אונס אישה על ידי בן זוגה 

*המאמר הוא תקציר של עבודה בנושא אונס אישה ע"י בן זוגה, שנכתבה בידי זיו סופר ושמוליק סגל-קינר*

המאמר דן בסוגיית אונס האישה על ידי בן זוגה תוך הצגתן של שיטות שונות לסיווג התופעה. כמו כן, יבחנו קשרי הגומלין בין התיאוריה הפמיניסטית להבניית המציאות המשפטית והחוקית הקיימת כיום בישראל. בנוסף, תוצג הסוגיה מנקודת מבט חוקית ותובאנה השלכות האונס על האישה ועל הפניה לעזרה.

אונס אישה על ידי בן זוגה מתרחש בכל סוגי הנישואין, ללא הבדלי גיל, מעמד חברתי, גזע או מוצא אתני. הספרות מוצאת עדויות לתופעה זו במגוון גילאים, יחד עם זאת, כמעט 66% מהנשים נאנסו בידי בעליהן לראשונה, כשהן מתחת לגיל 25. בסוגיית המעמד החברתי, קיים ויכוח בספרות המקצועית האם לנשים מהמעמד הבינוני ומעלה יש ייצוג יתר בשכיחות התופעה, או לנשים מהמעמד הנמוך (Bergen 1996; Finkelhor & Yllo,1985 ; Russel, 1990).

רבות מהנשים, שנאנסות בידי בעליהן ובני זוגן, הן נשים מוכות. לכן, יש חוקרים הסוברים כי אונס אישה על ידי בן זוגה, הוא כעין "שלוחה" של אלימות במשפחה. נשים אלו חוות הן אלימות פיסית והן תקיפה מינית במערכת היחסים. נשים שנאנסות ומוכות, עשויות לחוות אלימות בדרכים מגוונות. חלקן מוכות במהלך האונס, וחלקן נאנסות לאחר האפיזודה האלימה כאשר הבעל רוצה "להשלים" עם אשתו, וכופה עליה יחסי מין בניגוד לרצונה (Bergen 1996; Finkelhor & Yllo,1985).

חוקרים אחרים טוענים כי אין לשייך אונס אישה על ידי בן זוגה לאלימות במשפחה, משום שבעבר, הסתכלות זו לא אפשרה התייחסות מובחנת לבעיה. לדעתם, התייחסות מובחנת לבעיית האונס היא הכרחית, משום שהוא הרסני במיוחד, והטראומה שבעקבותיו מחייבת התייחסות ספציפית ע"י המטפלים. בנוסף, ישנה בעייתיות בהנחה שהניצולות מאונס על ידי בן זוג, הן כולן נשים מוכות, משום שיש בכך התעלמות מהמציאות, שבה, חלק מהנשים שחוו אונס על בני זוגן, לא חוו אלימות פיסית מסוג אחר. ייתכן שהמקור לנטייה זו הוא, הבעיה המתודולוגית במחקרים שנערכו לבדיקת התופעה, שהתבססו על מדגמים של נשים מוכות. כך, לקטלג אונס אישה על ידי בן זוגה רק כשלוחה של אלימות משפחתית, מוציא מן הכלל נשים אלו וחוויותיהן. ישנה חשיבות רבה לכך שמטפלים, המעורבים בניסיון לסיים אלימות נגד נשים, יראו אונס אישה על ידי בן זוגה כסוג של אונס וגם כסוג של אלימות משפחתית, וזאת על מנת לעזור לקורבנות (Bergen, 1996; Finkelhor & Yllo,1985; Russel, 1990).

Basile (1999), מציגה חמישה סוגים של אונס אישה על ידי בן זוגה בצורת "הסכמה שבשתיקה":

לא רצוי הופך לרצוי: כולל מקרים בהם האישה, בתחילה, לא באמת חשה שהיא רוצה לקיים יחסי מין, אך יכלה ליהנות מהם לאחר מספר דקות. זה אולי הסוג הפחות חמור בו אישה נכנעת ליחסי מין לא רצויים.
זו החובה שלי: מבוסס על הרעיון של "חובות של אשת-איש" הטבועים בחוזה הנישואין. רעיון זה מחוזק על ידי אמונות דתיות שדוגלות בכך שתפקיד האישה הוא לשרת את בעלה.
קל יותר לא להתווכח: מופיע כאשר האישה אינה יכולה לעמוד יותר בהתנהגותו, הוורבאלית או הלא וורבאלית, של בן זוגה, ונכנעת לקיום יחסי מין מכיוון שזו הדרך הקלה ביותר לצאת מסיטואציה זו. התנהגותו של בן הזוג קשורה לעיתים למגוון צורות של מניפולציות רגשיות, הפעלת לחץ ולשליטה. המניפולציות מורכבות מצורות של יצירת אשמה, ניצול מילולי והימנעות ממתן תשומת לב. בצורה זו, התוצאות של הסירוב לקיום יחסי מין, הן גרועות יותר מאשר להיכנע לקיום יחסי מין. הכניעה גורמת ליחס המשפיל להפסק.
לא יודעת מה יכול לקרות אם אסרב: יחסי מין לא רצויים מתרחשים כתוצאה מפחד של האישה מתגובות שליליות של בן זוגה. במקרים אלה, בן הזוג, לעיתים קרובות, מאיים על האישה או פועל בדרך מאיימת המפחידה אותה. כל זאת במאמץ להשיג את הסכמתה, גם אם הסכמה שבשתיקה, לקיום יחסי המין.
יודעת מה יקרה אם אסרב: מופיע במאמץ להימנע מהישנות חוויות שקרו בעבר. החוויות המוקדמות קשורות להפעלת כוח פיזי והתעללות מצד בן הזוג. בדומה לסוג הקודם, האישה למדה לא להילחם ובסופו של דבר לבצע כל מה שבן זוגה רוצה מכיוון שהיא נשלטת לחלוטין על ידו. בניגוד לסוג הקודם, בקטגוריה זו האישה חוותה ממקור ראשון התעללות פיזית במערכת היחסים, ולעיתים תכופות חוותה הפעלת כוח פיזי ע"מ לקיים יחסי מין עם בן זוגה.

התיאוריה הפמיניסטית
שלושת הזרמים המרכזיים בתיאוריה הפמיניסטית הם: הפמיניזם הליברלי, הפמיניזם התרבותי והפמיניזם הרדיקלי שעליו יינתן דגש מיוחד. אף כי שלושת הזרמים הללו מסווגים תחת הכותרת "תיאוריות פמיניסטיות", נראה כי הן שונות מאד זו מזו.

הפמיניזם הליברלי התפתח בתקופת ההשכלה, במקביל להתפתחות החשיבה הליברלית הכללית. זרם זה מושתת על העקרונות של ערך האדם, החירות ושוויון ההזדמנויות. הוא יוצא כנגד כל סוג של הפליית נשים לרעה, ומצדד בעיצוב כללים שוויוניים לשני המינים. נקודת המוצא של גישה זו הנה, כי נשים, ממש כמו גברים, הן יצורי אנוש, ויש להן זכות, כמו לגברים, לממש את האוטונומיה שלהן ולהגשים את עצמן. שיפור במצבן של הנשים בחברה יושג כאשר יוסרו מחסומי האפליה על בסיס מין. התיאוריה הפמיניסטית-ליברלית שמה את הדגש על קווי הדמיון בין האישה והגבר, ומגיעה למסקנה, לאור אותם קווי דמיון, שיש למנוע את הפליית האישה לרעה לעומת הגבר (לבנת, 1997; שחר, 1993).

נקודת המוצא של הפמיניזם התרבותי הפוכה לחלוטין מזו של הפמיניזם הליברלי. גישה זו טוענת שנשים שונות מגברים. הגבר חדל להיות ה"סטנדרט" אליו יש להדמות כדי לזכות בזכויות. על פי הפמיניזם התרבותי נשים שונות מגברים, ואין פירוש הדבר שהן "פחות טובות" מהם. שוני אין פירושו נחיתות. הדוגלים בגישה זו טוענים שמעמדה הירוד של האישה בחברה בת ימינו, נעוץ בעובדה שהחברה העכשווית רואה בתרבות הנשית תרבות נחותה, במקום להכיר בה כתרבות חלופית שוות מעמד. אישה, שעל מנת להצליח צריכה לסגל לעצמה צורת חשיבה וכלים שמקורם בתרבות הגברית, מתחילה את חייה בנקודת מוצא נחותה בהשוואה לגבר, מכיוון שעליה ללמוד ולסגל לעצמה דרך מחשבה וצורת התנהגות זרים לה, בעוד הגברים חיים את חייהם בחברה שאימצה לעצמה את הקודים הגבריים, ובכך נחסך מהם הקושי הכרוך באימוץ תרבות אחרת. עלינו להכיר בכך שבצד התרבות הגברית מצויה תרבות נשית - אומנם תרבות שונה, אך לא פחות טובה ממנה (לבנת, 1997).

הגישה הרדיקאלית רואה לא רק במעשי העבירה, אלא גם בחקיקת החוקים המייצרת את העבירות, ובמערכת אכיפת החוק הבאה ליישמם - פרי התנגשות בין מעמדות בחברה, כאשר ההתנגשות באה בדרך כלל על רקע של מאבקים פוליטיים - כלכליים. הפמיניזם הרדיקלי מתמקד בבחינת היחסים החברתיים והפוליטיים בין נשים וגברים כקבוצות, מתוך הנחת מוצא שהחברה מתאפיינת בחלוקה שיטתית והיררכיה של עוצמה. המפתח לפענוח השליטה הגברית בנשים מצוי בחשיפת המנגנון החברתי ההופך את עובדת השונות הביולוגית בין המינים ל"מיניות" - יחס אל אישה כאל אובייקט מיני. לפי גישה זו, היחס החברתי והמשפטי למיניות האישה אינו תוצר אקראי של הבניה תרבותית, אלא תוצר של אינטרס כוחני (גברי), המיועד לשמר את אי השוויון השיטתי בין המינים. לפי גישה זו, עבירת האונס נחשבת לפגיעה ברכושו של אביה או של בעלה של האישה הנאנסת, ומובן כי כפייתו של הבעל על אשתו לא נחשבת כעבירה פלילית, שכן הוא לא יכול לפגוע ברכושו הוא. הפמיניזם הרדיקלי דוחה הן את גישת הפמיניזם הליברלי, שכן איך ניתן לדבר על שוויון אצל שניים שאינם מצויים באותו מעמד, והן את גישת הפמיניזם התרבותי, שכן הטענה הנה שה"תרבות הנשית", היא תוצאה של המציאות החברתית, על העליונות הגברית השוררת בה (לבנת, 1997; סבה, 1992; שחר, 1993).

הניתוח הרדיקלי אינו מתמקד בהגדרה הביולוגית של מיניות האישה, אלא עוסק בזיהוי התהליך של יציקת המשמעויות החברתיות והכוחניות למושג "נשיות". הליך ההבניה של תפיסת ה"מיניות" הנו תהליך מתמשך ושזור עמוקות בתרבות ובמוסכמות החשיבה המועברות לכולנו (נשים וגברים) בתהליך החינוך והסוציאליזציה. סודו של מנגנון השליטה הגברי הנו, שהנשים עצמן מפנימות את הגדרת המיניות החברתית, הגברית, היוצרת את נחיתותן, כהגדרה "טבעית", וככזו - כבילתי ניתנת לערעור. הטענה הרדיקלית גורסת כי בתי המשפט, כמו יתר מוסדות המדינה, כבולים בתפיסת ה"מיניות" והג'נדר. הקבוצה, שבידיה העוצמה להגדיר את המציאות כבילתי שוויונית על בסיס הזיהוי המיני, תוכל למסד את יחסי ההיררכיה בדמותם של חוק ומשפט המוצגים כניטראליים. העיגון בחוק יבטיח את המשך הדומיננטיות הגברית ואף יהפוך אותה למצב ממוסד ובלתי כוחני לכאורה. מכאן, שהמשפט מהווה מכשיר בעל חשיבות מרכזית למתן לגיטימציה לסדר החברתי הקיים (שחר, 1993).

דוגמא להבניה מסוג זה מביאה קמיר (1998), אשר מציגה במאמרה כיצד השפה בה משתמש המחוקק מבנה את המציאות. לטענתה, מילים, מושגים, צירופי מילים ומבני הלשון הם אבני הבניין של המציאות אותה אנו חיים. הלשון אינה רק תוחמת את עולמנו, אלא בראש ובראשונה מגלמת ערכים חברתיים. תמצית טענתה היא, כי המילה "בעילה", המופיעה בחוק העונשין, מכוננת עולם מושגים בו "גבר" הוא מי שלא ניתן "לבעול" אותו; "אישה" היא מי שניתנת "לבעילה". השורש "ב.ע.ל." קשור בתרבות העברית באל הסערה והפריון הכנעני "הדד", שכינויו "בעל", כלומר, "אדון" השמיים והארץ, ובסיפור של הפריית האדמה באמצעות המטר. השימוש העברי המשפטי בשורש זה לשם ציון קיום יחסי מין בין גברים לנשים, חיבר את נושא ההזדווגות האנושית עם דפוסים של אדנות ושיעבוד, ועם הסיפור על אודות דמות גברית עליונה, שמימית ופעילה המפרה דמות נקבית, ארצית, תחתונה וסבילה. השימוש בשורש זה במשפט הפלילי הישראלי, בהקשר של עברת האונס, כובל את החשיבה על אודות אונס למטען האסוציאטיבי העתיק, על ערכיו הפטריארכאליים, ואינו מאפשר פיתוח חשיבה חדשה, משוחררת מן הערכים הללו.

