דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


בחירות בחיים 

מאת    [ 07/12/2010 ]

מילים במאמר: 793   [ נצפה 3364 פעמים ]

בחירות

 

ישובה בחדר הרופא, לבושה בגדי קיץ. בחוץ החום כבד. קיץ. אמי ישובה לשמאלי, בחדר מאיר אור ניאון מהתקרה.

הבשורה של הרופא נשמעת כמו הדהוד רחוק ומרוחק. הוא מבשר לי שאני חולה במחלה כרונית. מחלה שאני לוקחת איתי לחיים מעתה ואילך.

נפער בי חור ואני נשאבת אל תוכו. אני חשה בדאגה של אמא ושאלות נשאלות. אני מקשיבה, כמו תמיד, שקטה ורצינית. יודעת ששום דבר כבר לא הולך להיות אותו הדבר. החיים השתנו מרגע זה. זהו. אני כבר לא בת אדם בריאה, עברתי למחנה אחר. מחנה החולים במחלה. הנזקקים...מה עוד זה העלה...את כל ההבנות שלי בנוגע לחולי...הכלא, החולשה, הקושי, ההתמודדות, הכאב הפיזי...איבדתי את הכוח שלי, את הנשיות, שמחת החיים, אני אחרת מעכשיו. החיים נגמרו או שבעצם הם התחילו. שאלה.

חזרתי הביתה עם מחלה כמו שחוזרים הביתה עם כלב חדש: איך מתארגנים איתו, מה מאכילים אותו, מה הוא צריך, הוראות תפעול....עצרנו בבית המרקחת לקנות את התרופות.

עברו הימים, שכבתי במיטה. רצו לבוא לבקר אותי אבל לא רציתי. הגוף שלי בגד בי, הרגשתי בגידה. ימים ושבועות ישבתי בדירה כמוכת הלם ושאלה אחת מהדהדת כל הזמן, למה אני? למה? למה?.....כאילו שנבחרתי מתוך ההמונים לשאת את הנטל הזה, העונש הזה....

 

השנים זרמו. בחוץ גשום וקריר, יום חורפי תל אביבי. אני ישובה בסלון שלי עם חלוק מגבת מלופפת סביב ראשי הרטוב. ברקע מתנגנת מוסיקה רגועה ויפה. אני חושבת על הבחירות שלי. מה הן יצרו? עברו שנים ומרגיש שחזרתי לנקודת ההתחלה. שאלות נוקבות חוזרות ועולות, פקפוקים ותהיות. האם אני היום האדם שהייתי אמורה להיות כפי שנחתמו חוזים שם למעלה בין הנשמות טרם ירידתי? האם זהו המסלול שנקבע לי שם? האם נועדתי לשמחה בעיקר או לכאב ולחולי? האם אי פעם אצליח לעבור את משוכת הערגה והגעגועים לטוב שבאופק ולנגוע בו באמת? מה עליי לעשות כדיי להגיע לשם - לנחלה שמחכה לי במורד ההר המושלג?

 

אני מרגישה שהזמן אוזל, שעון החול התהפך ועדיין לא הצלחתי לפנות לי מסלול שמשביע את רצוני ואת דעתי. כעומדת בכפור. הדים יוצאים מפי ומאפי. אני משפשפת את כפות הידיים, שומרת על חום גופי. מידיי פעם נזרקים לעברי גפרורים שמאירים את דרכי ומחממים אותי, ואז הם נכבים. כמו מוכרת הגפרורים הקטנה. ואחרי שהם נכבים, הקור גובר, גם הבדידות. אחרי כל נקודת אור כזאת שנכבית אני מאבדת תקווה...מקור האור הטבעי שלי הולך ונחלש...אכזבה ועוד אכזבה...אלוהים, האם זאת מלחמת התשה? האם לשם כך באתי לעולם הזה? מתי אגע באור, מתי אחיה בשמחה ואטבול בה עד אשר היא תהפוך לנוף טבעי בחיי? למה האור נלקח ממני כל פעם מחדש? שואלת הקורבנית שבתוכי....שואלת שואלת השאלות. האם נבחרתי מכולם כדי לחוות קשיים? ואם כן, אז איפה התמורה? איפה הפנינה המובטחת? למה אני ישובה עוד בביצה, משחררת אוויר חנוק שהוא אנרגיה בחוסר פעולה.

