כבר אז למטרופולין, לא אפשרו לאנשי המעמד הבינוני לרכוש בה מגרש או חלקת אדמה על מנת לבנות עליה את ביתם. קבוצה חיפאית בשם ארגון המעמד הבינוני ביקשה למצוא פתרון לסוגיה. הם  מצאו כי האפשרות היחידה בה יוכלו אנשי הארגון לממש את חלומם לבניית שכונת מגורים עירונית אך "צמודת קרקע" ונבדלת בקרבת חיפה, תהיה רכישת מגרשים במחירים ההולמים את יכולתם על אדמות הקק"ל. זאת כמובן, במידה וקק"ל אכן תיאות להקצות ולהעמיד לרשות היזמים את הקרקעות הנדרשות.

השטח בו בחרו, צפונית למפרץ חיפה, בין כביש חיפה-עכו לבין מסילת הרכבת, אותר ב1891 ע"י מנחם אוסישקין כשטח שומם "בעל עתיד מזהיר". כבר באותה שנה נרכשו כמה דונמים בעמק, שבטעות נקרא "עמק זבולון" (לדעת החוקרים היה השטח בתחומו של שבט אשר), מבעליה- משפחת סורסוק מביירות. מיד אחר כך, בלחץ הערבים, אסרו התורכים את המשך הרכישה. בשנת 1925 רכשה "חברת הכשרת מפרץ חיפה" שטחים נוספים בעמק   וב 1926 פנתה החברה לאדריכל ריכארד קאופמן (מי שהיה אדריכל הישוב המעגלי בנהלל וביה"ח רמב"ם בחיפה), כדי שיציע לה תכנית יישובית ל"אדמות ג'ידרו ומפרץ חיפה". על פי תכניתו אמורה הייתה לקום באזור כולו "עיר גנים" שתחום השיפוט שתוכנן לה היה מצומת הצ'ק פוסט, שלמרגלותיו הצפוניים של הכרמל, בדרום, עד מבואותיה הדרומיים של העיר עכו, בצפון, ומחוף הים במערב ועד מעבר לפוארה (נחל גדורה הנשפך אל הקישון) ממזרח. התוכנית היומרנית לא יצאה לפועל אך היא המשיכה להתקיים כבסיס לכל תוכניות פיתוח האזור.

בשטח עצמו כבר רחשה פעילות: ב 1924 הקימו אפרים וסבינה כץ חווה חקלאית, שכונתה "סביניה", ממזרח לכביש הראשי. ב 1925 התיישבו מספר משפחות באזור שכונה כפר עטה (ע"ש הכפר הערבי כופרתא) והיה לגרעין לכפר אתא ובהמשך- לקריית אתא. ב 1926 הוקם באזור מוכה הביצות, על גבעה נישאה בחלקו המזרחי של העמק, כפר חסידים. ב 1927 קבעו נציגי הקק"ל שביקרו במקום כי: "את שטח אדמת ג'ידרו אפשר להבריא רק אם כל הייבוש ייצא לפועל. עבודה חלקית לא תיתן תוצאות". לאור ההמלצות רכשה הקק"ל בשנת 1928 חלק ניכר מהאדמות. אנשי קק"ל חוללו שינויים בתפיסה הבסיסית על אופי ההתיישבות. אמנם "עיר גנים", אך במתכונת רעיונית אחרת: קואופרציה, "ישובי לווין" לעיר הגדולה, קהילתיים, חברתיים, מיני-חקלאים ובעלי איכות חיים גבוהה. משהו שבין "עיירה חקלאית" ל"קיבוץ עירוני" .

ב 1933 החלה הקק"ל ביישוב העמק: בחלקו המערבי, ממערב למסילת הברזל,  הוקמה קריית חיים המזרחית כשכונה פועלית העתידה להתפשט עד לים. סמוך לכפר עטה הוקמה שכונת "עיר גנים" (העתידה גם היא להיות חלק מקריית אתא). 40 משפחות שפונו משכונת הדר בחיפה (כדי לפנות מקום להקמת "שוק תלפיות") יושבו בקצהו הצפון- מזרחי של השטח, ממערב לכביש חיפה-עכו, לחופה של ביצה גדולה. הם הקימו שכונה של צריפים וזכו לשם..."שכונת הצריפים". ב 18.7.1934  הונחה אבן הפינה ל"שכונת עולי גרמניה" ממזרח לכביש חיפה-עכו (העתידה, עם "סביניה", להתפתח לקריית ביאליק).

בחודש פברואר 1933 נאותה הנהלת הקק"ל להעמיד לרשות "ארגון המעמד הבינוני" שטח אדמה בן 300 דונם ממזרח למסילת הברזל. בקיץ אושרה הקצאת הקרקע ונעשתה חלוקת המגרשים הראשונה. השמועה בדבר השכונה העממית החדשה, של משפחות שאינן חברות בהסתדרות העובדים, המוקמת ורוקמת עור וגידים, התפשטה "כאש בשדה קוצים בחוגי המעמד הבינוני החיפאי". ככל שהתקרב מועד הגרלת המגרשים ותחילת העבודות, התארכה רשימת המועמדים המעוניינים. בתחילת 1934 עמדה רשימת המבקשים על כ 400  משפחות. המספר המפתיע והבלתי צפוי של המבקשים והלחץ שנוצר בעקבותיו, הצריכו שינוי בתכניות. השטח שהוקצב להקמת השכונה הוגדל משמעותית והועמד על 444 מגרשים, 32 הדונם ליחידה.

חברי הנהלת "ארגון המעמד הבינוני", הטביעו  את חותמם על אופייה העתידי של ה"שכונה". נושאי איכות החיים, דת, רווחה, חינוך, תרבות וכד', ראויים היו לדעתם שיתוכננו מראש ויטופלו בקפדנות. כך הקפידו מייסדי השכונה מראשיתה, להקצות שטחי קרקע לצרכי ציבור. שני דונם להקמת בית כנסת, מגרש בן עשרה דונם שוריין לצורך הקמת בית ספר, שני דונם לגני ילדים, ארבעה דונם לבית העם, מגרש למרפאה ציבורית, ושישה מגרשים בסך כולל של שמונה דונמים למרכז מסחרי. עבודת התכנון נמסרה לפרופסור אברקרומבי, מומחה לבנין ערים מליברפול אנגליה, שהוזמן ע"י הנהלת הקק"ל והחברה הכלכלית הארצישראלית, להגיע לא"י , לבדוק את השטח, לתכנן את השכונה כראוי ולפקח מקרוב על ביצוע התכנית.

ב א' ראש חודש חשוון תרצ"ה (09.10.1934) הונחה אבן הפינה טכס רב רושם שנערך בחולות ג'דירה. האורחים הגיעו ברכבת מיוחדת לתחנת מוצקין ("סביניה" דאז ), או באוטובוסים מיוחדים שיצאו מחיפה. בין המשתתפים בטכס היו: נשיא הסוכנות היהודית מר מנחם סוקולוב, נשיא הקרן הקיימת לישראל מר מנחם אוסישקין, נציגו של הנציב הבריטי ונציגי העיתונות. הטכס נערך במעמד משפחתו של ליאו לייב מוצקין, מי שהיה מיוזמי הקונגרס הציוני העולמי ושנפטר בשנה הקודמת (1933), ושעל כן החליטה הנהלת הקרן הקיימת לקרוא לשכונה החדשה על שמו. את אבן הפינה הניחה אלמנתו, הגב' מוצקין, בנוכחות ילדיו. דברי פתיחה נשא מר קליבנוב, יו"ר ארגון המעמד הבינוני בחיפה. לאחר הטכס חתמו המוזמנים את האירוע המרגש ב"מסיבת תה" מכובדת, בקפה "וינה" הידוע שב ... חיפה ! 

עשר תכניות אדריכליות תוכננו לטיפוסי הבתים השונים. כל בית תוכנן לשניים עד שלושה חדרים, והתאפשרו מעט שינויים קטנים לפי הטעם האישי של המתיישב עצמו.  מחירו של בית נע בין 350 ל 400 לא"י , סכום נכבד למדי באותם הימים, אבל בגדר האפשרי לאנשי המעמד הבינוני. מייסדי השכונה ערכו הסכמים עם הבנקים השונים למתן הלוואות. בטרם החלה הבניה, הונחה רשת צינורות מים מבאר המים שנחפרה בסמוך למקום בו יוקם מגדל המים. בתים ראשונים החלו לצוץ בסמוך למסילת הברזל ולתחנת הרכבת, לאורך הרחוב הראשון שנקרא "התכלת" (היום רח' אח"י אילת). בתוך שנתיים, בקצב בניה מהיר, עמדו מוכנות יחידות הדיור ברוב המגרשים. המייסדים לא שכחו את מחויבותם לנושא מבני הציבור המתוכננים כמו בית ספר, בית כנסת ומקווה. המימון הנדרש להקמת מבני הציבור הוטל על התושבים על עצמם. כל מתיישב חתם על שבעה שטרי חוב, כל אחד בן לירה אחת, לתקופה של שבע שנים, כערבות לטובת בנק "הלוואה וחסכון" .

ב 1935 השתכנו במקום המשפחות הראשונות. שכונת מוצקין הייתה לעובדה קיימת.

"בתחילה היה המקום כולו שטח שומם, חול, גבעות, ביצות ויתושים מתעופפים, כשבסביבה בדואים נודדים בלבד...הרכבת הייתה אמצעי התחבורה הטוב ביותר, הזול ביותר ורבים נסעו מבלי לשלם כלל. הרכבות נסעו בשעות קבועות עד 12:00 בלילה...רבים נכנסו לגור בבתים ללא דלתות וללא חלונות. קרה מקרה שתן נכנס בלילה לבית...באותם ימים גרו בצפיפות, לעיתים 3 משפחות בבית בן 3 חדרים. המטבח היה משותף. אנשים למדו לוותר זה לזה ופתחו יחסי שכנות טובים...חנויות בהתחלה לא היו. הראשונים, שהיו אנשי המעמד הבינוני - סוחרים, פקידים, מורים ובעלי מלאכה, ביניהם נגרים, בנאים, היה זגג, היה סנדלר, חלבן, עגלון- רובם עבדו בחיפה. בבוקר השכם יצאו אל הרכבת לנסוע לחיפה ולפנות ערב, אחרי יום עבודה, חזרו ברכבת כשהם עמוסים בסלי קניות. "

*     *     *

מימיו הראשונים של הישוב התנהלו מאבקי שליטה בהנהלת המקום. ארגון הגג המיישב היה הקק"ל, ארגון המעמד הבינוני היה היזם, חברי האגודה השיתופית היו הזכאים להתיישבות והם שהיו חברי האסיפה הכללית ובחרו ביו"ר ובהנהלה. בין הגופים נטשה מערכה בשאלות מי מייצג את הקריה, מי מוסמך לטפל בענייניה וחשוב מזה - מי מקבל את התקציבים ומנווט אותם. ראוי לציין כי חלק מראשי ארגון המעמד הבינוני היו באותה זמן תושבי הקריה...

כבר במאי 1934 נרשמה האגודה השיתופית ("שכונה עממית אגודה שיתופית בע"מ") אצל רושם האגודות,  פורסמו תקנות האגודה,  וליו"ר ועד השכונה נבחר מר פישל ברייטמן, יליד אוקראינה ( 1887), עסקן תנועת "המזרחי". ב 27.08.1934 (חודש וחצי לפני הנחת אבן הפינה לשכונה), יצא מאת "וועד שכונת מוצקין" מכתב אל הנהלת הקרן הקיימת לישראל:

"... א. מהיום ואילך יופיע לפניכם בכל העניינים הנוגעים לשכונת מוצקין-ועד השכונה העממית אגודה שתופית בע"מ, חיפה. אגודה זו נרשמה כחוק אצל רושם האגודות השיתופיות ב-1 במרץ ש.ז.[...]  ג. הנהלה זו בחרה במר ברייטמן ליו"ר ובמר ח. צרניבסקי לסגנו.[...] הננו מבקשים מהקק"ל שתרשום לפניה את תוכן מכתבנו זה ולא לנהל שום מו"מ והסכמים, ולוא זמניים עם יחיד או קבוצים בענייני שכונתנו מבלי הסכמתנו המפורשת למפרע בכתב. אחרת תגרמו נזקים לכם ולנו".  

ב  20.8.1935 נשלח לקק"ל מכתב נזעם  מ"ארגון המעמד הבינוני" מחיפה, שדרש להכיר בו כמי שמנהל את העניינים בקריה:

 "הארגון היה מיסד השכונה וממשיך להיות המפקח על סדרי השכונה. מהרגע ה-1 שבאנו בקשר עם הקק"ל ועד עכשיו, היינו בטוחים והננו בטוחים גם כעת, שרק הארגון, כמפקח עליון על הנעשה כביתר השכונות, יכול באמת להקיף את המפעל כולו ולכוון אותו למסלול הרצוי. בה בשעה שחברי השכונה, כל אחד בפני עצמו, מעוניינים בראש וראשונה בסדור חייהם הפרטיים הם... מביעים את רצוננו, שמהיום והלאה תדע הקק"ל, שארגון המעמד הבינוני הוא המוסד המפקח, כמו שנהוג ביתר השכונות ".

הנהלת האגודה השיתופית שקעה בדיונים קדחתניים בהם עלו התלבטויות בקשר ליחסים בין הגופים: מצד אחד מדובר בגוף עשיר, מוכר ומכובד שיכול לתת גיבוי לאגודה, מאידך - תושבי הקריה היוו 2/3 מחברי הארגון ! מי שולט במי - במכתב תשובה רשמי לקק"ל (25.9.1935) קבעו חד משמעית:

 "בקשר למכתב הארגון הננו להעיר כדלקמן : עם כל הכבוד וההערכה שלנו לארגון המעמד הבינוני לא נסכים בשום אופן שענייני השכונה יתנהלו ע"י אנשים שאין להם מגע ישיר עם השכונה ובעיותיה, ושנבחרו לא ע"י חברי השכונה בהתאם לתקנות השכונה" .

המחלוקת, שנמשכה עד שנות החמישים, לא הייתה רק לשם שמיים: על הפרק עמדה שאלת הכשרתם של שטחים נוספים להתיישבות, שמי שיהיה אחראי להם יזכה בתקציבי הפיתוח ויקבע מי ייקלט בישוב !

בינתיים הסתבכו היחסים גם בתוך הקריה ובאגודה. כאמור, לאגודה השיתופית נבחרו הנהלה (15.1.1934) ומועצה (20.5.1935). לגופים אלה לא הוגדרו סמכויות ברורות, ובשלב מסוים, לאחר שהמועצה דרשה שיוגדרו הסמכויות - התנגדו לכך חברי ההנהלה... בין הגופים שררו יחסים קשים, הטחת האשמות הדדית על בזבוז כספי ציבור, עבודה לא מסודרת ועוד. אופי הויכוחים מעיד שלא מעט משחקי אגו שיחקו תפקיד בויכוח העקרוני. עד שנת 1937 שני הגופים נבחרו ופעלו באופן עצמאי ובלתי תלוי זה בזה. מאז נבחרה מועצת האגודה והיא בחרה מתוכה את ההנהלה - "הועד הפועל".

סוגיה מרכזית הייתה שאלת ההצטרפות לקריה: מלכתחילה הייתה האגודה מסגרת מתוחמת ששאפה להומוגניות פנימית. לחצים התיישבותיים הביאו לתחומה אוכלוסיות נוספות. עלתה שאלת ההצטרפות שלהם לאגודה. הימים ימי המאבק בין "מחנה הפועלים" לבין "המחנה האזרחי" על השליטה ביישוב העברי ובמוסדותיו, ומכאן - על דמות המדינה העתידית. כדי שהקריה תוכל להמשיך ולשמור על צביונה נתקבלה החלטה בוועד האגודה השיתופית  כי חברי "הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל" לא יוכלו להתקבל כחברי האגודה, לא יהיו זכאים לקבל מגרש ולהתיישב בקריה, ומכאן שלא יוכלו לבחור ולהיבחר למוסדות הישוב. חברי ההסתדרות ששכרו דירות בקריה, ונחשדו שמטרתם "כיבוש הקריה", היו חסרי זכות הצבעה באגודה ולא יכלו להשפיע על צביון הישוב (פרוינד, תשמ"ב). לחברי ההסתדרות ש"הסתננו" לקריה לא ניתן לעבוד בקריה. תושבים אלה הקימו ועד מקומי, במחאה על התנהלות האגודה, ניהלו מדיניות משלהם ודרשו הכרה בהם כמי שמייצגים את האינטרסים האמיתיים של הקריה. גם תושבי "שכונת הצריפים", שליד הכביש הראשי,  שהיו חברי הסתדרות העובדים, לא יכלו להיכלל באגודה ובקריה, הגם שקיבלו את כל השירותים ממנה... גם מאבקים אלה, כולל כרוזים והפגנות, עתידים היו להמשך עמוק אל תוך שנות החמישים ושיאם היה, כמובן, ערב כל בחירות להנהגה המקומית.

*     *     *

הקריה צמחה במהירות: בתחילת שנת 1936 מנתה האגודה 450 נפש - בסוף אותה שנה מנתה 1,233 ! הגידול המהיר הוסבר בפרוץ המאורעות (1936-1939) שהפכו את הקריה למקלטן של משפחות שהתגוררו בסביבה ערבית, בעיקר בעכו, ונמלטו מאימת הפורעים. באותה שנה (1936) התפטר פישל ברייטמן מתפקידו כיו"ר האגודה השיתופית על רקע ויכוח עקרוני, וסגנו, אריה גרושקביץ, נבחר לתפקיד.

בשנת 1939 כבר מנתה הקריה 634 בתי אב שמרבית פרנסתם הייתה מחוץ לקריה. 15%  מראשי המשפחות היו פקידים,  12.4% התפרנסו ממסחר, 9.7% ממקצועות חופשיים (מורים רופאים וכו'), 24% היו בעלי מלאכה, 22% פועלים, 5% עגלונים ונהגים, 3% שומרים ושוטרים, 1.2% מחלקי לחם, חלב ונפט...5% חסרי מקצוע. האוכלוסייה, הגם שהגיעה מ 23 ארצות, הייתה הומוגנית: מכלל הנפשות בקריה - 2,016 ,  רק 1,154  (57.2%) היו נתיני ארץ ישראל. 616 (30.5%) נולדו בארץ ישראל, 67.2% היו ילידי מזרח ומרכז אירופה. רק כ 3% היו ילידי אסיה, אפריקה ואמריקה...

למאבקה של הקריה על זהותה הנבדלת הייתה גם חזית חיצונית: הצעה ישנה של קק"ל,    מ 1935, לאחד את קריות המפרץ לעיר אחת, חזרה והועלתה לשולחן הדיונים ב 1940, הפעם ע"י המושל הבריטי של חיפה והסוכנות היהודית, שלא הסכימו לקיומה של הישות המוניציפאלית לא ברורה. הנהלת הישוב התלבטה קשות: היא הייתה מעדיפה לשמר את המבנה הקואופרטיבי, המגן על נכסיה ואופייה מפני תושבי השכונות שאינם חברי האגודה. מאידך, היה קיים חשש שאם יעמדו בסירובם יאולצו להסתפח אל חיפה "הפועלית" או להתאחד עם קריית חיים "האדומה"... בין הקריות השכנות שרר מתח אידיאולוגי רב, למרות הדמיון הפיסי והאדריכלי. קריית חיים החליטה לחזק את קו הגבול שלה עם קריית מוצקין על ידי הושבת הכשרות קיבוצים לאורך ה"גבול", על מנת שיהוו מחסום אידיאולוגי חזק מפני סכנת ה"פלישה" של הרעיונות הבורגניים ועל מנת למנוע את המעבר הפיזי בין הקריות...(גרייצר, תשנ"ה. עמ' 196). ועדת חקירה ממשלתית מונתה כדי לבדוק את שאלת סיפוחן של כל הקריות לחיפה. נפתח משא ומתן מייגע שנמשך כמעט שלוש שנים וסופו פשרה: קריית מוצקין תהפוך למועצה מקומית (שם, 201) .

ב 11.6.1940 מונתה ע"י השלטונות הבריטיים המועצה המקומית הראשונה בראשות ישראל שפירא, מראשוני המתיישבים, שעמד לפני כן בראש ועד השכונה ולפני כן בראש ארגון המעמד הבינוני. שפירא, יליד רומניה (1892), בן למשפחה חסידית, היה אדם דתי שהשפיע על בחירת שמות הרחובות הראשונים בקריה ברוח התנ"ך (השופטים, ברק, דבורה, יעל) . חלק  מרכושה של האגודה השיתופית וסמכויותיה הועברו למועצה, אולם היא נותרה עצמאית כגוף סטטוטורי ואחראית על אספקת המים. מספר התושבים היה כבר 2,034 ותקציב המועצה היה 4,307 לא"י.

בשנה שלאחר מכן (28.12.1941) נבחר בפעם הראשונה ראש המועצה ע"י התושבים. לתפקיד נבחר יו"ר האגודה השיתופית אריה לייב גרושקביץ , שכיהן כראש מועצה ברציפות עד 1958. גרושקביץ, בן למשפחה דתית מפלונסק, פולין (1897), פעיל ציוני ותיק, פקיד בבנק אנגלו-פלסטינה ומראשוני המתיישבים בקריה, היה בן 44 בהיבחרו. הוא היה נציג הציונים הכלליים, והקפיד שיכנוהו "נשיא המועצה" ולא ראש המועצה. גרושקביץ היה פעיל בנושאי חינוך ובעיקר נלחם כנגד קיומם של זרמים בעלי זיקה פוליטית במערכת החינוך (פרוינד, תשמ"ב).  במקביל לתפקידו כנשיא המועצה המשיך גרושקביץ בעבודתו בבנק (עד 1951)  וכן המשיך לשמש גם כיו"ר האגודה השיתופית.  ככזה הוא נעזר בחוות דעתו של עו"ד וינשל, שהייתה מנוגדת לעמדת המושל הבריטי והקרן הקיימת, שדרשו ביטול האגודה השיתופית הגורמת ל"דו-שלטון". הנימוק: "אם נמסור הכול ונשאר רק עם חברת המים, מי ישמור על אופי וצורת הקריה ?".

הימים ימי מלחמת העולם השנייה והמחנה הבריטי שבקריה פעיל, מתרחב ותופס מקום בחיי הקהילה. קרבתו של המחנה, כמו גם קרבתם של בתי הזיקוק ונמל חיפה, מביאה להיערכות, חפירת מקלטים וניסיונות, שלא עולים יפה, לגבות מס מיוחד לביצור הבאר ומגדל המים. ואכן, ב 3.9.1942 מתרחשת תקיפה אווירית של אווירונים איטלקיים על הקריה וארבעה מהבתים נהרסים. לאחר ההפצצה מוציאים את כל ילדי הקריה, ביוזמת המועצה, למחנה בכרמל, להרחיקם מהסכנה, עד תחילת שנת הלימודים (באוקטובר). המועצה עשתה מאמצים לעודד גיוס לצבא ואכן 65 מבני המקום התגייסו לצבא ולנוטרות. במלחמה נפל בנו היחיד של ראש המועצה, אהרון, ששירת כטייס בחיל האוויר האמריקאי, ורחוב בקריה נקרא על שמו.

ב 1944, עוד בטרם מסתיימת מלחמת העולם, מתבררים מימדיה של השואה באירופה. הסוכנות היהודית והקק"ל פונים לארגון המעמד הבינוני בבקשה לבנות בתים ל"שארית הפליטה" העתידה להגיע מאירופה. במשך חמישה חודשים מתנהלת התכתבות נרגזת, רצופת עלבונות, היעלבויות והתעלמויות, בין הארגון לאגודה ולמועצה, בשאלת הקצאת השטח, שהובטח כבר למורי בית הספר, לבניית בתים לעולים. ב 15.4.1945 מונחת אבן הפינה  ל"בית השבים" הראשון ברחוב יעל. אולם רק לאחר בקשה בכתב של הסוכנות היהודית, המבקשת עבור הניצולים, החליטה המועצה לחבר את הבניינים על חשבונה ולספק מים וחשמל בחינם לחצי שנה לפליטי השואה... ביה"ס הופך למרכז קליטה לעולים פליטי שואה, שהגיעו בעיקר מהונגריה ורומניה והתקיימו בו שיעורי ערב ללימוד עברית.. הקריה מנתה כבר 2,900 נפשות ושטחה 570 דונם. 40% מהתושבים היו בני פחות  מ 20 שנים...

"בתי השבים", "השיכון לחיילים משוחררים" (מהצבא הבריטי) ובתי "רסקו" היו הבניינים הראשונים בקריה שלא היו חד קומתיים ופרטיים. היה זה סגנון חדש שפרנסי הישוב לא יכלו להתחמק ממנו אל מול הצרכים הלאומיים הלוחצים, למרות פגיעתם באופי הישוב. אך בינתיים המתח בין ראש המועצה לבין ארגון המעמד הבינוני והאגודה השיתופית מגיע לשיאים חדשים. באפריל 1946, לאחר תקופה של מתיחות קשה, מדיחים החברים את גרושקביץ מראשות האגודה השיתופית בטענה של ניגוד אינטרסים, ובוחרים את מ. קפלן.

גרושקביץ יוצא למלחמת חורמה גם באגודה וגם בארגון המעמד הבינוני. "היחס שלהם (של הארגון ר.ל.) אלינו בזמן האחרון הוא כבר לא יחס של חוסר אהדה גרידא, כמו שזה היה לעיתים תכופות קודם, אלא יחס של התנקשות באינטרסים החיוניים של הקריה. יחס של התחרות וחדירה לתוך הלפני והלפנים שלנו." הארגון, מצידו, מפיץ, לקראת הבחירות הצפויות למועצה, כרוז שבו נאמר, בין השאר:

 "הרוצים אתם למסור את גורל הקריה- גורלכם- בידי אלה שמטרתם הרס הקריה היחידה של המעמד הבינוני על כל הישגיה? ...הקו אשר היתוונו לנו בשעת הנחת אבן היסוד של הקריה הוא: יצירת מקלט בטוח בקריית מוצקין לאנשי המעמד  הבינוני ..." 

בתשובה לפניה שנעשתה בדרישה שתעגן את עליונותו של הארגון, קובעת הקק"ל כי "בדרך כלל הקרן (הקיימת, ר.ל.) תכיר...בארגון (המעמד הבינוני, ר.ל.) בתור הצד אשר איתו היא תבוא במגע בשאלות השיכון הקיים והעתיד, מתוך הנחה שהארגון מצידו יהיה במגע עם האגודה השיתופית ק.מוצקין...אולם יש לנו הרושם כי הקשיים שהיו בדרך ההבנה ביניכם ובין ועד ק.מוצקין עדיין לא חוסלו ויהיה עוד צורך לטפל בעניין".   

המאבק הוא לכאורה על מי רוצה יותר לשמר את אופי הקריה וצביונה, לעומת בעלי אינטרסים זרים. אולם לא פעם הויכוח הוא על כבוד ואגו.

 ב 1947 מתחילים לסלול מדרכות ברחוב הראשי, שדרות השופטים, ומתחילים לבנות את בית הקולנוע של הקריה: קולנוע "אורות". באותה שנה מסתיים בהצלחה, לכאורה, משא ומתן בן 11 שנים על סיפוח "שכונת הצריפים" למועצה המקומית ובאו"ם מחליטים על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל...

לסיכום: בשנים 1934 - 1947, שנים סוערות בהיסטוריה של הישוב היהודי בא"י, קמה קריית מוצקין כישוב קהילתי, שכונה ייחודית של המעמד הבינוני, ע" בני העלייה הרביעית והחמישית, המבקשת לעצב את חייה על עקרונות ציוניים-ליבראליים, עזרה הדדית וסובלנות. ישוב השומר על מסורת ישראל, מקיים מערכת חינוך ייחודית ושומר על הומוגניות אוכלוסייתו - פקידים, סוחרים, אנשי מקצועות חופשיים ובעלי מלאכה, יוצאי מרכז ומזרח אירופה. היה זה ישוב פרברי קטן ואינטימי שכלי התחבורה העיקרי בו היה האופניים. ברחוב הראשי, "שדרות השופטים", שבחלק גדול מהתקופה לא היה סלול כלל, חנו עגלות רתומות לסוסים של מחלקי הקרח, הנפט וסוחרי האלטה זאכאן. מנעול נגד גנבים לא היה צריך, מספיקה הייתה דלת רשת נגד זבובים שהייתה סגורה בוו נגד חתולים.[34]  עם זאת, המבנה הפוליטי המתעצב של המוסדות בה, על תשתית של מוסדות כפולים ומתחרים זה בזה, ומתיחות פוליטית כלל ארצית, גרמו למתחים ולחילוקי דעות סוערים לאורך התקופה כולה, על זהותה ועל הנהגתה. לא היה זה רק ויכוח על המדיניות הכללית: מדיניות של הסתגרות והגנה על "האופי המיוחד" של הישוב, תחושה של מבצר המגן על נכסי הרוח של התושבים שראו עצמם מיוחדים, כנגד "אויבים" אידיאולוגיים. הויכוח היה על עמדות בכורה ושליטה.

בשלהי תקופה זו צומחת הקריה ומתפתחת מ 400 משפחות בשטח של כ 300 דונם, ל 2,900 נפשות על 570 דונם. עם כניסתם של תושבים חדשים, עולים מאירופה וחיילים משוחררים, שכבר אינם גרים בבתים פרטיים צמודי קרקע, אלא בדירות קטנות בבתי קומות, מתחילים פני הקריה להשתנות.   

[1] " המעמד הבינוני בערים, שהיווה רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה ברובו הגדול חסר תודעת התארגנות על בסיס אידיאולוגי...באופן טבעי התמקדו ניסיונות ההתארגנות הראשונים ...סביב צירים מקצועיים, ולא סביב עמדות אידיאולוגיות...כך קמו מקרב חוגים אלה ארגונים כמו "התאחדות בעלי המלאכה", "התאחדות בעלי התעשייה", "ארגון הסוחרים", "ארגון בעלי הבתים והמגרשים" ועוד...ברובם היו אלה ארגונים חסרי תודעה פוליטית רחבה...פעולתם התנהלה בהיקף מצומצם, ללא כל יומרה לפעולה מקפת בנושאים שמעבר לתחום האינטרסים הצר... המפגש בפלשתינה עם הנהגה ציונית מתנכרת ועם ארגוני פועלים עוינים עיצב במידה מסוימת את התודעה המעמדית של בורגנות העלייה הרביעית וכנראה גם חיזק אותה... " (בן פורת, תשנ"ט, 79 - 85)

[2] "עיר גנים" הוא מושג תכנוני שיצר הפילוסוף אבנעזר הווארד באנגליה ב 1898, כאנטי-תזה לערי התעשייה האפורות והצפופות. היא ניסיון לשלב את יתרונות הכפר והעיר, ע"י יצירת ריכוזי מבנים חד קומתיים שסביבם שטחים פתוחים וירוקים, תוך התייחסות רבה לאלמנטים כלכליים וחברתיים. בארץ פעלו בשנות העשרים והשלושים האדריכלים גדס וקאופמן ברוח זו.

המעוניינים במאמר עם ההפניות הביבליוגרפיות יכולים לפנות אלי : reuven229@gmail.com