בילסקי (2000), מביאה במאמרה דוגמא נוספת להבניית השיח המשפטי. לטענתה, האמת הנשמעת בבית המשפט מעוצבת בהתאם לנרטיבים קונבנציונאליים המעצבים את הקטגוריות המשפטיות ומכוונים את הליך החקירה במשפט. כדוגמא היא מביאה חלק מן השאלות שהופנו בבית המשפט לעברה של אישה שהעידה כנגד בעלה שהואשם באינוסה: האם הייתה בתולה לפני המגע המיני הראשון עם בעלה? האם הכירה את הנאשם לפני אותו מגע מיני? האם היא אוהבת את הנאשם?

בילסקי מציינת שהשאלות עצמן אינן מתחייבות מן הדרישות הפורמאליות של עבירת האונס. החוק הפלילי אינו מצמצם את הגנת המשפט למקרים של "אונס זרים", וכן אינו רואה את אהבת הקורבן לתוקף כמפחיתה מאשמתו. ההיגיון העומד ביסודן של שאלות אלו מבוסס על נרטיב מוכר למשתתפים בהליך המשפטי לגבי "אונס אמיתי". נרטיב זה, המוכר לכל המשתתפים, הוא שמעצב את הדיון המשפטי. הדיון בנוי סביב שאלות מפתח אלו, העוזרות להחליש את אמינות עדותה של האישה. השאלה הנוגעת להיכרותה המוקדמת של המתלוננת עם הנאשם, מצביעה על המיתוס הרווח שהאנס זר לקורבנו. כל היכרות מוקדמת של הקורבן עם האנס עלולה לפגוע באמינות התלונה. השאלה העוסקת בבתוליה של המתלוננת לפני האונס, מכניסה לדיון המשפטי את הרקע התרבותי של המתלוננת. סיפור הרקע התרבותי לגבי חשיבות הבתולין לאישה מחלק את הנשים ל"ילדות רעות" ול"ילדות טובות". על פי מיתוס זה "ילדות טובות" אינן מקיימות יחסי מין לפני ליל הכלולות; "ילדות רעות" הנן מתירניות. המתירניות מנסות להסוות את מעשיהן על ידי המצאת האשמות של אונס כדי להימנע מהתיוג החברתי (בילסקי, 2000).

רקע חוקי ומשפטי
למרות שבמשך רוב ההיסטוריה המתועדת, אונס אישה על ידי בן זוגה (marital rape), היא תופעה חברתית מפתיעה בשכיחותה, הרי שהיא נחקרה לעיתים נדירות. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאונס הוגדר מסורתית כחדירה אנאלית, וגינאלית או אוראלית, שלא בהסכמה, ושהושגה בכוח או איום, או כאשר הקורבן אינו מסוגל לתת את הסכמתו. מכיוון שהסכמה ליחסי מין לוותה היסטורית בכניסה לנישואין, אונס אישה על ידי בן זוגה נחשב לא אפשרי מבחינה חוקית עד לאחרונה (Rohling & Monson, 1998).

קשה יותר למצוא שם לחוויה של יחסי מין לא רצויים כאשר לא מופעל כוח פיזי ואין חוסר הסכמה. במובן מסוים תחנונים, הצקות, לחץ או מניפולציות בנוגע לקיום יחסי מין הן פעולות הנופלות בתחום העדין של כפייה, ללא היותן מוגדרות בחדות מספקת על מנת לסווגן כאונס. עד לאחרונה התרבות הפופולארית, המערכת המשפטית ומרבית הנשים שחוו זאת, לא התייחסו לכך כאונס (Basile, 1999).

הרבה מתשומת הלב המחקרית לסוגיית אונס אישה על ידי בן זוגה, ניתנה ע"י הקהילייה המשפטית, זאת מכיוון שבמשך ההיסטוריה של מרבית החברות, היה מקובל שגברים יכולים לכפות יחסי מין על נשותיהן ללא הסכמה. ההגדרה הרווחת לאונס ברוב המדינות בארה"ב הייתה "משגל מיני עם נקבה, שהיא לא אשתו, ללא הסכמתה". בעלים קיבלו "פטור" מההעמדה לדין בגין אינוס נשותיהם. מייסד "הפטור", Sir Matthew Hale ששימש כ"ראש מערכת הצדק" באנגליה במאה ה- 17, טען כי "הבעל אינו יכול להיות מואשם באונס שבוצע על ידו, כלפי אשתו, משום שהיא אינה יכולה לסגת מהסכמתה ליחסי מין בעת עריכת חוזה הנישואין". ה"רישיון לאנוס", שניתן לבעלים, הניח תשתית לרעיון שמרגע שבני זוג מתחתנים, האישה אינה יכולה לסרב לקיים יחסי מין עם בעלה. כמעט שלא נקרא תגר על רעיון זה עד לשנות ה- 70', אז החלו חלק מארגוני הנשים לדרוש את ביטול ה"פטור". אולם רק בשנת 1993, הפך אונס של אישה בידי בן זוגה לעבירה פלילית ב- 50 מדינות בארה"ב (Finkelhor & Yllo,1985; Hasday, 2000; Russel, 1990).

בישראל נעשו מספר רפורמות בחקיקה, שאחת ממטרותיה הייתה לאשר את העיקרון כי אין זכות לבעל לכפות את עצמו על אשתו. על פי המסורת המשפטית בישראל, לא ניתן היה להאשים גבר באונס אשתו. ביטוי לכך ניתן בדרישת "היעדר החוקיות" שנקבעה כתנאי לביצוע האונס. ואכן הביטוי "unlawfully", שהופיע בהגדרת האונס בפקודת החוק הפלילי- 1936, תורגם מלכתחילה בחוק העונשין- תשל"ז 1977, ל"הבועל אישה שאינה אשתו". בתיקון לחוק משנת 1988 הושמט הביטוי "שלא כדין". השמטה זו הביאה לידי ביטוי את העיקרון שאין להשלים עם אלימות גם בתוך התא המשפחתי, ואין אישה שבויה בידי בעלה להיבעל לו בעל כורחה. שינוי זה נשמר גם בתיקונים לחוק שנתקבלו בהמשך, והפך את החוק במדינת ישראל לחוק מתקדם יחסית בסוגיה זו (עילם, 1994; סבה, 1992).

חוק נוסף המתמודד עם בעיה זו הוא החוק למניעת אלימות במשפחה תשנ"א - 1991. בסעיף 1 לחוק מוגדר "בן משפחה" כ: "בן זוג, הורה של בן זוג...". סעיף 3 לחוק מאפשר לבית המשפט "לתת צו הגנה לבן משפחה מפני אדם אם ראה, כי נתקיים אחד מאלה: 1) בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו או ביצע בו עבירת מין; 2) התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין".

ההשלכות של האונס על הקורבן
המחקר בתחום זה מצביע על כך, כי לאונס אישה על ידי בן זוגה יש לעיתים קרובות השלכות חמורות וארוכות טווח על נשים. התוצאות הפיסיות שלו עשויות לכלול פגיעות באזורים הווגינאליים והאנאליים, פצעים, חבלות, שרירים קרועים, כאבים, הקאות ועייפות. נשים שהוכו ונאנסו בידי בעליהן עשויות לסבול גם מעצמות שבורות, "פנסים" בעיניים, אף מדימומים ופציעות סכין המתרחשות תוך כדי האלימות המינית. פציעות גניקולוגיות כוללות מתיחת הנרתיק, הפלות, זיהומים והדבקה פוטנציאלית במחלות מין כולל HIV (Bergen, 1996).

בהתחשב בעובדה שנשים שנאנסו ע"י בני זוגן צפויות לחוות תקיפות מרובות ואונס "מלא" ע"י מי שבעבר אהבו או בטחו בו, אין זה מפתיע שהן סובלות מהשפעות פסיכולוגיות חמורות וארוכות טווח. בדומה לנפגעות תקיפה מינית אחרות, חלק מההשפעות לטווח הקצר כוללות חרדה, הלם, פחד אינטנסיבי, דיכאון, מחשבות אובדניות ותגובת דחק אקוטית. בהשוואה לנפגעות תקיפה מינית ע"י זר, נשים שנאנסו ע"י בני זוגן מדווחות על רמות גבוהות יותר של כעס ודיכאון. ההשפעות לטווח הארוך, כוללות לעיתים קרובות הפרעות אכילה, בעיות בשינה, דיכאון, בעיות ביצירת קשרי אמון עם אנשים אחרים, הפרעה פוסט טראומטית ועלייה בתחושות השליליות לגבי עצמן. חוקרים מצביעים על כך כי ישנן השפעות נוספות שעלולות להימשך זמן רב כגון: פלשבקים, אי תפקוד מיני ומצוקה נפשית היכולה להימשך שנים לאחר התקיפה (Bergen, 1996).

חוקרים מעריכים כי נשים שנאנסו, בניגוד לנשים שסבלו מסוגים אחרים של אלימות, אינן פונות בדרך כלל לדווח על התקיפה לשירותים הפורמאליים, חברים, או חברי משפחה. ההערכה זו מעוגנת במחקרים שמראים כי נשים שנאנסו על ידי מכרים, מדווחות פחות על התקיפות שחוו, מאשר נשים שנאנסו ע"י זרים. דווח על אונס ע"י בן הזוג, עשוי להיות אף קשה יותר, בגלל מערכת היחסים בין האישה לאנס-בעלה. נשים שנאנסו בידי בני זוגן, עשויות להסס לדווח עקב נאמנות משפחתית, פחד ממה שבן הזוג עשוי לעשות, חוסר יכולת לעזוב את הקשר, או פשוט חוסר מידע אם אונס ע"י בן הזוג הוא מחוץ לחוק. בנוסף, קיימת אצל הנשים אי נוחות לדון באלימות מינית שחוו ע"י בני זוגן. סיבה נוספת לדיווח החלקי של נשים על אונס ע"י בני הזוג, היא שרבות מהן אינן מגדירות את החוויה שלהן של מין בכפייה במסגרת הנישואין כאונס. חלקן מאמינות שרק אונס בידי "זר" הוא "אונס אמיתי", וחלקן רואה בקיום יחסי מין בכפייה במהלך הנישואין כחובה, ומגדירות אותו כ"אחת מחובות האישה". אם הן אינן מגדירות את החוויה שעברו כאונס, סביר שלא יפנו לקבלת עזרה מבחוץ, להפסקת האלימות (Bergen, 1996 ; Russel, 1990; Gelles, 1998).

מקורות
בילסקי, ל. (2000). אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול. עיוני משפט, כג' (1), עמ' 421-471

לבנת, י. (1997). אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי-ההסכמה בעבירת האונס). פלילים, ו', עמ' 187-233

סבה, ל. א. (1992). עבירת האונס - מגמות משפטיות וקרימינולוגיות. פלילים, ג'

עילם, א. (1994). נאנסות, אונס והרשויות בישראל. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל

קמיר, א. (1998). "ואם בעל - קנה": סיפורי "בעילה" ו"היבעלות" בחוק העונשין. פלילים, ז', עמ' 121-160

שחר, א. (1993). מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס. עיוני משפט, יח', עמ' 159-199

חוק העונשין, תשל"ז - 1977, סימן ה': עבירות מין (תיקון: תשמ"ח)

חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א - 1991

Basile, K. C. (1999). The ways in which women give in to unwanted sex with their husbands. Violence against Women, 5, 1036-1058

Bergen, R. K. (1996). Wife rape: understanding the response of survivors and service providers. California: Thousand Oaks

Finkelhor, D. & Yello, K. (1985). License to rape: sexual abuse of wives. N. Y.: Holt, Rinehart & Winston

Hasday, J. E. (2000). Contest and consent: a legal history of marital rape. California Law Review, 88, 1373-1505

Rohling, J. L. & Monson, C. M. (1998). Marital rape: is the crime taken seriously without co-occurring physical abuse? Journal of Family Violence, 13, 433-443

Russell, D. E. H. (1990). Rape in marriage. N. Y.: Macmillan Press

Simonson, K. & Subich, L. M. (1999). Rape perceptions as a function of gender-role traditionality as victim-perpetrator association. Sex Roles, 40, 617-634

Gelles, R. J. (1998). Family violence. In M. Torry (Ed.). The handbook of crime and punishment. N. Y.: Oxford University Press