 

אז זה מה שאני – אנרגיה בחוסר פעולה – וזה יוצר עצירה. ואז יבוא הריקבון וההתייבשות. מקור המים שוטף אותי במקומות הלא נכונים. אני מקבלת אזהרות. אני לא תמיד מקשיבה. בוכייה מחוויות קשות, תוהה, תוהה....מתי כבר יבוא הטוב? האם הוא כבר פה ואני לא מצליחה לזהות אותו? האם אני בולמת אותו? ואם כן, אז... למה?... בייאושי אני מבקשת לפתוח ערוץ תקשורת עם החוכמה הגבוהה בי או סביבי. אני מבקשת לפתח אינטואיציה, כזאת שתאפשר לי להקשיב לה, לחוכמה, באוזן מחודדת, לזהות את הקול כך שיהיה ברור, כך שלא אוכל להתעלם ממנו יותר. אני רוצה להקשיב ולהבין את ההדרכה, להתחבר אליה ולהיות אחת איתה.

 

רוצה לדעת אם 'אתם' המדריכים שם...ואז יוצא שטף אינפורמציה בדרך הכתיבה. החוכמה יוצאת שם ושוטפת אותי באנרגיה של אהבה גדולה ותמיכה מרגשת. אני מבינה שאני לא לבד. מאותו רגע אני מתחברת למקור החוכמה הזה, בכל פעם שאני מבקשת. אני מקבלת תשובות ישירות לשאלות שאני מעלה. זה נותן לי כוח וזה מאפשר לי להבין שאני עוברת את כל הקשיים כדי להתעלות, לנצח אותם...ולבסוף גם כדי להתחבר לקושי של האחרים. לדעת בדיוק מה היא עוברת, אותה מטופלת, שכואבת וסובלת את אותו סבל מוכר....שלב אחרי שלב אחרי שלב. אני איתה בכאב, בפחד, בתסכול ובהצפה הרגשית.

 

אז כן. הבנתי משהו חשוב לגבי בחירות בחיים. אנחנו המוליכים של החיים שלנו, גם אם זה נשמע מכעיס ומעצבן, אולי גם נדוש... הכול קורה מסיבה ויש תוכנית על. מנסים להראות לנו, לעורר אותנו, להוציא אותנו מהביצה שהופכת לטובענית יותר ויותר כשאנחנו נאבקים בה ומחניקים אותה. היא לא תעלם אם נסרב להסתכל לה בעיניים, היא תעמיק אם לא ננסה להבין מה אנחנו עושים לא נכון ואיזה דפוסים חולים מוליכים אותנו למסלול ההוא...זה שכואב ולא נעים...

 

השורה התחתונה היא להיות מי שאני נטו. באותנטיות שלי. בנאמנות ההדוקה ל'אני' באשר אני, בגבורה ובפחדים, ביופי ובחולשה. בלהבין שהכוח שלי חוזר אליי כשאני מקבלת את העובדה שאני הבוחרת של המסלול שלי ואני והמלהקת את הדמויות שילוו אותי בסיפור חיי. זה נקרא לחיות בקבלה. זה נקרא להיות קשובה לצרכים שלי ולאמת שלי. זה גם נקרא אהבה.

טליה רוזן - אימון לנשמה, מדריכה לדמיון מודרך, מנחה ומלווה רוחנית לנשים חולות קרוהן וקוליטיס, יועצת לחיים נכונים ופתוח מודעות ומאמנת אישית מוסמכת  http://www.Talyarosen.co.uk




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב